אחרי שבועיים בדנבר, תוקנה סוף סוף המשאית שלנו אז יכולנו להמשיך לנוע, ובתזמון מושלם בדיוק גם סיימנו את השבועיים המותרים לחניה רצופה בחניון של מחוז ג'פרסון, אז ממילא גם היינו צריכים להמשיך לנוע. מה שהיה בתזמון קצת פחות מושלם היה שבדיוק התחיל סוף השבוע של יום הזיכרון האמריקאי, שמסמן רשמית את תחילת הקיץ, ושבו כולם יוצאים לטבע לעשות על האש, מה שאמר שלא היה מקום פנוי בחניונים בכלל. כולם כבר הזמינו חודשים מראש. לאחר מאמצים כבירים נעמה מצאה מקום לשני לילות בפארק מדינתי בדרום קולורדו, ומכיוון שזה היה במרחק כמה שעות נסיעה ופחות או יותר בכיוון שלנו, אמרנו למה לא.

שלא כהרגלנו, החלטנו לנסוע לא באינטרסטייט אלא לחתוך דרך כבישים יחסית כפריים בהרים, וזה השתלם. הנוף אלפיני ממש, עם הרים תלולים, חלקם מכוסים עדיין שלג וחלקם מיוערים בצפיפות, וביניהם עמקים רחבים מכוסים בעשב ירוק ונחלים קטנים בצבע כחול-עמוק זורמים בהם, והרבה חוות קטנות במרחק כמה קילומטרים זו מזו עם גדרות ושערים מסוגננים. עצרנו בעיירה בסאות' פארק (!) לאכול במסעדת ברביקיו זעירה, עם חמישה-שישה שולחנות, וגם תכשיטים וכל מיני אבני חן למכירה, ובעלת מקום היפית שנראתה כאילו יצאה ישר מסרט משנות השבעים אל מאחורי הדלפק. היא התלהבה מכל עיירות ההיפסטרים שהיינו בהן, אוסטין במיוחד, ושמחה בשבילנו שאנחנו מתכננים להגיע לסנטה-פה, והמליצה על האוכל המקסיקני המצוין שם.

המשכנו לנסוע ולפנות ערב הגענו לפארק המדינתי "מקורות הארקנסו", לרגלי ההרים וליד הנהר. תפסנו כמעט את המקום האחרון בחניון, כי כל השאר היה כבר מלא במשפחות נרגשות. זה החניון הכי פשוט שהיינו בו, לא רק בלי מים וחשמל לקרוואנים אלא גם בלי מים וחשמל בכלל, גם לא בשירותים הציבוריים. אבל לנו יש מיכל מלא ותכננו להיות שם רק יומיים אז מה אכפת לנו. היה כיף, אחרי שבועיים בעיר, לצאת קצת החוצה למרחבים, ולמנוחה: אכלנו ס'מורז במדורה וראינו סרטים וקראנו ספרים. בבוקר הלכנו כולנו לראות את הארקנסו, שבנקודה הזאת הוא עוד קטן אבל כבר מלא עזוז ומרשים למדיי.