אחרי הסיור במפעל פורד בדטרויט, המשכנו למוזיאון הנרי פורד. זה מוזיאון ענק שמוקדש בעיקר להיסטוריה מטריאלית של המהפיכה התעשייתית המתמשכת, ולמרות שהספקנו להיות בו רק שעתיים הוא הרשים אותי מאוד. יש בו אוסף אדיר של מכונות, מנועי-קיטור ענקיים, כלי רכב, כלי נשק, ומוצרים תעשייתיים אחרים כבר מסוף המאה השמונה-עשרה ועד ימינו, שמספרים את סיפור המהפיכה התעשייתית במלואה.

בין השאר ראינו חלק מרכבות הנוסעים הראשונות, המכוניות הראשונות, ומכוניות אחרות בעלות ערך הסטורי (לא הספקנו לראות, למשל, את האוטובוס שרוזה פארקס ישבה בו במונטגומרי, אלבמה).הייתה שם תערוכה ששימרה והציגה את מוצרי היום-יום של כל עשור ועשור במאה העשרים – זה היה קצת מערער לראות את מוצרי היום-יום של הילדות שלי מוצגים מאחורי זכוכית במוזיאון עבור הדורות הנוכחי והבאים.

מכל הדברים שראינו, הכי אהבתי דווקא את תצוגה של מוצר שלא היה בשימוש בכלל: בית הדימקסיון של באקמינסטר פולר. מוצג שם בית הדימקסיון היחיד שאי פעם נבנה ושימש למגורים בפועל, עגול כולו ומוקף חלון יחיד, בנוי מאלומיניום ופלסטיק, טכנולוגי להדהים, העתיד המרהיב ביותר שלמוח המבריק ביותר של החצי הראשון של המאה העשרים היה להציע. לראות ולהרגיש את היצירה המד"בית הזאת מול העיניים ומתחת לאצבעות היה בו-זמנית מעורר עליצות ודיכאון.

הילדים אהבו הרבה דברים, אבל אם אני צריך לנחש, נראה לי שהשוס הגדול היתה תערוכה שהמחישה מושגים מתמטיים. בין השאר היתה שם הדגמה חיה של התפלגות נורמלית, של מהלך-שיכור, ושל מושגים שונים בגיאומטריה תלת-מימדית.

כאמור, היינו שם רק שעתיים, ואת רובם העברתי בלרוץ בהתלהבות ממוצג אחד למשנהו כשאני גורר אחריי איזה ילד. בחמש המוזיאון נסגר, אז חזרנו לקרוואן, חצינו את הגבול לקנדה (שבדטרויט, נמצאת דווקא מדרום לארה"ב) והמשכנו לטורונטו.