אחרי שמיצינו את בוסטון, נסענו שעה וחצי דרומה לפלימות', מסצ'וסטס. פלימות' היא המושבה המפורסמת שהקימו ב-1620 המתיישבים הפילגרימים הראשונים שברחו בספינה "מייפלאוור" מרדיפות פוליטיות מאנגליה לניו-אינגלנד. היום יש שם (שמעניין לראות) את המוזיאון החי, Plimoth Plantation, שמוקדש למושבה הראשונה ההיא, ומשחזר בנאמנות את הבתים, החפצים, ואורח החיים.

בעצם יש עוד כמה חלקים למוזיאון, ואנחנו התחלנו בכפר משוחזר של ילידים אמריקאים שחיו באזור משבט Wampanoag. האנשים בכפר הזה הם לא שחקנים, הם באמת ילידים אמריקאים מכל מיני שבטים (לא דווקא וומפאנואג) שמציגים את המסורת והתרבות שלהם ושל אבותיהם.

כדי להכין סירה כזו, לוקחים גזע עץ ושורפים אותו מלמעלה, ואז מגרדים את החלק השרוף."
ילדה אקראית: והיא לא שוקעת?
"לא, היא צפה! אבל אם את רוצה שהיא תשקע, תמלאי אותה בסלעים ושימי אותה במים. ואז היא תשקע."
יונתן: ואם לא שמים בה סלעים, אלא פשוט נכנסים אליה הרבה מאוד אנשים? היא תשקע?
"אה, כן, אני מתאר לעצמי שאפשר להעמיס אותה יותר מדיי עם אנשים במקום עם סלעים, כן, גם זה יעבוד."

"איך הכנתי את התיק שלי? עשיתי אותו מצב. כן, זה צב אמיתי. הוא הלך לגן עדן לצבים, עוד לפני שמצאתי אותו, אז קברתי אותו בחול עד שהנמלים אכלו אותו. ואז הרתחתי אותו במים, ותפרתי את העור, ועכשיו יש לי תיק!"

img_20171024_134726

"לא בניתי את הבית הזה לבד, זה היה יחד עם עוד שלושה גברים חסונים. ולא, אני לא גר פה. אני גר בבית רגיל כמוכם. בכלל, לפי החוק אסור לחיות ככה."

"כן, נו, אלה החוקים של הממשלה שלכם. וזה דווקא מאוד פשוט, באים מספיק אנשים, עם נשק, אומרים שהם הממשלה, יכולים להחליט על איזה חוקים שבא להם. כמו זה. זה בדיוק מה שקרה כשבאו הפילגרימים."

"חג ההודיה, לא. זה הרי לא יכול להיות. הפילגרימים לא סגדו לאותם אלים, לא התפללו באותה צורה, פשוט אין סיכוי שהם היו מסכימים לערוך סעודת הודיה דתית יחד עם הוומפאנואג. אתם יודעים מה כן היה? שכמה ימים לפני כן היה טבח נוראי. הם נכנסו לכפר של ילידים, הרגו שבע מאות אנשים לא חמושים, כולל נשים וילדים, פשוט שרפו אותם בתוך הבקתות שלהם. לכן הייתה סעודת ההודיה, תודה לאלוהים שלהם שעזר להם להרוג כל כך הרבה מאיתנו. תחשבו על זה כשאתם אוכלים את התרנגול-הודו שלכם."

