לאחר שנפרדנו מהמרינה בג'רזי סיטי, וממנהטן, נסענו לדרום ניו-ג'רזי לבקר חברים לשלושה ימים.

השבועיים שלנו בניו-יורק היו מאוד לא טיפוסיים בטיול: נסענו בסאבוויי ולא באוטו (אבל עם עגלה כבדה, עם כל בעיות הנגישות של זה), שילמנו פי שלוש ממה שאנחנו רגילים לשלם על חניה כל לילה, וגם במהלך השהייה שלנו התחיל, לראשונה, להיות ממש קר, עם לילות שמתקרבים לנקודת הקיפאון ואפילו מתחתיה. לעומת זאת, זה בקלות היה החלק המרתק ביותר בטיול, עם רשימה של עשרות דברים ייחודיים לגמרי שרצינו לעשות בעיר ושהיה ברור שלא נספיק את כולם עד הסוף גם אם נישאר חודש. אז אחרי שבועיים כבר היינו מותשים וחולים, גם נפשית וגם פיסית, מהמרדף אחרי הימים, ומיעוט שעות השינה, והקור, והסחיבה של הילדים והעגלה מלאת ציוד החורף ברחובות ובמדרגות. היינו צריכים כמה ימים רצופים שבהם לא עשינו כלום, והילדים שיחקו עם חברים בני-גילם, והכינו פלסטלינה תוצרת בית, ונחנו. באחד הימים נסענו גם לראות, סוף סוף, את האוקיינוס האטלנטי, והלכנו לגן שעשועים. זה היה שיא האתגר שלקחנו על עצמנו. היה מצוין.

התחנה הבאה: פילדלפיה.

ממש ליד החניון שלנו בג'רזי סיטי נמצא מרכז המדע "ליברטי". אפשר להגיע לשם ברגל או בטראם או במעבורת, מה שהיה נוח מאוד בכל מיני ימים שהיינו צריכים להתפצל או שלא היה מתאים להגיע למנהטן. יצא שבילינו שם כמה ימים, במצטבר, כי הוא לא רק נוח, אלא מוזיאון מדע גדול ומרשים ומרגש מאוד לילדים שלגמרי היה שווה את זה אפילו אם הוא היה רחוק.

בין השאר: התנסנו בסימולטור שמאמן מנתחים להשתמש ברובוט כירורגי בשלט רחוק; ראינו תערוכה שלמה על הנדסת גורדי שחקים, כולל סדנה על עמידות לרוחות; עשינו ניסוי שבודק מה קורה כשנהר של מים מתוקים (כמו ההאדסון) מתערבב לתוך אוקיינוס עם מים מלוחים; בדקנו אם הגוף האנושי יכול להוליך חשמל; התנסינו במנהרת מישוש בחושך מוחלט; וגם סתם שיחקנו במשחקיה.

התמקמנו בחניון בג'רזי סיטי, ממש מול דאון-טאון-מנהטן מהצד המערבי של ההדסון. בעצם זה לא בדיוק חניון אלא מארינה ליאכטות, אבל הרבה מארינות מציעות מקומות חניה לקרוואנים, שהרי בסך הכול מדובר בתשתיות ובשירותים דומים. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מתמקמים במארינה — שמספקת מה שצריך בלי קישוטים וקשקושים, קרוואנים צמודים זה לזה כמו חניון צפוף. מסביבנו בחניון יש הרבה תיירים, אבל גם הרבה אנשים שבאים לעבוד, עם עסקים נודדים שהם מנהלים מתוך הקרוואנים שלהם. את אלה קל לזהות כי הקרוואנים שלהם צבועים מבחוץ ומפרסמים את העסק — בינתיים ראיתי סיטונאים של נעליים, ושל חזיות, וגם עמדות הידרותרפיה ניידות לכלבים.

בכל אופן, מבחינתנו החניון מספיק ועושה את העבודה יופי, מכיוון שהמארינה נמצאת ממש במרכז ג'רזי סיטי, מרחק עשר דקות הליכה מכל אמצעי התחבורה המהירים ביותר במטרופולין. אנחנו פשוט משאירים את המשאית חונה ליד הקרוואן ויוצאים להרפתקאות כל בוקר עם עגלה ומנשאים, וחוזרים בלילה. זה חלק אינטנסיבי למדיי בטיול כי אנחנו רוצים לנצל עד תום כל יום ויום, כי החניה כל כך יקרה ($90 ללילה). ובכל זאת אנחנו מוצאים את עצמנו צריכים להישאר בקרוואן לנוח לאיזה יום כל ארבעה-חמישה, ולו רק כדי לעשות קניות ולשטוף כלים ולסדר, שלא לדבר על לנוח קצת.

ג'רזי סיטי עצמה גם היא לא עיר קטנה, אלא חלק מהמטרופולין הגדול, ונראית כמוהו. לי היא מזכירה קצת… טוב, את תל-אביב, עם הערבוב הזה של בניינים ישנים וחדשים, ותנופת בנייה, וג'נטריפיקציה שנראית לא כמו איזה שינוי שמתרחש אלא כמו מצב קבוע, ושל אנשים שמשקיעים טיפה בלבוש כדי להיות אופנתיים במידה סבירה אבל לא יותר מדיי כי מה זה משנה, ומסעדות אופנתיות לצד חנויות מכולת זעירות משנות השבעים. ובעיקר בהרגשה, של מקום שאנשים אוהבים ומטפחים בו אבל יודעים גם שהוא בסך הכול בערך, וכמעט, וליד, כשהדבר האמיתי נמצא שם רק מעבר לנהר, או לים, או לאוקיינוס.