לקחתי יום חופש לטייל לבד בעיר! התחלתי בתחנת הרכבת והקניון במרכז הסחר העולמי, אוקולוס. דרכה אנחנו עוברים כל יום, אבל רק עכשיו היתה לי הזדמנות להשתהות קצת ולראות קצת את הדבר המדהים / מטריד / חסר-תקדים / דיס-הרמוני הזה, שנראה כאילו הוא נבנה בתוך השלד של תיאמת. לא לגמרי ברור לי מה הם ניסו להגיד פה, אבל הם ללא שום ספק אמרו אותו.

התחנה הזאת, ענקית ומושכת תשומת-לב ככל שתהיה, נחבאת לעין לחלוטין בין גורדי השחקים שמקיפים אותה, ומהווה חלק מקומפלקס מרכז הסחר העולמי. ממש לידה אפשר גם למצוא את אתר הזיכרון למרכז הסחר העולמי הישן, כלומר מגדלי התאומים. התמונה לא עושה איתו שום חסד ולא מעבירה את ההרגשה בכלל, אז אני אתאר במילים: כל מה שיש שם זה שני בורות ענקיים, בדיוק איפה שמגדלי התאומים פעם עמדו. הדפנות של הבור הם מפלי מים, והמים נופלים לאורכם כל הדרך למטה, ובסוף נקווים על הקרקעית בבריכה, וזורמים לבור ריבועי קטן יותר במרכז, ונעלמים לתוכו לנצח. וזהו. עוד ועוד מים, עוד ועוד נופלים, עוד ועוד נעלמים לנצח. לא הייתי חושב שבצורה כל כך מדויקת ומינימליסטית אפשר להעביר רגש כל כך מורכב. במשך רבע שעה פשוט עמדתי שם בלסת שמוטה.

אחר כך עליתי על הסאבוויי לטיימס סקוור, וקניתי כרטיסים להצגה, ואז המשכתי לטייל במידטאון. אכלתי אוכל רחוב וראיתי את הקתדרלה של סט פטריק, ואז המשכתי לסנטרל פארק, וראיתי מייצג של האמן Ai Weiwei על גבולות והגירה, והקשבתי לזמרת-אופרה ששרה בציבור, והלכתי לראות את טירת בלוודר, שהייתה פעם סוג של מגדל שמירה והיום היא תחנה מטאורולוגית. אחרי שהחשיך כבר היה פחות נעים, אז חזרתי לטיימס סקוור ואכלתי ארוחת ערב (פסטה גולש). ואז ההצגה: School of Rock, שהיתה נהדרת ממש (טוב, אנדרו לויד וובר). זאת אותה הצגה שנעמה ראתה לפני כן ביום חופש שלה, אז מבחינתנו הלכנו ביחד.

לקינוח, הלכתי לראות את האמפייר סטייט בילדינג מקרוב, וטיילתי קצת בסביבתו, שמסתבר שהיא סוג של קוריאה הקטנה. אז נכנסתי לאחד מבתי הקפה באזור, שהיה אופנתי ומאגניב במידה כמעט בלתי-נסבלת, ושתיתי צ'אי ואכלתי פרנץ' טוסט עם גלידת תה ירוק, שסגרו לי את הפינה בצורה כל כך יסודית שלא נשאר לי דבר פרט לעלות על הרכבת ולחזור הביתה לישון.