אחרי קויטי-פוינט עברנו להתארח מחוץ לבית של חברים בסנטה-קלרה. הילדים היו נלהבים לשחק עם ילדים אחרים בצורה לא-ספורדית, והדלקנו נרות חנוכה, ובכלל היה כיף מאוד. אני יכלתי לעבוד בכיף מהספריה הציבורית במרחק הליכה, ובכלל, המיקום היה מאוד מרכזי ונוח לכל הפעילויות שלנו, וניצלנו את ההזדמנות ללכת למקומות מעניינים על חצי-האי של סן פרנסיסקו. זה בדיוק היה גם האזור שבו גרנו פעם, אז הנוסטלגיה היתה בשיאה. אכלנו בכל המסעדות שאהבנו, והלכנו לגני השעשועים שאהבנו, והיה כיף לראות איך הילדים נהנים באותם מקומות כמו לפני שנים. מפה לשם, אנחנו כבר נמצאים במפרציה הכי הרבה זמן שהיינו אי פעם באזור אחד ברציפות. אבל זה הגיוני, כי באמת מדובר בעיר גדולה ומעניינת ועמוסה בדברים מרתקים לעשות. נראה לי שזה האזור הכי מעניין שהיינו בו עד עכשיו, חוץ מניו-יורק.
על מזיאון היסטוריית המחשבים כבר כתבתי, אז אני אוסיף גם על המוזיאון האווירי Hiller, שבניגוד למוזיאונים אוויריים אחרים שראינו במקומות אחרים הוא מציג בעיקר כלי טיס ומסוקים לא-נפוצים, ונסיוניים, שרובם פותחו בצפון-קליפורניה. בין השאר יש שם מסוקים משפחתיים שפותחו באמצע המאה העשרים מתוך תקווה שישמשו אנשים פרטיים להגיע ולחזור מהעבודה, במקום מכוניות; כל מיני כלי טיס אישיים שממריאים אנכית; ומגוון רחב של מטוסים מוזרים מאוד למראה. מעניין לראות את ההתפוצצות הרעיונית של אמצע המאה העשרים, שחוקרת כל כיוון אפשרי של תעופה אזרחית או אישית, לפני שהבינו עד הסוף ומה עובד ומה לא עובד, ולפני שכל המטוסים נראו אותו דבר. בתמונה, פרוייקט שפותח עבור חיל האוויר האמריקאי: מסוק מתקפל מוצנח, שאמור לאפשר לטייסים שמטוסם הופל בשטח עוין לחלץ את עצמם, תחת חיפוי אווירי. לא יודע מה אני חושב על תוכנית חילוץ כזאת, אבל נבנו כמה כאלה וזה מגניב, אז אחלה. היינו הולכים לשם לא מעט כשגרנו באזור, והילדים אהבו מאוד להסתובב בין המוצגים, וגם אני. הכי הם אהבו את תא הטייס של בואינג 747. אז עכשיו הלכנו לבקר שם עוד פעם.
בינתיים הטכנאים של הקרוואן סיימו את עבודתם ותיקנו כל מה שהיה אפשר: משאבת מים חדשה ונמרצת, צינורות הגז נבדקו והוחלפו, הגג הדולף תוקן, הבלמים תוקנו. ואנחנו הרגשנו שאנחנו שוב גרים בבית מתפקד ועובד שאפשר לסמוך עליו. ואז נפרדנו ממארחינו והמשכנו.
חלק גדול מהטיול שלנו הוא בעצם על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, אז אם אנחנו בעמק הסיליקון כמובן שהלכנו ל-Computer History Museum, שמכיל מגוון מרשים של מוצגים והדגמות על ההתפתחות של מחשבים מאז התקופה העתיקה ועד ימינו, אבל בעיקר מהמאה העשרים כמובן. אנחנו כבר היינו בו פעם אחת לפני הרבה שנים, כשיונתן היה ממש פעוט, ונמנעתי ממנו מאז כי חשבתי שהילדים היו קטנים מדיי. עכשיו הם גדולים מספיק להבין לפחות על מה מדברים, גם אם לא ממש את הפרטים, ובכל מקרה, הזדמנות נוספת כבר לא תהיה. נראה לי שבימינו מחשבים נוכחים בחיים שלהם בכל מקום, כמובן מאליו, ואף פעם לא לימדתי אותם איך הם בעצם עובדים. ובעצם גם המוזיאון הזה לא עוסק בזה, הוא הרי עוסק בהיסטוריה. אז לא היה לילדים כל כך ברור איך לגשת לעניין, וגם לי לא היה ברור איך להנגיש אותו. נראה לי שהוא מאוד בלבל אותם, אבל אולי בצורה חיובית — זאת אומרת, שפתאום הם קלטו שמחשבים, שעד עכשיו נראו להם כמו חלק מובן מאליו מהמציאות, הם בעצם תוצר של הנדסה, הם מורכבים מחלקים שונים, הם התפתחו במשך השנים ממחשבים יותר פשוטים ופחות נעימים, הם בעצם מכונות פיסיות שמבצעות עבודה מסוימת.
שזה אולי טוב, כי זאת ההבנה הכי עמוקה שאפשר להגיע איתה לגבי מחשבים, חוץ מממש לתכנת אותם. נראה לי שהנקודה שהם הבינו את זה היתה כשראינו את החוליה החסרה, הלא היא האב-טיפוס של מעבדת Xerox, עם הממשק הגרפי הראשון, שהוא ללא ספק דומה מאוד למחשבים של ימינו מצד אחד, אבל בבירור גם התפתחות של הדינוזאורים המוזרים שראינו בערוכה לפני כן מצד שני. היו להם המון שאלות למדריכה בנקודה הזאת. אחר כך המשכנו למחשבים חדשים יותר ומצאנו את הדגמים שהיו לי כשהייתי בגילם, והם שיחקו קצת פונג. אני מקווה שבפעם הבאה שתהיה לנו הזדמנות ללמוד על איך מחשבים עובדים, החוויה הזאת תשרת אותם.
חזרנו למוזיאון היסטורית המחשבים ליום נוסף, כדי לראות את ההדגמה החיה של מחשב PDP-1, שמתרחשת רק פעמיים בחודש. מדובר במחשב עתיק ביותר, שתוכנן ויוצר ב-1959 ו-1960, הסבא-רבא של כמה מהמחשבים המיתולוגיים-כשלעצמם בהיסטוריה של הנדסת תוכנה. ועדיין הוא נראה מודרני, ואפילו עתידני, בדרכו האנכרוניסטית. קבוצה של מתנדבים משקמים ומתחזקים אותו באהבה רבה, והוא ממש עובד, שזה פשוט מדהים. אנחנו לא ידענו את זה, אבל ככה יצא שהגענו בדיוק ביום שבו מתרחש ארוע שנתי מיוחד לפני חג המולד: האורחים מתאספים בחדר התצוגה מול המחשב, כולם מקבלים דפי תווים ומילים של מזמורי החג, וה-PDP-1 עצמו מקבל קצה של סליל אינסופי של נייר מנוקב, והוא מלווה את שירת הקהל בטונים חשמליים מדויקים ונלהבים, ומהבהב באורותיו לפי הקצב. אחר כך ניתן הסבר על ההיסטוריה של PDP-1, שדי שיעממה את הילדים, ועניינה מאוד אותי, אבל לא יכולתי להקשיב לה בגלל שהיא שיעממה את הילדים. ואז, לשיא: הדגמה של משחק המחשב הראשון שהופץ בהיסטוריה, שתוכנת עבור ה-PDP-1 על ידי מהנדסים משועממים במשמרת לילה, הלא הוא Space Wars, שבו שתי חלליות מנסות ליירט זו את זו במסלול סביב כוכב זר, עובד בדיוק כמו ב-1960 ועל אותו מחשב. לזה הילדים התחברו מיידית, וניהלו טורנירים ארוכים ומלאי תהפוכות, בזמן ששאר המבקרים המבוגרים מסרבים בנימוס נונשלנטי (ולדעתי מזויף) להצעתי לנפנף אותם משם ולתת גם להם תור. ואני רק חשבתי, בשנה הבאה הוא כבר יהיה בן 60. שזה איזה 600 בשנות מחשב. ועדיין מתחזקים אותו, ועדיין הוא עובד, כמו חדש. ואנשים באים לראות אותו, ולשמוע את הסיפורים שלו, ולחגוג איתו חגים, וילדים משחקים עליו. לאיזו זיקנה נהדרת זכה המחשב העתיק והנאמן הזה.
אחרי שבועיים בדרום המפרץ, עברנו לשבוע בחזרה "הביתה": לחניון הראשון שהיינו בו כשרק עברנו לקרוואן, שאז היה בשבילנו חדש ולא-מוכר, באתר הנופש המחוזי Coyote Point, צמוד לנמל התעופה של סן פרנסיסקו. זה מקום מקסים שאהבנו מאוד, ולכן שמחנו לחזור אליו, ועכשיו, אחרי שראינו הרבה אתרי קרוואנים, אני יכול להשוות ולהבין בדיוק מה כל כך מוצלח בו. הוא קטן ואינטימי ושקט (רק ארבעה מקומות); עם נוף מהמם מהחלונות שלנו ישר על מי המפרץ, כשבקיץ יש שם גם גולשי גלים וקייט-סרפרים, אבל עכשיו בחורף אפשר לראות רק את המטוסים ממריאים ונוחתים על המסלולים; באזור ירוק ומיוער; במיקום סופר-מרכזי, בצפון חצי-האי של סן פרנסיסקו, מרחק רק חצי שעה מהעיר; צמוד לגן שעשועים גדול ויפה; ולמדשאות רחבות ידיים; ובמרחק הליכה ממוזיאון ילדים גדול; ועם כל זאת, לא יקר ($45 ללילה). זאת אומרת, אחת-עשרה מתוך עשר בכמעט כל פרמטר. אנחנו הגענו למקום ממש לפני חג ההודיה, וכך יכולנו לבלות את החג עם חברים באזור, ואת שארית השבוע ניצלנו כדי לקחת את הילדים לכל הפעילויות השוות של סן פרנסיסקו.
בדיוק ביום שהגענו התחילו הגשמים בצפון-קליפורניה, אחרי סתיו יבש וארוך במיוחד, וניקו סוף-סוף מהאוויר את עשן השרפות. אבל בעקבות אלה, מהר מאוד גילינו נקודה דולפת בגג, דווקא מעל שולחן האוכל. יכול להיות שנכנסו מים גם למקומות אחרים, כי מייד אחר כך הפסיק לעבוד גם הקונוורטר, שהופך זרם חילופין מבחוץ לזרם ישיר 12 וולט, ומצברי הקרוואן הפסיקו להיטען. המשמעות: אי אפשר כמעט להשתמש ברוב האורות, ובדי.וי.די, ובהסקה, וגם לא במשאבת המים, ואם היינו רוצים לעזוב את המקום גם לא היינו יכולים להתקפל ולמשוך את הרגליים ההידרואליות. וכל זה בתחילת סוף השבוע של חג ההודיה, כשהכול סגור ואין עם מי לדבר. ביחד עם כל התקלות המינוריות האחרות שהצטברו אצלנו בקרוואן ובסוף לא הספקנו לתקן, הרגשנו שהכול מתפרק סביבנו ושאנחנו לא מצליחים להחזיק את הקירות עומדים, והתסכול ואי-הוודאות דחקו את הפסטורליה.
אחרי שנגמר סוף השבוע נעמה הרימה כמה טלפונים, ונמצא פתרון. במקום לארגן את התוכניות שלנו כך שהקרוואן יוכל לשבת במוסך במשך שבוע, יש חברות ששולחות טכנאים שמגיעים עד הבית ומתקנים דברים במקום, ממש כמו בעלי מקצוע של בתי לבנים. זה היה נראה לי כמו רעיון יקר מדיי ומפונק, כמו להזמין הביתה מכונאי רכב, אבל מסתבר שהמחיר סביר לגמרי ואפשר לעשות ביקור חירום כבר למחרת. בזמן שלקחתי את הילדים לעיר האיש התקין לנו קונוורטר חלופי, ולמחרת שלח הצעת מחיר ולו"ז לכל שאר התקלות שדחינו במשך חודשים. עם התקלה הקריטית מתוקנת, ועם צפי ברור לתיקון גם של התקלות המינוריות, יכולנו להירגע ולחזור ליהנות. ביום האחרון שלנו גם הגשם קצת נרגע, אז לקחתי את הילדים לטיול רגלי קצר במעלה הגבעה המיוערת באקליפטוסים ועצי מחט שמשקיפה על המפרץ. הם אספו אצטרובלים ומקלות והתרוצצו בשבילים, עד שהגענו לראשה. שם נמצא מוזיאון הילדים וגן החיות Curiodyssey, שאנחנו מכירים ואוהבים כבר שנים, ונשארנו שם כמה שעות בזמן שנעמה מכינה את הקרוואן לתנועה. ואז חזרנו לחניון, למבט אחרון על המפרץ.

