במוזיאון הטבע הסמיתסוני, לעומת זאת, לא מנסים פשוט "להציג את הטבע", אלא לספר איזשהו סיפור, לשים בהקשר, להראות משהו (כמו במוזיאונים הסמיתסוניים באופן כללי, גיליתי בהמשך). אז מוותרים על הריאליזם לטובת דגשים מסוימים, או כדי להראות את המוצגים לא כעומדים או מקוטלגים בפני עצמם אלא כחלק מאיזו תופעה רוחבית, או לספר סיפור על ההבנה שלנו את הטבע. נגיד: לא סתם ראינו פוחלץ של פרת-ים, אלא כחלק מתערוכה על הנקה אצל יונקים שונים (וגילינו שאצל פרות-ים ואצל כל הקרובים של הפילים, זה מבית-השחי. כן, כן). ותערוכת הדינוזאורים היתה משולבת בהסבר על איך משתמרים מאובנים, והיו שם מדענים שעבדו על סינון וקיטלוג מאובנים מאחורי זכוכית ואפשר היה לצפות בהם בעבודתם! זאת אומרת, לא רק תוצרי המדע עמדו בתצוגה, אלא גם המדע עצמו, התהליך שלו והאנשים שעושים אותו.

ראינו באמת המון דברים וצילמנו רק חלק יחסית קטן, אבל התערוכה האחת שעבורי היתה הכי מעניינת הייתה זאת שהציגה שלדים של כל מיני אבות קדומים של לוויתנים ודולפינים, והראתה את ההתפתחות שלהם מאב קדמון דמוי-היפופוטם, כך שאפשר היה לעקוב אחרי ההיעלמות ההדרגתית של הרגליים האחוריות וכו'.

מה שהיה הכי בעל ערך לילדים, נראה לי, היתה תערוכה באמת נפלאה על האבולוציה האנושית, שכללה למשל שחזורים ריאליסטיים, עד רמת העור והשיער, של מינים נכחדים מהסוג הומו. אנחנו התעכבנו על פסל ברונזה נפלא של קדמון אחד כזה — הומו ארקטוס, נראה לי? — ויונתן הבחין שלמרות שהוא די דומה לקוף-אדם, הרגלים שלו נראות אנושיות לגמרי.

חוץ מזה היה חלק שלם במוזיאון שהוקדש לסדנאות לילדים ולנוער. בין השאר הסתכלנו במיקרוסקופ על כל מיני דוגמאות של עצם ואבן ותאים, וגם למדנו לזהות סימנים על עצמות ומאובנים שמלמדים על ההיסטוריה שלהם.