חצינו בחזרה את הגבול למדינת וושינגטון והמשכנו דרך איידהו ומונטנה לכיוון הפארק הלאומי ילוסטון, ביומיים רצופים של נסיעות. ההתחלה היתה דרך אובך ועשן ושמש אדומה, בגלל השריפות הרבות באזור, אבל ככל שהדרמנו, השמים והאוויר התבהרו והצטללו. גם הנוף עצמו השתנה. הרכסים החדים של הרי הרוקי התעדנו, התעגלו, נמכו, ובסופו של דבר התחלפו בגבעות מתגלגלות, שפינו בתורם את מקומם לעמקי נהרות ונחלים רחבי-ידיים המעוטרים בגבעות רק בשוליהם.

הנוף האנושי, לעומת זאת, התחלף בחדות מייד כשעברנו את הגבול. מדבקות האהבה והניו-אייג' על המכוניות ובחזיתות העסקים השתנו לשלטים המצהירים על הנאמנות של בעליהם לאלוהים ועל תמיכתם בכוחות המזוינים. העסקים שעצרנו בהם כבר לא היו מנוהלים על ידי היפים נינוחים אלא על ידי גברים כרסתנים ומשופמים ונשים עגלגלות שניכר בהם המאמץ לכבוש את החיוך מזווית הפה להיראות חמורי סבר וענייניים.

בסופו של דבר ההרים גבהו בחזרה, ואנחנו הגענו למחוז חפצנו, הוא העיירה ווסט-ילוסטון, מונטנה, ממש על גבול הפארק הלאומי.

ווסט-ילוסטון נראית ומרגישה כמו עיר נמל שוקק – לקרוואנים. כל כמה דקות עובר ברחוב הראשי קרוואן נוסף שהגיע מאיזה מטרופולין מרוחק, ובעלי החניונים מסמנים לו להיכנס אליהם ומכוונים אותו לחנייה ברוורס בתחנת העגינה, בין מאות אחרים, אנטנות הטלוויזיה על גגותיהם נעות באוויר ההררי הדליל. ברחוב, הורים צועקים על ילדיהם בחצי-תריסר שפות, בין מאות מסעדות, חנויות מזכרות ורוכלים שמציעים את מרכולתם המפוקפקת, החל בטיולי רכיבה מאורגנים וכלה בפתיונות דיג. בין לבין, משאיות פורקות טרקטורונים ואופנועי שטח, ואוטובוסים פולטים עשרות תלמידי קולג', מתנדנדים ומועדים על האספלט וממצמצים לעבר השמש, כאילו בילו את ארבע-עשרה השעות האחרונות בתוך בקבוק.

חנינו גם אנחנו באחד החניונים, והתארגנו. רחובות העיר נקטעים בחדות על גבול הפארק הלאומי, גדול כמו מדינה שלמה. בו אסור לבנות, לפתוח עסקים, או לגור מגורי קבע. חוקים אחרים ועולם אחר. מחר נחצה לשם.