בתור נוודים, היה אפשר לחשוב שאין לנו קהילה שכונתית, אבל זה לא ממש נכון. יש לנו את קהילת אנשי הקרוואנים. הנה הזוג המבוגר שלא מפסיק להתלונן על הרעש, בצד השני של כביש הגישה הראשי של החניון. הנה שני הפנסיונרים, מסבירי-פנים ולהוטים לקשקש, שעוזבים את הבית שלהם במינסוטה כל שנה לחמישה חודשים ובאים להעביר את החורף על החוף בפלורידה. הנה משפחת הרפתקנים בתחילת מסעם, הקרוואן שלהם עדיין יפה ונוצץ, וטכניקת החניה שלהם מסורבלת. הנה משפחה שחונה מחדש כל חודש איפה שיש עבודה, עם הרכב להגיע אליה, ומשטח משחקים לילדים מדוגם ופרוש מחוץ לדלת. זאת לא העיירה הקטנה הטיפוסית של ארצות הברית, עם הרחובות והמיקומים הקבועים שלה: היא נוזלית, זורמת, משתנה עם העונות ועם ההתפתחויות הכלכליות ועם חופשות בית הספר, נמצאת בכל מקום אבל ללא טריטוריה. ועדיין, כמו עיירות קטנות טיפוסיות יותר, גם היא מיקרוקוסמוס של ארצות הברית כולה.

