חזרנו לארצות הברית, בדרך למסצ'וסטס, אבל בעצם המטרה הייתה לעצור ברוצ'סטר, לבקר את החברה הכי טובה של יונתן, אמילי.
את אמילי פגשנו לראשונה רק חודש או חודשיים אחרי שעזבנו את ישראל, בגן השעשועים ליד הדירה הראשונה שלנו. גם הם בדיוק עברו לשם והיו זרים לאזור בדיוק כמונו. יונתן עוד לא היה בן שנתיים, עוז עוד לא נולד בכלל, ואמילי רק התחילה ללכת. אני זוכר שיונתן ירד מהמגלשה, כולו מתלהב לפגוש חברים חדשים, והיא הסתכלה בהשתאות במיומנות שלו על שתי רגליים. באותה תקופה היינו נפגשים באותו פארק כמעט כל אחר צהריים. אחרי כמה חודשים הם עזבו את הדיור הזמני לידנו לטובת בית פרטי באזור, אבל המשכנו להיפגש עם אמילי וההורים שלה בכל מיני פעילויות, ג'ימבורי וגני חיות וטיולים לאקווריום הגדול במונטריי וסתם פליי-דייטים, שהצטרפו אליהם עם הזמן גם עוז והאחות הקטנה של אמילי, מולי. בין לבין הם התחילו לשלוח זה לזו מכתבים בדואר, בהתחלה ציורים פשוטים וככל שגדלו, גם עם אותיות ושמות וביטויים קצרים שהם למדו לכתוב.
לפני אולי שנה הוריה של אמילי החליטו שהספיקו להם החיים במפרציה, וחזרו לרוצ'סטר. במשך זמן-מה הילדים המשיכו לבקש מדי פעם לראות את אמילי, וכל פעם שהיינו נכנסים לאוטו ומספרים להם שנוסעים למקום חדש הם היו ישר מנחשים שנוסעים לראות אותה, סוף סוף. אבל לא.
הנוף בצפון מדינת ניו-יורק הזכיר קצת את מינסוטה, רק… יותר. מודגש יותר, ירוק יותר, מקומי יותר. העצים תמירים ודקים, במגוון צבעים רחב שנע כל הדרך מירוק עמוק דרך ירוק בהיר ועד צהוב, אפילו בין הענפים של אותו עץ עצמו. נוף כפרי רחב-ידיים ומטופח. כל הבתים מעץ צבוע בצבע טרי בחום-אדמה או צהוב בהיר, ועם גגות מאוד משופעים, מצופים ברעפים בירוק או אפור. ובכל מקום דשא ירוק (תמיד) ומכוסח למשעי (תמיד) וכנסיות פה ושם עם שלטים מזמינים ומלאים בחשיבה חיובית.
תוך כדי נסיעה התברר לנו שהיעד שלנו בעצם לא ברוצ'סטר, אלא בפרוור מאוד דרומי שלה, ואחר כך התברר שגם לא ממש בעיירה עצמה אלא בחגורה הכפרית שמקיפה אותה. בקיצור, נסענו כשעה בכבישים מתפתלים בין דשאים לגבעות מכוסות שדות תירס קטנים ומתולמים כאילו היו כרמים, או גדרות-עץ נמוכות עם כמה סוסים רועים בהם. בסוף כמעט פספסנו את הכניסה לדרך עפר שהתפתלה כמה מאות מטרים בתוך חורש עצים, עד שנעצרה מול בית גדול מוקף במדשאות עד האופק.
לא אמרנו לילדים שאנחנו נוסעים לאמילי, הפעם. אמרנו "הפתעה". והדגשנו "זה לא הפתעה שהיא משהו, זו הפתעה שהיא מישהו", והם לא הצליחו לנחש. אבל מייד כשיונתן ראה את אמילי דרך החלון מילאה צהלת האושר שלו את כל האוטו, כשפתחנו לו את חגורת הבטיחות הוא זינק החוצה והוא ואמילי נצמדו זה לזו כמו שני מגנטים שנזרקו על השולחן, והמשיכו לשחק ולקשקש כאילו לא נפרדו אף פעם.
פספסנו את אבא של אמילי, שבדיוק היה בנסיעת עבודה, אבל אימא שלה היתה, והיה כיף לפגוש שוב גם אותה. בעצם אלה החברים הראשונים בטיול הזה שאנחנו מבקרים שהם לא ישראלים, ואיכשהו זה הפך את היחסים למאוד פשוטים וקרובים, כשצריך לתרגם רק דרך הבדל תרבותי אחד ולא שניים. הם חזרו לרוצ'סטר כי התגעגעו למרחבים ולפרטיות שהכפר מאפשר ("כדי להגיע לחנות אני נוסעת רק חמש-עשרה דקות, אבל בחמש-עשרה הדקות האלה אני לא רואה אף אחד"). ומסתבר שהם בדיוק עברו לבית לפני כמה חודשים ועדיין מתארגנים, מה שלא הייתי מנחש לפי כמה מסודר ונאה נראה הכול ("כל המדשאות שאתה רואה פה היו מכוסות בדשא עד גובה המותניים כשנכנסנו. מכסחת הדשא לא הסכימה לעלות עליהן בכלל, היינו צריכים לתלוש הכול בידיים. זה היה נורא"). ברקע שלה היא אשת חינוך לגיל הרך, אז בלי למצמץ היא לקחה אותנו למגוון פעילויות כיפיות, כמו לעשות יציקות גבס של עקבות של צבאים אצלם בחצר, וחיפוש ענבי בר ופרפרים, וקטיף תפוחים במטע ("אבל שתדעו שזה לא קטיף תפוחים ניו-יורקי טיפוסי, כי לא מספיק קר. זה צריך להיות יום קר, קר עד כדי פריכות"). ואכלנו איתם ושיחקנו איתם בצעצועים והילדים התרוצצו מסביב לבית והתנדנדו בנדנדות וסיפרו זה לזה סיפורים של בני שש.
בין השאר הקדשנו יום אחד לנסוע למוזיאון המשחקים ברוצ'סטר, שהיה נהדר ובכיף הייתי מבלה שם עוד יום, עם הילדים או בלעדיהם, ויום נוסף במוזיאון הזכוכית בקורנינג, שהיה מאוד מרשים.
בקיצור, תכננו לבוא לאחר-צהריים אחד ואולי לחנות ללילה, ונשארנו לשלושה לילות. ביום האחרון קמנו בבוקר וליווינו את אמילי לאוטובוס שלה לבית הספר, ואז נסענו משם. אני מקווה שעוד ייצא לנו לחזור, מתישהו.
מתגלגלים את אמריקה 