אחרי חמישה ימים בשני חניונים שונים, עברנו לגור אצל חברים ב-Jamaica Plain, שכונה דרומית של בוסטון שהיתה במקור, כך הבנתי, שכונה של מהגרים ג'מאייקנים, ובשנים האחרונות עוברת ג'נטריפיקציה מואצת. הרחובות מציגים פסיפס אקלקטי של שימושים, כולם במרחק הליכה, שכוללים בנייני מגורים, בתים פרטיים, בתי-מלאכה, סדנאות של אמנים, בתי חרושת (לטופו, לבירה), בתי ספר לאומנויות שונות, ומגוון של כנסיות ומנזרים עירוניים, ובסגנונות שנעו בין מדשאות מטופחות וקירות עץ צבועים ועד לגדרות רשת שמקיפות צריפים ומשטחי בטון סדוקים. כל זה הזכיר לי קצת את שכונת פלורנטין, רק בניו-אינגלנדי. גם האנשים היו מגוונים, כשאולי חצי מהם ג'מאייקנים וחצי לבנים: פועלים, אמנים, ובורגנים.

לא היה לנו מקום לחנות בבית של המארחים שלנו, אז חנינו בחניה של הסטודיו שלהם, מרחק רבע שעה הליכה, וישנו אצלם בבית כדי שהילדים יוכלו לבלות ביחד (פעם ראשונה שאנחנו עושים את זה). והצטרפנו לפעילויות הסופ"ש. נראה שהשכונה מאוד קהילתית, כולם מכירים את כולם והולכים לארועים. בין השאר הלכנו לשוק איכרים של יום שבת בבוקר, ולצעדת עששיות של האלווין מסביב לאגם עם תחפושות.

ואלה בעצם אולי החוויות הכי משמעותיות בטיול הזה. ללכת לראות מקומות ומוזיאונים זה מעניין אבל לפעמים מרגיש נורא נייטרלי וסטרילי. זה משהו אחר לגמרי ממש להצטרף למשפחה, ולחיות איתם את החיים של המקום כמו שהם מכירים וחווים אותם. גם לנו וגם לילדים.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s