בגדול, תרבות קרוואנים היא עניין של המעמד הבינוני, אפילו בינוני-נמוך. זה לא חייב להיות עסק יקר: מכיוון שקרוואנים נחשבים חוקית לבתים, משפחות רוכשות חדשים לצורך קמפינג ופנאי, בהלוואות נוחות ופטורות-ממס לטווחי זמן ארוכים. קלות הרכישה מפתה, והמשפחות משדרגות את הקרוואנים כל כמה שנים, כך שהמשומשים מציפים את השוק. לכן, מגורים דרך-קבע בקרוואן משומש הם לעתים קרובות אופציה של אנשים שנקלעו לקשיים כלכליים, רובם זוגות בפנסיה, ומיעוטם משפחות עם ילדים. בנוסף לשכנים שאנחנו פוגשים בחניונים במסלול שלנו, אנחנו גם חברים בקבוצת פייסבוק של משפחות שגרות בקביעות בקרוואנים, כשחלקן, כמונו, ניידות ועוברות ממקום למקום כל כמה שבועות או חודשים, ואחרות משתמשות בקרוואן בתור בית קבוע לכל דבר. הקבוצה גדולה, ולכן מגוונת, אבל הרוב המכריע של האנשים בה הם אמריקאים מלידה, לבנים, ונוצרים. יש גם נציגות למיעוטים, בעיקר שחורים, וכמה יהודים, אבל מעט. (היספאנים אנחנו פוגשים בדרכים די הרבה, אבל בקבוצת הפייסבוק כמעט ולא). הסיבות של אנשים לסגנון החיים הזה משתנות. יש הרבה שרוצים לטייל, כמונו; יש שאוהבים את המינימליזם של אורח החיים; יש שזו הדרך היחידה שלהם להרשות לעצמם מגורים פרטיים משל עצמם, או מכל סוג שהוא; יש אנשים שהפרנסה שלהם נודדת, או עונתית, כמו עובדים שמקימים ומתחזקים צינורות נפט, אנשי צוות רפואי נייד, אנשי צבא שמוצבים-מחדש מבסיס לבסיס כל כמה זמן, והמשפחות שלהם עוברות איתם; יש שמנסים לחסוך ככה כסף כדי לצאת מחובות, או לשקם דירוג אשראי גרוע, או לקנות בית; או צירוף של כמה מאלה. אבל אצל כולם יש איזשהו שילוב בין אילוץ או הזדמנות שמגיעים מהנסיבות, לבין הנכונות לצאת להרפתקה או לחיות בסגנון שונה מהרגיל.

