וושינגטון די.סי!
ביום הראשון שלנו יצאנו לטיול לאורכה של השדרה הלאומית הענקית, חצי קילומטר רוחבה ושמונה קילומטרים אורכה, שפרושה בין בניין הקפיטול לבין המונומנט לזכר לינקולן, ובמרכזה האובליסק הענק של ג'ורג' וושינגטון. כל השדרה נטועה דשא ומלאה בריכות ואנדרטאות ופסלים של נשיאים קצת-פחות-נחשבים, ומשני צידיה עשרות מוזיאונים לאומיים ובנייני משרדי הממשלה הפדרליים, כולם מכובדים ועתיקים ובסגנון ניאו-קלאסי. בסך הכול היא נראית כמו איזו מרכז עיר רומית עתיקה, כשהפסלים והאנדרטאות של נשיאי העבר הם מקדשים שהתושבים הקימו לאליהם.
כל מרכז העיר, נשלט טופוגרפית, ויזואלית, ואסתטית על ידי בניין הפנתיא– אה, הקפיטול, שניצב על גבעה גבוהה בנקודת ההתחלה של השדרות והרחובות. כיפת השיש הצחורה שלו מולכת בקו הרקיע ומעמידה סטנדרט מוסרי שאי אפשר להתעלם ממנו. לעומתה, ולעומת המונומנטים הענקיים של וושינגטון ולינקולן, הבית הלבן לא נראה כל כך מרשים. אנחנו רגילים לראות אותו בתמונות מקרוב ומלמטה, בלי שום דבר מסביבו, אבל האמת שהוא אפילו לא נמצא על השדרה עצמה אלא מצפון לה (ישר מול האובליסק של וושינגטון, גם כן, לספק עוד תזכורת), בארכיטקטורה צנועה, בן שתי קומות בסך הכול, ונעלם בין בנייני המשרדים הממשלתיים שמקיפים אותו. בהשוואה לכל השאר, הוא נראה קצת כמו מגורי משרתים. אני מנחש שבכוונה.
