ניו-יורק היא עיר ותיקה. קל לא לראות אותה כך אם משווים אותה לבירות האירופיות הגדולות, אבל בהרבה מובנים גם הבירות האירופיות הגדולות אינן באמת ותיקות, כי חלקים גדולים מהן נבנו מחדש לאחר ההרס הנורא של מלחמות העולם, שניו-יורק יצאה ממנו ללא פגע. "נבנו מחדש" לא רק מבחינה פיסית; כי כל המוסדות והבניינים שינו תפקיד ורוקנו מתוכן. האימפריות הרי התפרקו. מה שנשאר לראות זה היסטוריה, שרידים של גדולת-עבר שנטועים בין גורדי שחקים ובנייני מגורים מודרניים שכמותם יש בכל עיר גדולה בעולם. כמו הפסל של המלכה ויקטוריה בכיכר מחוץ לארמון באקינגהאם, מוקפת כמו השמש בכל מושבות האימפריה הבריטית, מהודו ועד דרום-אפריקה. כמו העיר העתיקה בירושלים, שכבות-שכבות של שלטונות ועמים שהחזיקו בה לזמן קצר, או ארוך, עד שהוחלפו על ידי אחרים. "כאן היה פעם". ואפשר לראות מה היה פעם, בטח, אבל היום כבר יש פה דברים אחרים.
לא כך ניו-יורק. העיר העצומה, העשירה כקורח, המתפרצת און, המתנשאת והזחוחה להדהים, אינה מכירה שום נוסטלגיה או התרפקות על העבר. היא כבר, היא עדיין, היא עכשיו, היא תמיד, פשוט בירתה דה-פקטו של האימפריה האדירה ביותר עלי אדמות. את זה אפשר לראות, כידיעה פשוטה ומובנת מאליה, בכל רחוב וסימטה, החל מהשדרה החמישית ועד לאחרונת מנהרות התחזוקה בקווי הסאבוויי בברוקלין.
ולא שאין לה עבר. הוא שזור בזה של ארצות הברית. ניו-יורק היא הרי מרכז הסחר והפיננסים של היבשת כבר מאז תחילת המאה התשע-עשרה, כשהושלמה תעלת אירי, ועלייתה של ארצות הברית היא גם עלייתה. כמעט כל המקומות שביקרנו בהם, שמרכזיים לחיי העיר, קיימים כבר מאה וחמישים שנה: הספריה הציבורית; השדרות; הסנטראל-פארק. אותם בניינים, אותם רחובות, אותו אורח-חיים משמשים ברציפות את אנשי מרכז העולם. לבקר בניו-יורק, להצטרף לחיים האלה, גם אם באופן זמני, זה לבקר בתוך היסטוריה שהיא כולה הווה.
מתגלגלים את אמריקה 