בהתייחסות של החברה הכללית, החלוקה המעמדית בולטת מאוד. אלה שיכולים להרשות לעצמם, שלקחו חופשה ללא תשלום מהעבודה, שתכננו את זה הרבה זמן מראש בשביל ההרפתקה, זוכים למחמאות על האומץ, ועל החשיבה הלא-שגרתית, על ההזדמנות להרחבת הדעת שזה נותן לילדים. אבל חלק מאלה שמגיעים ממעמד הפועלים, ושהשיקול הכלכלי היה היותר-משמעותי בהחלטה שלהם, מספרים לעתים קרובות שהם מקבלים ביקורת על חוסר האחריות, ועל גועל הנפש של לגור בטריילר-פארק, מרחמים על חוסר האופציות שלהם, ונחרדים מהנזק שזה יעשה לילדים. המשפחות של הרבה מהם מתביישות בהם, ועובדי רווחה וחינוך שואלים שאלות קשות. זה מדהים לראות. אנשים שחיים באותו סגנון חיים כמונו, גרים באותם מקומות, ומתמודדים עם אותם שיקולים – מקבלים מהחברה יחס הפוך במאה שמונים מעלות, ממש על אותם הדברים עצמם. גם בלי סמלי סטטוס ברורים או שכונות נפרדות, ההיררכיה המעמדית מוצאת דרך להתבטא. חניוני קרוואנים מוצאים כל מיני דרכים להבחין: למשל, החוקים של הרבה מהם מתירים חניה רק של קרוואנים בני עד עשר שנים או ש"נראים אסתטיים". הקרוואן שלנו, אגב, בן 16, ולא שטפנו אותו אפילו פעם אחת, אבל בכל זאת מעולם לא עשו לנו בעיות. רואים שאנחנו בהרפתקה ושאנחנו שוכרים לטווח קצר, אז מבחינתם הכול טוב ואנחנו תוספת סבירה ואטרקטיבית לקליינטורה. חניונים ציבוריים לא יכולים לערוך אפליות כאלה, אבל יש להם הגבלות אחרות, כמו חוק של שהייה עד שבועיים רצוף, או מגבלה של עד מספר כולל מסוים של שבועות בשנה, כך שאי אפשר לשכור בהם מקום חודשי או קבוע. כך מוודאים שמגיעים אליהם רק אנשים שבאים לבלות, ולא חלילה כאלה שבאמת צריכים את המקום.

כמה מהסיפורים של אנשים שבקשיים כלכליים מעציבים מאוד. בדנבר חנינו ליד משפחה שהאבא חלה בסרטן והם נאלצו למכור את הבית וכל מה שהיה להם כדי לממן את הטיפול, ונשארו רק עם הקרוואן כדי לגור בו. הם חונים רק בחניונים ציבוריים כי הם הכי זולים, אבל לאלה יש מגבלה של שבועיים, אז הם עוברים כל שבועיים לחניון ציבורי אחר באזור דנבר כדי שהילדים לפחות יוכלו לסיים את שנת הלימודים. סיפור אחר, מקבוצת הפייסבוק, היה של אם חד-הורית שחסכה במשך שנתיים כסף לקנות קרוואן משומש כדי שהיא והילדים הקטנים שלה יוכלו להגשים את החלום ולצאת מהבית של ההורים שלה. בסוף היא הצליחה (זה היה כמה אלפי דולרים בודדים), אבל רק אחרי הרכישה כשהתחילה להתארגן היא הבינה שרימו אותה, כל התקרה הרוסה מרטיבות, ואי אפשר לנסוע או לגור בו. היא אפילו לא יכלה למכור אותו הלאה ולפחות לקבל בחזרה חלק מהכסף, כי בשביל זה היא בעצם תצטרך לרמות גם את הקונה הבא, ואת זה היא לא היתה מוכנה לעשות בשום אופן. אנשים בקבוצה נתנו לה כל מיני עצות ומידע רלבנטי גם לגבי נזקי רטיבות בתקרה וגם לגבי חוקי מכירה, אבל אף אחת מהעצות אלה לא פתרה את הבעיה הבסיסית שלה. אני לא יודע מה היא עשתה בסוף.

לכמה מהמשפחות שחיות בקרוואנים נגררים אין בכלל רכב שיכול לגרור אותם, אז מה שהם עושים זה לשכור מקום חודשי בחניונים (טווח הזמן הכי משתלם) וכשצריך או רוצים לנוע למקום אחר, משלמים לבעל משאית עבור הגרירה. אני זוכר משפחה שסיפרו (בצורה די מצחיקה) שהם נתקעו כמה חודשים בחניון הרבה יותר מדיי יקר, בגלל שהם לא הצליחו אף פעם להגיע לסוף החודש עם $500 פנויים לשלם לגורר, אז הם נאלצו לחתום חוזה לעוד חודש נוסף, ואז שוב נתקעו, וחוזר חלילה. בסוף יצא שהם שילמו יותר מדיי לחניון היקר הרבה יותר ממה שהייתה עולה הגרירה מלכתחילה.

