בסך הכול היינו בוושינגטון די.סי כמעט שבועיים, אינטנסיביים למדיי. בשבוע הראשון חנינו מחוץ לבית של חברים, ואחר כך גרנו בבית של מכרים ישראלים אחרים תמורת דוגסיטינג, מה שהיה פחות נוח אבל מרגש לילדים ובסך הכול די כיף. בשני המקרים זה היה בפרוורים במרילנד ובמרחק הליכה או נסיעה קצרה מתחנת הרכבת התחתית הממש-מעולה של וושינגטון, מה שנתן לנו הרבה גמישות. אבל מזג האוויר התחיל להיות קשה, עם לילות מתחת לאפס ושלג מדי פעם, ולילדים ולנו היה קר מחוץ לבית. אבל הדלקנו נר ראשון של חנוכה (אני כותב קצת באיחור) וחוץ מהמוזיאונים הלאומיים הספקנו לראות את גן החיות הלאומי (יונתן: I've been waiting to see elephants my entire life!) וגם מוזיאון ילדים אחד נחמד בבולטימור. בסוף התארזנו ויצאנו לנסיעה מהירה בת יומיים לפאתי אטלנטה כדי להעביר שם את כריסטמס עם המשפחה, כמתוכנן.

 

מוזיאון ההיסטוריה האמריקנית הסמיתסוני מכיל את האוספים הלאומיים שקשורים ל, ובכן, ההיסטוריה האמריקנית. מטבע הדברים הוא קצת יותר למבוגרים, אבל הילדים התעניינו בתערוכות מסוימות בתוכו.

בהיסטוריה של התחבורה למשל. כי רכבות ומכוניות וכרכרות זה כיף. אני התלהבתי לגלות שכבר בשפל הגדול בשנות השלושים משפחות עברו לגור בקרוואנים ממונעים וטריילרים, ונעו ממקום למקום, מה שגרם לבעיות חברתיות בדיוק כמו היום.

img_20171211_134717

התערוכה על ההיסטוריה של אוכל הייתה מעניינת לי אבל פחות לילדים, אז הלכנו משם. ניסיתי להראות להם את האביזרים והתלבושות המקוריים והאוריגינליים של גיבורי התרבות שלהם אבל גם מזה הם לא התלהבו, אולי כי הם לא בדיוק מבינים את הקונספט של מקורי ואוריגינלי. בסוף מצאנו שיש סדנאות לילדים על המצאות היסטוריות ואקטואליות וזה עבד להם יופי.

מה *שאני* הכי אהבתי, נראה לי, הייתה תערוכת שמלות ההכתרה של כל הגברות הראשונות מאז ועד היום, שהייתה משולבת בתערוכה על המוסד הזה בכלל. היה ליד גם לוח של כל הנשיאים ויונתן מיהר לנסות את יכולות הקריאה שלו. משום מה הוא דילג על הנוכחי, התחיל מהקודם — לא תיקנתי אותו — וקרא את שמות כולם מאובמה ועד לג'ורג' וושינגטון. כשהוא הגיע לראשונים הוא אמר "אבא! אלה האנשים שעל השטרות!" אז מבחינתי מצוין.

היינו באי-אילו מוזיאונים אוויריים בטיול שלנו, וגם לפני כן, אבל הסמיתסוני זה משהו אחר, כי הוא מכיל את האוסף הלאומי הרשמי של כמעט כל כלי טיס היסטורי. נגיד: בכמעט כל מוזיאון גדול יש שחזור של המטוס של האחים רייט — בסמיתסוני יש *את* המטוס של האחים רייט. בתוך תערוכה עליהם ועל הפיתוח שלו. במוזיאונים בגדולים והנחשבים ביותר יש איזשהו תא נחיתה של תוכנית אפולו — בסמיתסוני יש את זה של אפולו 11 (אבל מסתבר שהוא בדיוק בסיבוב הופעות ברחבי ארה"ב. התאכזבתי נורא). וזה בתוך תערוכה שלמה על תוכנית אפולו שכוללת גם מלא חפצים מהטיסות כמו (כמעט כלאחר-יד) חליפת החלל שניל ארמסטרונג לבש כשאמר "צעד קטן לאדם", עדיין עם אבק ירח עליה. וכו', וכו'. צילמתי מלא תמונות ולא הצלחתי לוותר על שום מוצג משמעותי אז אני פשוט מעלה המון.