אחר כך המשכנו לבית המלאכה, שבו מייצרים בטכניקות המקוריות והמסורתיות את כל הבגדים וכלי הבית שמשתמשים בהם במושבה.

img_20171024_150234

"אני מעטרת את הצלחת. היא עשויה מחימר, ואני פשוט מציירת עליה במכחול עם חימר בצבע אחר. אחר כך אני אשרוף אותה בתנור. זו בדיוק אותה טכניקה שהשתמשו בה גם באנגליה."
אני: אנגליה? לא פלימות'?
"לא. בעשור הראשון של המושבה, היא לא ייצרה כלום חוץ מאוכל ובתים. את כל השאר הביאו מאנגליה."

img_20171024_152643

ובסוף הגענו למושבה עצמה. נמצאים שם שחקנים שמשחקים ממש דמויות של מתיישבים בתחילת המאה השבע-עשרה, ואפשר לנהל איתם שיחות ולשאול אותם שאלות, בזמן שהם נשארים בנאמנות בתוך הדמות! מגניב מאוד.

img_20171024_153201

בתגובה לשאלה של מישהו מהקהל, הסבר מפורט על הפוליטיקה המורכבת בין המתיישבים האנגלים שהגיעו מהולנד לבין המשקיעים, שעבר לי לגמרי מעל הראש עד שהתייאשתי ויצאתי.

img_20171024_155120

"שלום לכם! כן, אני מטייח את הקירות של הבית. זה פשוט חימר. הבאתי אותו מהנהר פה, מערבב עם קצת אדמה, וזהו. הקיר כמעט גמור."

כאן יונתן ועוז חקרו אותו ביסודיות על איזו בדיוק אדמה צריכה להיות כדי לערבב אותה עם החימר ומה עושים אם יש בה גושים ואיך מבדילים אם אלה גושי אדמה שצריך לפורר או אבנים קטנות שצריך להוציא. זאת היתה שיחה משונה ומאוד ממוקדת שנמשכה די הרבה זמן אז אני לא מנסה לתעתק אותה.

"תכירו, זה הבן שלי, וזו אשתי הנאווה. ואתם, מאיפה אתם במקור?"
אני: קליפורניה.
"קליפורניה…? אה, על החוף הפסיפי! וואו! הייתי בהרבה מקומות, אבל אני חייב להודות, עד לשם לא הגעתי."
אני: באילו מקומות היית?
"יצאתי בספינה מאנגליה לווירג'יניה, אבל לא הצלחתי להגיע עד שם. ספינתנו נטרפה באי הקיץ, שקוראים לו גם ברמודה. זה היה נורא. הצלחנו לשרוד שם עד שבאה עוד ספינה שלקחה אותנו למחוז חפצנו בווירג'יניה. שם גם פגשתי את אשתי הנאווה. אחר כך חזרתי לאנגליה, גרתי זמן מה בלונדון, ואז הצטרפתי ליוזמה העסקית הזאת להקמת מושבת פלימות'. ומאז אנחנו פה."

"בן כמה אתה, ילד?"
עוז: בן ארבע! היה לי יום הולדת.
"צעיר מאוד! אבל אני חייב להגיד, עדיין מבוגר יותר מהמושבה הזו! היא רק בת שלוש."

דיברתי קצת גם עם הבן. אמרתי: בתור מושבה בת בסך הכול שלוש שנים, היא נראית ממש מרשים.
הבן: "כן, טוב, אתה יודע, אף אחד לא מהגר כדי להצליח פחות. כולנו מחפשים חיים טובים יותר."

בינתיים האישה הלכה להדוף את התרנגולות לתוך הלול שלהן לקראת הערב, והגדולים הוזמנו להצטרף למאמץ. לא צילמתי אבל הם נהנו מאוד. כשחזרנו, היו להם המון שאלות אליה על גזעי העץ שהיו מוטלים בחוץ, שהיו, מסתבר, עצים להסקה שמתייבשים בשמש.

img_20171024_161049

השארתי את הגדולים איתה והלכתי להסתכל על הבן שהמשיך לטייח את הקירות מבפנים, ואז רדפתי אחרי רפאל שנמלט לגינת הירק מאחורי הבית. כשחזרתי אחרי אולי עשר דקות, יונתן בדיוק שאל מה לגבי הגזע עם הצבע הקצת כחלחל.
אני: וואו, אתם עדיין מדברים על עצי הסקה?
אישה: "כן!!!!"

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s