לעומת המעמדיות של החברה הכללית, בקבוצת הפייסבוק עצמה לא עושים כאלה הבחנות. לכולם יש כמעט אותן שאלות והתמודדויות, וכולם מנסים לסייע אלה לאלה. השאלות הסטנדרטיות הן בקשות להמלצות על חניונים, או מסלולים, או דברים מעניינים לראות בדרך, והרבה מאוד עצות לתחזוקת או קניית קרוואנים, או שיפוץ שלהם (תחביב משפחתי נפוץ). אבל שואלים גם על תוכניות לימוד מומלצות לחינוך ביתי, פתרונות לסכסוכי שכנים זמניים, התמודדות עם ביקורת משפחתית, או מציאת עבודה שאפשר לעשות מהדרך (חוץ ממה שכתבתי, הרבה אנשים עוסקים בקמעונאות מקוונת, Essential Oils נראה תחום פופולרי, מה שזה לא יהיה. וגם הוראה מקוונת). הרבה שואלים על התאמת אורח החיים שלהם או הקהילות הספציפיות שלהם לחיי קרוואן: יש כאן עוד משפחות חד-הוריות חוץ מאיתנו? יש כאן עוד יהודים? יש כאן עוד הורים שנמצאים במאבק משמורת על הילדים, אתם חושבים שיש סיכון שישתמשו בסגנון חיי הנדודים שלנו נגדנו? יש פה עוד אנשים שנמצאים בתהליך ההתאזרחות, איך זה מסתדר עם כתובת לא-קבועה? איך הצבתם עץ אשוח וקישוטי כריסטמס בקרוואן, רוצים לשתף תמונות? יש כאן עוד נוצרים דתיים, איך מוצאים כנסיות בדרכים? יש פה משפחות גאות, נתקלתם מתישהו באפליה? חובבי נשק חם, איך אתם מאחסנים בקרוואן את אוסף הרובים והאקדחים שלכם?

הקרוואניסטים עונים ועוזרים יפה אלה לאלה, בסבלנות ובחוסר-ביקורת ובהכלה, כולל על שאלות שלדעתי הן מגוחכות ("המלצות לדברים מעניינים לראות בדרך מניו-אורלינס לבוסטון אם נוסעים דרך פלורידה?"). רק שני נושאים ספציפיים מוציאים את הקבוצה משלוותה. אחד הוא השאלה התמידית האם עדיף מוטורהום או קרוואן נגרר, ובמיוחד בהיבטי בטיחות; שאז הקבוצה הופכת תוך תגובות ספורות לשדה קרב בין שני מחנות ניצים (אתם כבר יודעים באיזה מהם אני נמצא) עם טיעונים ורטוריקה שנעשים יותר ויותר קיצוניים, עד שהאדמינים נאלצים לסגור את הפוסט לתגובות. הנושא השני הוא גזענות נגד שחורים. לא שעל פניו יש לאף אחד חלילה בעיה עם שחורים: נגיד, גם משפחות קרוואן שחורות כותבות לפעמים פוסטי היכרות, כמקובל, עם תמונה של בני המשפחה על רקע הבית הנייד החדש וטקסט בסגנון "יצאנו לדרך, סוף סוף!", ומקבלות לייקים ופירגונים כמו שגם משפחות לבנות מקבלות, ונראה לי שאולי אפילו ביתר-שאת. אבל מדי פעם נשאלות גם שאלות כמו "יש פה עוד משפחות שחורות? אתם מרגישים שזה בטוח לשחורים לחיות את אורח החיים הזה?" או "האם יש מקומות שעדיף להימנע מהם?" ואז השרשור מתמלא בעשרות תגובות פאסיב-אגרסיביות ומיתממות של לבנים בסגנון "תמיד יהיו אנשים עם דעות קדומות, עדיף להתמקד באלה שמקבלים את כולם כמו שהם" או "צבע העור לא משנה, מה שמשנה זו הפנימיות. זאת דעתי" או "אם לא תעשו מגזע עניין, גם אחרים לא יעשו מזה עניין" או "בחניון האחרון השכנים שלנו גם היו משפחה שחורה, מאוד נחמדה. והם היו נראים מבסוטים ורגועים, אז כנראה שזה בטוח" וכן הלאה וכן הלאה. וזה לא שהם מנסים לעזור או לתרום לשואלים בתגובות שלהם (והרי מה כבר יש להם לתרום, בעניין הזה), או אפילו שהם רוצים לעסוק בנושא שמעניין אותם או חשוב להם אישית. אלא להיפך, הם כותבים בחוסר-חדווה בולט, בדוחק ובבהלה, כאילו עצם השאלה פתחה שער לגיהנום עצמו, ולכן הם נאלצים למלא אותו במלל, כמה שיותר מלל וכמה שיותר מהר, לא משנה איזה, העיקר לדבר, לפני שהשער יגדל עוד ועוד ויבלע את העולם כולו. ואז אחרים מצטרפים, ועונים למגיבים הראשונים, וכועסים עליהם שהם כל כך לא מכבדים את השאלה המקורית ואת מי שפתחו ושאלו אותה, ושזה לא מקומם להביע דעה בנושא הזה, וההם מתכעסים בחזרה ועונים להם שאין שום דבר לא מכבד במה שהם כתבו ושהם רק מנסים לעזור. ובתוך כל זה, השואלים המקוריים לא משמיעים אפילו ציוץ. והקבוצה הופכת לשדה קרב בין שני מחנות ניצים (אתם כבר יודעים באיזה מהם אני נמצא) עד שבסוף האדמינים נאלצים לסגור את הפוסט לתגובות.

בסוף הרוחות נרגעות, והקבוצה חוזרת למסלול ולשגרה, וההרמוניה ושותפות הגורל הם שוב האווירה השלטת. אומנם המשפחות שבמצוקה כלכלית כנראה עדיין במצוקה כלכלית, והשחורים שחששו להגיע למקומות מסוימים כנראה עדיין חוששים. אבל יש דברים שבארצות הברית גם ככה לא משתנים אף פעם.

