התמקמנו בחניון בג'רזי סיטי, ממש מול דאון-טאון-מנהטן מהצד המערבי של ההדסון. בעצם זה לא בדיוק חניון אלא מארינה ליאכטות, אבל הרבה מארינות מציעות מקומות חניה לקרוואנים, שהרי בסך הכול מדובר בתשתיות ובשירותים דומים. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מתמקמים במארינה — שמספקת מה שצריך בלי קישוטים וקשקושים, קרוואנים צמודים זה לזה כמו חניון צפוף. מסביבנו בחניון יש הרבה תיירים, אבל גם הרבה אנשים שבאים לעבוד, עם עסקים נודדים שהם מנהלים מתוך הקרוואנים שלהם. את אלה קל לזהות כי הקרוואנים שלהם צבועים מבחוץ ומפרסמים את העסק — בינתיים ראיתי סיטונאים של נעליים, ושל חזיות, וגם עמדות הידרותרפיה ניידות לכלבים.

בכל אופן, מבחינתנו החניון מספיק ועושה את העבודה יופי, מכיוון שהמארינה נמצאת ממש במרכז ג'רזי סיטי, מרחק עשר דקות הליכה מכל אמצעי התחבורה המהירים ביותר במטרופולין. אנחנו פשוט משאירים את המשאית חונה ליד הקרוואן ויוצאים להרפתקאות כל בוקר עם עגלה ומנשאים, וחוזרים בלילה. זה חלק אינטנסיבי למדיי בטיול כי אנחנו רוצים לנצל עד תום כל יום ויום, כי החניה כל כך יקרה ($90 ללילה). ובכל זאת אנחנו מוצאים את עצמנו צריכים להישאר בקרוואן לנוח לאיזה יום כל ארבעה-חמישה, ולו רק כדי לעשות קניות ולשטוף כלים ולסדר, שלא לדבר על לנוח קצת.

ג'רזי סיטי עצמה גם היא לא עיר קטנה, אלא חלק מהמטרופולין הגדול, ונראית כמוהו. לי היא מזכירה קצת… טוב, את תל-אביב, עם הערבוב הזה של בניינים ישנים וחדשים, ותנופת בנייה, וג'נטריפיקציה שנראית לא כמו איזה שינוי שמתרחש אלא כמו מצב קבוע, ושל אנשים שמשקיעים טיפה בלבוש כדי להיות אופנתיים במידה סבירה אבל לא יותר מדיי כי מה זה משנה, ומסעדות אופנתיות לצד חנויות מכולת זעירות משנות השבעים. ובעיקר בהרגשה, של מקום שאנשים אוהבים ומטפחים בו אבל יודעים גם שהוא בסך הכול בערך, וכמעט, וליד, כשהדבר האמיתי נמצא שם רק מעבר לנהר, או לים, או לאוקיינוס.