מוזיאון ההיסטוריה האמריקנית הסמיתסוני מכיל את האוספים הלאומיים שקשורים ל, ובכן, ההיסטוריה האמריקנית. מטבע הדברים הוא קצת יותר למבוגרים, אבל הילדים התעניינו בתערוכות מסוימות בתוכו.

בהיסטוריה של התחבורה למשל. כי רכבות ומכוניות וכרכרות זה כיף. אני התלהבתי לגלות שכבר בשפל הגדול בשנות השלושים משפחות עברו לגור בקרוואנים ממונעים וטריילרים, ונעו ממקום למקום, מה שגרם לבעיות חברתיות בדיוק כמו היום.

התערוכה על ההיסטוריה של אוכל הייתה מעניינת לי אבל פחות לילדים, אז הלכנו משם. ניסיתי להראות להם את האביזרים והתלבושות המקוריים והאוריגינליים של גיבורי התרבות שלהם אבל גם מזה הם לא התלהבו, אולי כי הם לא בדיוק מבינים את הקונספט של מקורי ואוריגינלי. בסוף מצאנו שיש סדנאות לילדים על המצאות היסטוריות ואקטואליות וזה עבד להם יופי.

מעבר לענייני פוליטיקה והיסטוריה, וושינגטון די.סי היא עיר לחלוטין מדהימה לתיירים ממגוון גילאים בגלל עושר המוזיאונים שלה. אלה בעיקר המוזיאונים של המכון הסמיתסוני, שכוללים את האוספים הלאומיים בהמון תחומים. אנחנו ביקרנו בארבעה: מוזיאון הטבע, מוזיאון התעופה והחלל, מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית, וגן החיות הלאומי.

מוזיאון הטבע הסמיתסוני נראה ומאורגן בצורה שונה למדיי ממוזיאוני טבע אחרים שהיינו בהם. הוא מאוד מודרני, גם מבחינת העיצוב שלו וגם מבחינת הנושאים שהוא מתעסק בהם. מוזיאונים אחרים מציגים אוספים: הנה פוחלצי החיות האסייתיות שלנו, הנה פרוקי הרגליים, הנה שלדי הדינוזאורים. והם מנסים מאוד להציג דברים בסביבה הטבעית שלהם, כמה שיותר ריאליסטי, עם תפאורה של בית הגידול הטבעי של החיה, ורקע מצויר מאחורה שנראה כמו המשך של התפאורה, ותאורה דמוית שמש מלמעלה, עד שזה נראה כאילו פשוט מסתכלים דרך חלון ליבשת אחרת בזמן אחר. שזה באמת חסר תחליף, אם השנה היא 1950 ולאף אחד אין טלוויזיה בצבע וערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, שלא לדבר על יוטיוב, ולכן מוזיאון הטבע זו ההזדמנות הכי טובה שלכם לראות מקרוב דוב שחור דג דגים מהנהר או מה שזה לא יהיה. לראות את זה היום זה מאוד מרשים מבחינת ההישג הטכני, אבל קצת חסר פואנטה. זה הזכיר לי קצת את הציורים המאוד-ריאליסטיים של לפני תקופת המצלמה.

במוזיאון הטבע הסמיתסוני, לעומת זאת, לא מנסים פשוט "להציג את הטבע", אלא לספר איזשהו סיפור, לשים בהקשר, להראות משהו (כמו במוזיאונים הסמיתסוניים באופן כללי, גיליתי בהמשך). אז מוותרים על הריאליזם לטובת דגשים מסוימים, או כדי להראות את המוצגים לא כעומדים או מקוטלגים בפני עצמם אלא כחלק מאיזו תופעה רוחבית, או לספר סיפור על ההבנה שלנו את הטבע. נגיד: לא סתם ראינו פוחלץ של פרת-ים, אלא כחלק מתערוכה על הנקה אצל יונקים שונים (וגילינו שאצל פרות-ים ואצל כל הקרובים של הפילים, זה מבית-השחי. כן, כן). ותערוכת הדינוזאורים היתה משולבת בהסבר על איך משתמרים מאובנים, והיו שם מדענים שעבדו על סינון וקיטלוג מאובנים מאחורי זכוכית ואפשר היה לצפות בהם בעבודתם! זאת אומרת, לא רק תוצרי המדע עמדו בתצוגה, אלא גם המדע עצמו, התהליך שלו והאנשים שעושים אותו.

ראינו באמת המון דברים וצילמנו רק חלק יחסית קטן, אבל התערוכה האחת שעבורי היתה הכי מעניינת הייתה זאת שהציגה שלדים של כל מיני אבות קדומים של לוויתנים ודולפינים, והראתה את ההתפתחות שלהם מאב קדמון דמוי-היפופוטם, כך שאפשר היה לעקוב אחרי ההיעלמות ההדרגתית של הרגליים האחוריות וכו'.

מה שהיה הכי בעל ערך לילדים, נראה לי, היתה תערוכה באמת נפלאה על האבולוציה האנושית, שכללה למשל שחזורים ריאליסטיים, עד רמת העור והשיער, של מינים נכחדים מהסוג הומו. אנחנו התעכבנו על פסל ברונזה נפלא של קדמון אחד כזה — הומו ארקטוס, נראה לי? — ויונתן הבחין שלמרות שהוא די דומה לקוף-אדם, הרגלים שלו נראות אנושיות לגמרי.

חוץ מזה היה חלק שלם במוזיאון שהוקדש לסדנאות לילדים ולנוער. בין השאר הסתכלנו במיקרוסקופ על כל מיני דוגמאות של עצם ואבן ותאים, וגם למדנו לזהות סימנים על עצמות ומאובנים שמלמדים על ההיסטוריה שלהם.

בבית הלבן לא הספקנו לבקר כי זה דורש תיאום שלושה שבועות מראש, ואנחנו לא מתכננים את הטיול שלנו לכזה טווח. לפחות נחסך ממני הסיכוי לפגישה מביכה, נמוך ככל שיהיה. אבל כן ביקרנו בבניין הקפיטול, שכמו בבית הלבן, דורש תיאום דרך חברת הקונגרס שלנו (!) שהצוות שלה היה ממש אחלה (אנה אשו, נציגת המחוז ה-18 של קליפורניה. אגב).

ובכן, זה בניין מרשים. הרוטונדה שתחת הכיפה הגדולה מעוטרת ציורי קיר ותמונות ופסלים שמציגים את האתוס האמריקאי של התקופה אבל בסגנון של אומנות הרנסאנס, שזה קצת מוזר וקצת מגניב. נגיד, הפרסקו על תקרת הכיפה שמתאר את ג'ורג' וושינגטון המנוח משקיף מישיבה של מעלה. או זה שבהיקף הכיפה שמציג סצינות חשובות בהיסטוריה האמריקאית — עד וכולל הטיסה הראשונה של האחים רייט.