מפרציה, ככה אני יכול לראות עכשיו בפרספקטיבה, היא אזור עשיר, משכיל, מתוחכם, אפילו זחוח קצת, יותר מכל מקום אחר שהיינו בו למעט ניו-יורק. גם בגלל תחומי עניין וגם בגלל פילנתרופיה, חלק מהעושר והתחכום הטכני מופנה לכל מיני מוסדות ופעילויות חינוך בקהילה המקומית. מבחינתנו, המשמעות היא: מוזיאוני מדע שווים ביותר.
לא כל כך הלכנו למוזיאוני המדע כשגרנו כאן, כי הילדים היו עוד יחסית קטנים, ולא היה בזה ערך מוסף. אבל עכשיו יונתן בן יותר משבע, ועוז בן חמש, אז לקחתי את כולם למוזיאון Tech Museum of Innovation בסן חוזה. אני מגדיר אותו כמוזיאון מדע כי זה הכי קרוב שיש, אבל למעשה הוא משהו אחר לגמרי. אין בו הרבה הסברים ותצוגות על תופעות טבעיות, או על מדע, או ההתפתחות ההיסטורית של ההבנה שלנו של הטבע. מה שכן יש בו, זה תצוגות שמסבירות טכנולוגיה עכשוית, או שמשתמשות בטכנולוגיה עכשוית כדי להציג כל מיני תופעות. בעיקר יש בו המון מוצגים שמשלבים מחשבים עם מסכים גדולים ותוכנה עם מודלים מורכבים יחד עם דברים שאפשר להרכיב בידיים ולראות איך הם מתנהגים. זה נראה מדהים ויזואלית ומפתה מאוד ואיך שנכנסנו העיניים של הילדים נפערו לנוכח ארץ הפלאות הזאת. הדבר הראשון שעשינו היה ללכת לסדנה שבה הילדים עושים גרסה היי-טק של ניסוי הביצה: מקבלים קוביה עם אקסלרומטר ומנסים להרכיב סביבה ריפוד ומנגנונים כך שיהיה אפשר לזרוק אותה מגובה בלי שהיא תיפגע במגע עם הרצפה. הם הגיעו קרוב מאוד ליעד הזה. גם היתה שם סדנת בניית רובוטים, שבה הילדים יכולים להרכיב על מסגרת חיישנים ומנועים שונים ולחווט אותם אלה לאלה ולראות איך הם מגיבים בצורה שונה.
וסדנה על אבטחת מידע, כולל סדנה על פריצת מנעולים פיסיים (יונתן לא התעניין בפריצה, אבל ריתק אותו להבין סוף סוף איך מנעול עובד). ומערכת שבה הילדים מרכיבים חיות בלגו, ואז סורק אוטומטי מרכיב ממנה מודל תלת מימדי ומזהה איזו חיה זו, ומאפשר להם לשלב את החיה שלהם במציאות מדומה.
אבל הכי הם אהבו סדנה שמדמה הנדסה גנטית של חידקים: הם הרכיבו, על מודל פיסי, גירויים ותגובות פשוטים של הבקטריה: מה לעשות כשמרגישים נוכחות של איזשהו חומר, או חידקים אחרים מאותה משפחה, או זרים: להפריש חומרים מסוימים, להתקרב, להתרחק, להתרבות… אחרי שבחנו את תגובות הבקטריה במבחנה הם יכלו לשחרר אותה למסך הענק למעלה, ולצפות באינטראקציות שלה עם בקטריות דומות שהשאירו מבקרים קודמים.
חזרנו לאזור מפרץ סן פרנסיסקו, אותו עזבנו לאחרונה לפני יותר משנה וארבעה חודשים, וההרגשה היתה קצת מבלבלת. מצד אחד, זה הבית: פה גרנו חמש שנים, פה גדל יונתן ונולדו עוז, רפאל, ושירה, יש פה הרבה חברים ומקומות אהובים — אבל, אנחנו עדיין בטיול. לא רק מבחינת זה שאנחנו גרים באותו בקרוואן, אלא גם סדר היום שלנו, הפעילויות שאנחנו מחפשים, הפרספקטיבה שלנו. אז אפשר לומר שמפרציה זו בסך הכול עוד עיר שהגענו אליה… פשוט מאוד, מאוד מוכרת.
בשבועיים הראשונים חנינו בחניון במנוי שלנו בעיירה Morgan Hill, ממש בקצה הדרומי של מפרציה, שהמרחק ממנה לעמק סנטה קלרה, הוא עמק הסיליקון, הוא רק 30-45 דקות. זה היה נוח במיוחד לפעילויות יומיות בדרום המפרץ, אבל רחוק מדיי עבור סן פרנסיסקו ואזורים יותר צפוניים. אז נשארנו בדרום, וביקרנו הרבה חברים שלא ראינו הרבה זמן, ופגשנו את אלי ואבא שלה. אלי היא החברה הכי טובה של יונתן ועוז, שכשגרנו פה היינו פוגשים בגן השעשועים כל יום שישי. הם התגעגעו אליה מאוד, ודיברו עליה וכתבו לה מכתבים מהדרך כל הזמן הזה. הילדים היו כל כך מאושרים לפגוש אותה שהחיוך לא ירד להם מהפנים במשך ימים.
הלכנו לפעילויות האהובות ביותר עלינו באזור, מוזיאוני הילדים בסן חוזה (Children's Discovery Museum) ופאלו אלטו (Junior Museum and Zoo), שפעם היינו הולכים אליהם כמעט כל סוף שבוע. ובכן, אין אדם יכול לקחת את ילדיו לאותו מוזיאון פעמיים. חלק מהתערוכות התחלפו, וגם הילדים גדלו. יונתן הופתע כל הזמן לגלות כמה המוצגים והמבנים נמוכים ביחס לאיך שהוא זכר אותם. אבל אני התרגשתי לראות אותו עדיין משחק בדיוק באותם מוצגים שהוא אהב בתור פעוט, כשרק היגרנו לאזור לראשונה.

