את הסופשבוע גרנו בדרייב-וויי של חברים בגרנד-ראפידס, מישיגן. אני חשבתי שגרנד-ראפידס זו איזו עיירה קטנה, אבל הסתבר שזה המטרופולין הגדול של מערב מישיגן, והשני בגודלו במישיגן בכלל (אחרי דטרויט). היה כיף לפגוש חברים אבל גם היה מעניין לראות איך חיים ילדים יותר גדולים, בני לא רק שש אלא גם ארבע-עשרה ושבע-עשרה. והיה מאוד מרשים לראות כמה משמעותיות הפעילויות השונות של בית-הספר בחיים שלהם, כמה הם נהנים מהן, באיזו הערכה הם מדברים על המורים שלהם, כמה חשוב להם להצליח. ובהכול – בלימודים, במוסיקה, בפעילויות התנדבותיות שונות. ואני מתרשם שזה לא רק שהם ילדים טובים במיוחד (למרות ש, טוב, הם כן) אלא שזה הסטנדרט, ככה כולם וזה מה שמצופה. מרענן!

היום האחרון שלנו היה בסימן האירוע של משחק הפוטבול הגדול מול הקבוצה היריבה מבית ספר אחר בעיר. זה היה נראה כאילו כל ארגון, קבוצה או מועדון בבית הספר התגייסו לעשות את חלקם למען הסולידריות הבית-ספרית. נבחרת הפוטבול כמובן שיחקה, התזמורת הבית-ספרית צעדה, אחרים ניצלו הזדמנות לגייס כספים לאגודת בית הספר (לטובת פרויקט של ביטחון תזונתי לילדים עניים).

הארוע החל בכיכר המרכזית של השכונה, בהובלת התזמורת הצועדת. זאת תזמורת ענקית – אולי 130 ילדים בני ארבע-עשרה עד שמונה-עשרה, מנגנים בסנכרון מושלם ובהתלהבות מלאה, ובן השבע-עשרה ניגן טובה ראשית אז בכלל. אחר כך עברנו לאצטדיון, התזמורת ניגנה שם עוד קצת, וראינו איך השחקנים של שתי הקבוצות (ענקיות! כמה עשרות שחקנים בכל אחת!) רצות לרוחב הדשא עם הדגלים של ארה"ב ושל בתי הספר. ואז ההמנון, ואז החל המשחק.

עכשיו, אין לי שום מושג בכלל בפוטבול, ורק מושג מאוד מאוד קלוש איך עובדים משחקי כדור קבוצתיים באופן כללי. אבל אני יכול לתאר מעדות ראשונה שזה נראה בערך ככה:

כל השחקנים כורעים ברך על הדשא בתבנית מסובכת. מחכים בסבלנות שהשופט ישרוק, ואז מישהו בועט בכדור לכיוון אקראי וכל השחקנים נעמדים בבת אחת ורצים זה לעבר זה ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, עד שהקבוצות מתערבבות לגמרי. הכי זה הזכיר לי את הסרטי-אוניברסיטה-הפתוחה האלה שמראים מודלים גרפיים של איך גזים מתערבבים. מתישהו, נגיד אחרי איזה עשר שניות, השופט מחליט שכבר שכבר היו יותר מדיי התנגשויות, או שסתם כולם כבר התקבצו לגוש אחד וברור שאי אפשר להמשיך, אז הוא שורק, וכולם חוזרים לכרוע ברך באיזו תבנית חדשה ומתחילים מההתחלה.

ואת כל זה מלווה התזמורת! ולא בשירים קבועים, אלא ממש בפסקול חי עם נגיד מוסיקת מרדפים או קטעי סלפסטיק לפי ההתרחשויות על הדשא! זה היה מגניב ממש ולא ציפיתי לזה. ומדי פעם מישהו מהשחקנים לקח את הכדור והצליח לרוץ איתו מרחק ממש גדול בלי להתנגש באף אחד. ואז היתה שמחה גדולה בקהל ואצל השחקנים, והתזמורת ב-כ-ל-ל עפה על זה.‏ (אח"כ נעמה אמרה לי שזה מה שקוראים טאצ'דאון, אבל שטאצ'דאון גם מתאר דברים אחרים שלא דומים לזה, אז לא הבנתי למה הטרמינולוגיה הזאת עוזרת). בכל אופן זה הזכיר לי את התקופה שהייתי רוכב על אופניים באבן-גבירול, רק מואץ פי מאה ועם קהל יותר סימפטי.

הייתי חושב מראש שזה בטח לא מאוד מעניין לראות משחק שאני לא מבין מה הולך בו, אבל עם כל ההתרגשות והתזמורת וההתנגשויות והטסטוסטרון והצבעים היפים של המדים, לא יכולתי להוריד את העיניים. הגדולים לא כל כך התעניינו, האמת, אבל רפאל (2.9) התרגש מאוד והתחיל לרוץ מצד לצד על הטריבונה כמו השחקנים, עד פחדתי שהוא ייפול או יתנגש באיזה מתופף וישבור משהו, אבל הוא כל כך נהנה, וממילא כשהוא מחליט לעשות משהו אין שום דרך לרסן אותו, אז הסתפקתי בלגגל בטלפון איפה נמצא בית החולים הקרוב ולשמחתי גם בזה לא היה צורך בסוף.

היינו צריכים לעזוב במחצית כי הילדים כבר היו גמורים, אבל כבר אז היינו בהובלה ניכרת בנקודות ובדיעבד סיפרו לנו שניצחנו, מה שלא הפתיע אותי בכלל כי השחקנים שלנו נראו הרבה יותר דינמיים ונמרצים, אז לגמרי הגיע להם. כאילו, לא שאני חושב שמקבלים נקודות לפי סגנון, אבל לא ראיתי שום דבר אחר לקבל נקודות לפיו, ואף אחד לא ניסה אפילו לזרוק כדור לשערים/סלים החלליים-למראה שבשני הקצוות של המגרש, אז אני חושד שהם רק דקורטיביים.

עד כאן מערב מישיגן! באותו לילה ארזנו את חפצינו – זאת אומרת, סידרנו אותם בארונות – חגרנו את ילדינו, ונסענו לדטרויט, לראות איך מייצרים מכוניות. (זה טיזר; אני בפיגור של שלושה ימים עם הפוסטים.)