בכל אופן. ביקרנו שם בשני ימים נפרדים, בשני החלקים השונים של המוזיאון, זה שבשדרה הלאומית וזה שליד נמל התעופה. זה בסך בכול מוזיאון די כבד "של גדולים" והיה קשה לשמור על העניין של הילדים במה שרואים, אבל היו כמה פעילויות שהם כן התחברו אליהן יותר: קודם כול, תערוכה על אווירודינמיקה שאפשר להפעיל ולגעת, כולל הרצאה לילדים על חליפות חלל; וישיבה בתא הטייס של ססנה, אליה שלחתי את הילדים עם משימה לגלות איזה משטח אווירודינמי מפעיל כל הגה (והם הצליחו למפות בצורה מושלמת). הגדולים גם נכנסו לסימולטור שמשחזר איך זה לטוס במטוסים העתיקים מתחילת המאה העשרים. וראינו סרט איימקס על נושאות מטוסים.

אחרי שהקטנים נרגעו יכלתי לקחת את כולם לראות גם את המוצגים הרציניים יותר. נראה לי שמה שהם הכי אהבו מתוכם היה השחזור של תחנת החלל האמריקאית הראשונה "סקיילאב" הי"ד, שאפשר גם להיכנס לחלק ממנה ולראות איך חיו בתוכה האסטרונאוטים.

יונתן התחבר במיוחד למטוס "גוסאמר אלבטרוס", המטוס הראשון שמונע על ידי פדלים שחצה את תעלת לה-מאנש. ניצלנו את ההזדמנות לדבר על עקרונות הנדסה אווירית, כמו שהכנפיים שלו מאוד ארוכות כי הוא צריך הרבה עילוי בגלל הטיסה המאוד איטית שלו. ושבדרך כלל למטוסים מהירים יש כנפיים קצרות ולהיפך.

בתערוכה על היסטורית חקר החלל (שמסביב למעבורת החלל "דיסקאברי", בהצגה הכי יפה ונגישה של מעבורת שראינו עד עכשיו) היה מיצג יפה של תמונות "לפני ואחרי" של מגן חום של קפסולה של ג'מיני ואני ויונתן דיברנו על מה עושה מגן חום ואיך הוא עובד. אני-עצמי התעניינתי לראות את טבעת המכשירים של סטורן-V. וגם לגלות שהיה פרוייקט שנגנז להנחית קפסולת ג'מיני על מסלול נחיתה עם כנפי גלשן מתנפח.

כלי טיס היסטוריים נוספים שהיה לכבוד לנו לפגוש באופן אישי: החללית הפרטית הראשונה שהגיעה לחלל, והמטוס הנושא שלה; המטוס הקטלני ביותר בהיסטוריה, שהטיל את פצצת האטום על הירושימה; המטוס של צ'ארלס לינדברג, הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי; והחפץ הראשון מעשה ידי אדם שהגיע לחלל (כל עוד לא אכפת לנו איפה הוא נוחת).

מעבר לענייני פוליטיקה והיסטוריה, וושינגטון די.סי היא עיר לחלוטין מדהימה לתיירים ממגוון גילאים בגלל עושר המוזיאונים שלה. אלה בעיקר המוזיאונים של המכון הסמיתסוני, שכוללים את האוספים הלאומיים בהמון תחומים. אנחנו ביקרנו בארבעה: מוזיאון הטבע, מוזיאון התעופה והחלל, מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית, וגן החיות הלאומי.