 

בדרך מסאן דייגו בחזרה למפרציה עצרנו לארבעה ימים בלונג ביץ', קליפורניה. לונג ביץ' זו עיר הנמל של לוס אנג'לס, והגענו לשם כמעט באקראי, כי רצינו לשהות במטרופולין במקום קצת אחר. אז יצא ממש נחמד, כי זאת עיר מגניבה ואופנתית עם פעילות ומסעדות וחיי רחוב ודברים לעשות. קודם כול חגגנו לנעמה יום הולדת במסעדה של היפסטרים, ןאז חזרנו לחניון שלנו שנמצא ממש על המרינה. היה לי נוח לעבוד משם, וגם נסענו לפעילויות באזור, בעיקר בדרום לוס אנג'לס, שפתאום היתה במרחק 30-40 דקות נסיעה ולא שעה וחצי.
הלכנו ל-Discovery Cube Orange County, שזה מוזיאון מדע/ילדים עמוס בפעילויות — המוזר ביניהם היה דינוזאור ענק שהילדים יכולים לטפס לתוכו ולראות איך מערכות חילוף הדם והעיכול שלו עובדות, באמצעות צינורות שמתגלגלים בהם כדורי פלסטיק.
וגם הלכנו ל-Aquarium of the Pacific, שהיה ממש מרחק הליכה מהחניון שלנו. אין בו אקווריומי-ענק אקסטרווגנטיים כמו שראינו במונטריי ובאטלנטה, אבל בכל זאת הוא נרחב ויפה וכולל חיות ימיות מכל פינות האוקיינוסים, ממוינים לאגפים לפי הגיאוגרפיה. הילדים קודם כול התנסו בפינת הליטוף של המדוזות ושיחקו הרבה בחצר הפתוחה של האקווריום.
אחר כך נכנסנו פנימה והתחלנו לחקור. התרשמות מיוחדת נרשמה מהתצוגה הנאה של אריות הים, ואילו אני הכי אהבתי את התמנון הפסיפי הענק, שאיתו רפאל ניהל שיחה ארוכה.
בדרך כלל אנחנו לא מתכננים או מתחייבים מראש בטיול שלנו כמה זמן נהיה בכל מקום. בסאן דייגו חרגנו ממנהגנו וכן תכננו, וזה יצא קצת חבל, כי מסתבר שזאת עיר מעניינת בהרבה משחשבנו ואם היינו יותר גמישים היינו נשארים בה עוד קצת. ביקרנו בה כבר פעם לפני אולי חמש שנים, אז הפעם לא הלכנו למקומות שכבר היינו בהם בעבר (חוץ מגן החיות) ובמקום זה ניסינו דברים חדשים.
חוץ מהמוזיאונים בפארק בלבואה הלכנו ל-New Children's Museum בדאון-טאון, פעמיים (פעם אני לקחתי את הילדים ופעם נעמה). הוא לא מאוד גדול, אבל כל הפעילויות שהיו שם אחרות לגמרי ומרגישות שונה מכל מה שהיכרנו בכל מוזיאון אחר. במיוחד הילדים התלהבו מחדר מרופד ענק ומלא בכריות עד התקרה, שם הם המציאו משחקים ומלחמות וטירות ותהפוכות שלמות בינם לבין עצמם ולילדים אחרים שהיו שם. וגם פינת יצירה מוצלחת מאוד.
את תקופת האלווין העברנו בסאן דייגו, אז הילדים עשו טריק-אור-טריט בין הקרוואנים. חוץ מזה, הלכנו ללגו-לנד קליפורניה, שעשו פעילות מיוחדת לכבוד החג.
כשנגמרו השבועיים שלנו בסאן-דייגו נסענו שוב ללגו-לנד קליפורניה, לכמה ימים, והיה כיף מאוד אבל הוא דומה בכל פרט ופרט ללגו-לנד פלורידה, שעליו כבר כתבתי, אז אין טעם להרחיב שוב. הדבר החדש היחיד היה האקווריום SeaLife שנמצא שם, ושניצלנו את ההזדמנות לראות.
ואז הלאה, צפונה.

אז מה עשינו בפארק Balboa בסאן דייגו חוץ מלטייל בו? מלא.
קודם כול, גן החיות של סאן דייגו, אחד הגדולים והמפורסמים בעולם, ואחד הראשונים (או ממש הראשון?) שהתחילו להציג בעלי חיים במכלאות שנראות כמו הסביבה הטבעית שלהם, ומשתלבות בנוף הכללי בלי סורגים נראים לעין. עד סוף המאה העשרים האמצעים האלה הפכו להיות כמעט סטנדרטיים, אבל עדיין גן החיות מרשים ונעים מאוד, והשטח הקטן וההררי שלו דווקא עזר לנו להספיק הרבה ועדיין להרגיש שאנחנו במסע גילויים. אחרי התחלה רכה בפינת הליטוף, וביתן החרקים, התחלנו לתור את הפארק ולחפש חיות שהילדים התעניינו בהן: מפילים ועד יגואר (אם כי לא היה קונצנזוס שמה שמצאנו היה יגואר. התגלעה בעיית אמון מסוימת, אם אתם שואלים אותי). הכי הרשימו אותנו, אני חושב, היו ההיפופוטמים. כל החיים התרגלנו להסתכל אליהם מלמעלה טובלים בנהר או עומדים על הגדה, אז כאן נתנו לנו כאן מבט בסביבה הטבעית באמת שלהם: קיר זכוכית בתוך המים, כמו באקווריום. ותשמעו, אלה פשוט חיות ימיות. רק לעתים נדירות הם יוצאים בכלל ליבשה. רוב הזמן הם נמצאים ממש על הקרקעית, ורק פעם בכמה דקות מרימים את הראש כדי להוציא את קצה האף מהמים ולשאוף קצת אוויר, ואז  מורידים אותו בחזרה, כמו לוויתנים. אף פעם לא היה לי כל כך ברור שהם באמת קרובי משפחתם, כשההבדל היחיד הוא שהם לא שוחים אלא מהלכים ממקום למקום על הקרקעית. זה גם היה מראה יחודי ויזואלית, איך הם עומדים להם, בשלווה אינסופית, מוקפים מכל עבריהם בדגים, כמו אלים השרויים בנירוונה ומוקפים מכל עבר במלאכיהם ומשרתיהם. הדבר היחיד שפגם ביופי המוחלט של התמונה היה הכיעור יוצא-הדופן של הבהמות עצמן.

