ככל שאנחנו מדרימים, מבוסטון דרך ניו-יורק ועד פילדלפיה, הנוף משתנה, מהרוגע הפסטורלי של ניו-אינגלנד לכובד הראש של האזור האמצע-אטלנטי. העצים סיימו מזמן להשיר את עליהם, והכבישים כבר לא מתפתלים בתוך ים ירוק עולץ ומעודד כמו פעם, אלא ביערות מונוכרומטיים של ענפים וגזעים חשופים, צלליות באפור יותר כהה על רקע מה שנשאר מאור היום, המעונן תמידית, של נובמבר ודצמבר. קר, קר, קר, קר. לעצים קר, לציפורים קר, לאנשים קר. את שני האחרונים כבר בקושי אפשר לראות, אבל לעצים אין לאן לברוח אלא לתוך עצמם, והם מפנים את גבם לעולם בשלוש מאות ושישים מעלות. גם הבתים. אלה כבר לא בתי עץ, אלא בניינים גדולים וכבדים, בני ארבע קומות ויותר, העתיקים מביניהם בסגנון הניאו-קלאסי, והחדשים מלבנים אדומות, או מצופים בטיח אפור.
***
פילדלפיה, "עיר האחווה", היתה הבירה הראשונה של ארצות הברית. מלכתחילה היא הוקמה על ידי וויליאם פן כמרכז של סובלנות דתית, דגם מתוכנן וזוהר של מה שהעולם החדש יכול להיות, עם כיכרות ציבוריות גדולות ושדרות שמקשרות ביניהן. הבירה עברה אומנם לוושינגטון די.סי, אבל הרבה מוסדות פדרליים עדיין נמצאים בפילדלפיה, והעיר מלאה להתפקע במוזיאונים ומרכזי תרבות, משקיפים על השדרות ועל הכיכרות. כל הכיכרות הם חלק מתוכנית האב של העיר, אבל לכל אחת מהן אופי משלה: פארק גדול, או מעגל תנועה ענק מסביב למזרקה מפוארת, או אזור בילויים וספורט, וכולם מקיפים את בית העירייה שבמרכז.
בין כיכר וושינגטון לכיכר פרנקלין נמצא כמעט כל סיפור ההקמה של ארצות הברית, שהלכנו לראות בטיול רגלי אחד: גילדת הבנאים, שם התכנס הקונגרס הקונטיננטלי הראשון, והיכל העצמאות, שם הוכרזה עצמאות ארה"ב על ידי נציגי שלוש-עשרה המושבות, ופעמון החירות המפורסם, וגם מוזיאון שמוקדש לחייו של בנג'מין פרנקלין, נציג פנסילבניה ובן העיר.
כשסיימנו, הלכנו לכיכר פרנקלין לבלות קצת. אבל על זה בפוסט הבא.