מוזיאון הטבע הסמיתסוני נראה ומאורגן בצורה שונה למדיי ממוזיאוני טבע אחרים שהיינו בהם. הוא מאוד מודרני, גם מבחינת העיצוב שלו וגם מבחינת הנושאים שהוא מתעסק בהם. מוזיאונים אחרים מציגים אוספים: הנה פוחלצי החיות האסייתיות שלנו, הנה פרוקי הרגליים, הנה שלדי הדינוזאורים. והם מנסים מאוד להציג דברים בסביבה הטבעית שלהם, כמה שיותר ריאליסטי, עם תפאורה של בית הגידול הטבעי של החיה, ורקע מצויר מאחורה שנראה כמו המשך של התפאורה, ותאורה דמוית שמש מלמעלה, עד שזה נראה כאילו פשוט מסתכלים דרך חלון ליבשת אחרת בזמן אחר. שזה באמת חסר תחליף, אם השנה היא 1950 ולאף אחד אין טלוויזיה בצבע וערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, שלא לדבר על יוטיוב, ולכן מוזיאון הטבע זו ההזדמנות הכי טובה שלכם לראות מקרוב דוב שחור דג דגים מהנהר או מה שזה לא יהיה. לראות את זה היום זה מאוד מרשים מבחינת ההישג הטכני, אבל קצת חסר פואנטה. זה הזכיר לי קצת את הציורים המאוד-ריאליסטיים של לפני תקופת המצלמה.

במוזיאון הטבע הסמיתסוני, לעומת זאת, לא מנסים פשוט "להציג את הטבע", אלא לספר איזשהו סיפור, לשים בהקשר, להראות משהו (כמו במוזיאונים הסמיתסוניים באופן כללי, גיליתי בהמשך). אז מוותרים על הריאליזם לטובת דגשים מסוימים, או כדי להראות את המוצגים לא כעומדים או מקוטלגים בפני עצמם אלא כחלק מאיזו תופעה רוחבית, או לספר סיפור על ההבנה שלנו את הטבע. נגיד: לא סתם ראינו פוחלץ של פרת-ים, אלא כחלק מתערוכה על הנקה אצל יונקים שונים (וגילינו שאצל פרות-ים ואצל כל הקרובים של הפילים, זה מבית-השחי. כן, כן). ותערוכת הדינוזאורים היתה משולבת בהסבר על איך משתמרים מאובנים, והיו שם מדענים שעבדו על סינון וקיטלוג מאובנים מאחורי זכוכית ואפשר היה לצפות בהם בעבודתם! זאת אומרת, לא רק תוצרי המדע עמדו בתצוגה, אלא גם המדע עצמו, התהליך שלו והאנשים שעושים אותו.

ראינו באמת המון דברים וצילמנו רק חלק יחסית קטן, אבל התערוכה האחת שעבורי היתה הכי מעניינת הייתה זאת שהציגה שלדים של כל מיני אבות קדומים של לוויתנים ודולפינים, והראתה את ההתפתחות שלהם מאב קדמון דמוי-היפופוטם, כך שאפשר היה לעקוב אחרי ההיעלמות ההדרגתית של הרגליים האחוריות וכו'.

mvimg_20171210_162526

מה שהיה הכי בעל ערך לילדים, נראה לי, היתה תערוכה באמת נפלאה על האבולוציה האנושית, שכללה למשל שחזורים ריאליסטיים, עד רמת העור והשיער, של מינים נכחדים מהסוג הומו. אנחנו התעכבנו על פסל ברונזה נפלא של קדמון אחד כזה — הומו ארקטוס, נראה לי? — ויונתן הבחין שלמרות שהוא די דומה לקוף-אדם, הרגלים שלו נראות אנושיות לגמרי.

חוץ מזה היה חלק שלם במוזיאון שהוקדש לסדנאות לילדים ולנוער. בין השאר הסתכלנו במיקרוסקופ על כל מיני דוגמאות של עצם ואבן ותאים, וגם למדנו לזהות סימנים על עצמות ומאובנים שמלמדים על ההיסטוריה שלהם.

dsc_0233

מסימני העונה: עצי חג המולד מול הכניסה של הקפיטול ושל הבית הלבן.

העץ של הקפיטול, כך על פי השלט, הגיע מאזור נהר קוטני במונטנה (אנחנו ביקרנו בנהר הזה, אבל בחלק היותר צפוני שלו, בקולומביה הבריטית). נראה לי שגם הקישוט שלו בוצע על ידי תושבי האזור. כאילו, כל שנה אזור אחר בארה"ב תורם את העץ? זה נחמד.