חייבים מוזיאון מדע, אז הלכנו ל-Fleet Science Center. אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה מאז אלבקרקי (זאת אומרת, מאז יוני) שהלכנו למוזיאון מדע חדש, ואיזה כיף לראות את הקסם בעיניים של הילדים כשהם רואים מוצגים חדשים לגמרי. אין שום דבר דומה לזה. אני חושב שהכי הרשים אותם היה לראות אשליה אופטית של קפיץ שהשתקף דרך מראה פרבולית ונראה כאילו הוא במקום אחר. אבל היו שם הרבה דברים יפים.


ניסינו את ה-Museum of Man, מוזיאון אנתרופולוגי בבניין עתיק ונפלא, אבל כנראה שהוא היה קצת בוגר מדיי לילדים. או שסתם נפלנו על יום פחות מוצלח, כי היו שם כמה תערוכות שהייתי חושב שימצאו בהן עניין — למשל, על מפלצות שונות בתרבויות שונות ברחבי העולם. אני חשבתי שזה היה מגניב אבל הילדים סירבו להתרשם. אז יצאנו מוקדם יותר משעת הסגירה (מה שאנחנו כמעט אף פעם לא עושים) והתרוצצנו בחוץ ועשינו פיקניק בכיכר.


מוזיאון הטבע היה מאוד מוצלח ועם כמה תערוכות יפות ומונגשות לילדים, אבל  שם היתה לנו בעיה הפוכה. בדרך-כלל אחד הדברים הראשונים שאנחנו עושים במוזיאונים יחסית כבדים, כמו מוזיאוני טבע, זה ללכת לחלק שמיועד לילדים יותר קטנים, ואז להתקדם משם אחרי שכולם נרגעים ונכנסים למצב רוח. אבל פה, החלק שהיה מיועד לילדים קטנים היה כל כך נפלא שהם בכלל לא רצו לצאת משם. לא יכולתי להתלונן כי בסך בכול הם נהנו מאוד, אבל היה לי חבל שאנחנו מפספסים את שאר המוזיאון, והספקנו לראות אותו רק קצת בהתחלה ובסוף. אז החלטתי לחזור אליו ליום נוסף (במקום למוזיאון האווירי שתכננתי), ולעבור גם על התערוכות, אבל הילדים, כולל ובמיוחד הגדולים, זכרו כמה כיף היה להם בפעם הקודמת ושוב ביקשו ללכת לחלק של הילדים, ושיחקו וסירבו לצאת. בסוף פשוט הלכתי למדף הספרים שהיה שם ובחרתי את הספר שהיה נראה לי הכי מעניין, שהיה מבוא לטקסונומיה לנוער, והתחלתי לקרוא אותו על הספסל. תוך כמה דקות לכל היותר התקבצו סביבי הגדולים לראות מה הולך שם, אז עברנו על הממלכות והמערכות והמחלקות של עץ החיים, ודיברנו על איך כל אחת מוסיפה תכונות ומה משותף ביניהן ומה שונה, וזרם יפה להפתיע. בשעה שנשארה בין הסגירה של החלק של הילדים לסגירה של כל המוזיאון שוטטנו בתערוכות וניסינו ליישם ולמצוא דברים שלמדנו, ומצאנו אלמוגים וחיות קביעות אחרות, ודוגמאות ממערכות אקזוטיות, והשוונו בין גולגלות של חולייתנים שונים. אז יצאתי גם אני מבסוט. 

סאן דייגו עיר יפה וירוקה, מחורצת בעמקים וקניונים עם בנייה על הרכסים, ומפרצים גדולים על האוקיינוס השקט, ומזג אוויר סובטרופי חמים. לפחות באזורים שבהם היינו היא גם נראית נמרצת וצעירה וכיפית, עם הרבה סטודנטים על קורקינטים חשמליים בכל מקום. גדולה משציפיתי — כשלושה מיליוני בני אדם באזור המטרופוליני, מה שהופך אותה להכי גדולה ומעניינת שאפשר, אבל לא גדולה ועמוסה מכדי להתמודד איתה.
אנחנו חנינו בחניון שיש לנו בו מנוי, בבמרחק אולי ארבעים דקות מהעיר, ונסענו מדי יום לעשות דברים. כמעט כל המוזיאונים השווים והפעילויות המעניינות נמצאים ב-Balboa Park, פארק עירוני ענק באמצע סאן דייגו, יפהפה באופן יוצא-דופן. הנוף המבותר והמיוער באלונים ממשיך גם פה, אבל השדרה המרכזית שלו מלאה בבניינים עתיקים ויצירות אומנות ובריכות, הרבה מהם נשארו מאז התערוכה הגדולה לכבוד פתיחת תעלת פנמה. זה היה לנו נוח ונעים מאוד כי כל פעם שסיימנו יום באיזה מוזיאון יכלנו לשחק ולטייל בחוץ, כל פעם לאזור אחר. יש אמני רחוב בשדרה, ציירים ומוסיקאים, ופעם אחת נתקלנו גם באמן בועות סבון שהפריח בועות ענקיות, ונתן גם לילדים להתאמן בזה, מה שהעסיק אותם לחצי שעה לפחות והיה ההילייט של היום.