"העץ הלאומי", זה שמול הבית הלבן, נטוע שם כבר כמה עשרות שנים (בחגים מוסיפים גם חנוכיה), אבל אם לשפוט לפי מה שראינו, כל שנה הוא מוקדש לנושא או לקהילה אחרת. השנה הוא היה מוקף במלא מלא מודלים של רכבות זעירות, נוסעות במעגלים. נרשמה התלהבות ניכרת אצל הילדים, ובעקבות כמה מהמבקרים האחרים הם ניסו והצליחו לקלוע מטבעות לתוך קרונות המשא.

בבית הלבן לא הספקנו לבקר כי זה דורש תיאום שלושה שבועות מראש, ואנחנו לא מתכננים את הטיול שלנו לכזה טווח. לפחות נחסך ממני הסיכוי לפגישה מביכה, נמוך ככל שיהיה. אבל כן ביקרנו בבניין הקפיטול, שכמו בבית הלבן, דורש תיאום דרך חברת הקונגרס שלנו (!) שהצוות שלה היה ממש אחלה (אנה אשו, נציגת המחוז ה-18 של קליפורניה. אגב).

ובכן, זה בניין מרשים. הרוטונדה שתחת הכיפה הגדולה מעוטרת ציורי קיר ותמונות ופסלים שמציגים את האתוס האמריקאי של התקופה אבל בסגנון של אומנות הרנסאנס, שזה קצת מוזר וקצת מגניב. נגיד, הפרסקו על תקרת הכיפה שמתאר את ג'ורג' וושינגטון המנוח משקיף מישיבה של מעלה. או זה שבהיקף הכיפה שמציג סצינות חשובות בהיסטוריה האמריקאית — עד וכולל הטיסה הראשונה של האחים רייט.

dsc_0351dsc_0359dsc_0362

המדריכה אמרה שהיה שם גם פסל ענק של ג'ורג' וושינגטון, ובסופו של דבר הוציאו אותו משם כי הוא היה מוגזם ומביך. אחרי שראיתי את כל זה לא הבנתי מה יכול להיות מוגזם ומביך, אבל למחרת מצאתי אותו בקומה השנייה של מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית וצילמתי (איפה שכתוב WE BUILD) ו… טוב. תשפטו בעצמכם.

 

Maker:0x4c,Date:2017-10-26,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

וושינגטון די.סי!

ביום הראשון שלנו יצאנו לטיול לאורכה של השדרה הלאומית הענקית, חצי קילומטר רוחבה ושמונה קילומטרים אורכה, שפרושה בין בניין הקפיטול לבין המונומנט לזכר לינקולן, ובמרכזה האובליסק הענק של ג'ורג' וושינגטון. כל השדרה נטועה דשא ומלאה בריכות ואנדרטאות ופסלים של נשיאים קצת-פחות-נחשבים, ומשני צידיה עשרות מוזיאונים לאומיים ובנייני משרדי הממשלה הפדרליים, כולם מכובדים ועתיקים ובסגנון ניאו-קלאסי. בסך הכול היא נראית כמו איזו מרכז עיר רומית עתיקה, כשהפסלים והאנדרטאות של נשיאי העבר הם מקדשים שהתושבים הקימו לאליהם.

כל מרכז העיר, נשלט טופוגרפית, ויזואלית, ואסתטית על ידי בניין הפנתיא– אה, הקפיטול, שניצב על גבעה גבוהה בנקודת ההתחלה של השדרות והרחובות. כיפת השיש הצחורה שלו מולכת בקו הרקיע ומעמידה סטנדרט מוסרי שאי אפשר להתעלם ממנו. לעומתה, ולעומת המונומנטים הענקיים של וושינגטון ולינקולן, הבית הלבן לא נראה כל כך מרשים. אנחנו רגילים לראות אותו בתמונות מקרוב ומלמטה, בלי שום דבר מסביבו, אבל האמת שהוא אפילו לא נמצא על השדרה עצמה אלא מצפון לה (ישר מול האובליסק של וושינגטון, גם כן, לספק עוד תזכורת), בארכיטקטורה צנועה, בן שתי קומות בסך הכול, ונעלם בין בנייני המשרדים הממשלתיים שמקיפים אותו. בהשוואה לכל השאר, הוא נראה קצת כמו מגורי משרתים. אני מנחש שבכוונה.

dsc_0190img_20171207_115451dsc_0200