קודם כתבתי על אתר הזיכרון ל-9/11 ופספסתי הכול, כי בעצם לא סיפרתי בכלל על הרושם שהוא עשה עליי, רק כתבתי שהוא עשה רושם. אז ככה:
כל האנדרטה הזו, בכל אספקט שלה, היא ניגודים. קיום מול אין, מים מול אש, החיים מול הנצח. כאב מול השלמה. איפה שעמדו יסודות שני המגדלים וצמחו כלפי מעלה, עכשיו יש שני בורות מרובעים ומדופנים באבן שחורה. ודפנות הבור, לאורך כל היקפו, הם מפלי מים. והמים הנופלים נראים בדיוק כמו שולי העשן והאבק מסביב למגדלים בזמן ההתמוטטות שלהם. וגם קצת כמו הנפילה של האנשים שקפצו מהם. אז הכול שם, מתואר, רק הפוך: פנימה-החוצה, מעלה-מטה, הפוך בחומרים, הפוך בקיום. והמבקר, זאת אומרת אני, נתלש, בלי אוויר בריאות, לבנות מאפס את כל מה שחשבתי שהיא המשמעות של קריסת המגדלים.
ואז אפשר להסתכל שוב על האנדרטה: רגע אחד, קפוא בזמן, ממשיך להתרחש ללא הרף, לנצח. כפי שהוא עבור הנספים. אפשר להסתכל עוד, אפשר ללכת, אפשר לחזור; זה לא משנה. המים ממשיכים ליפול לאורך דפנות הבור, נקווים בקרקעית לכמה רגעים, ואז זורמים לפתח באמצע, ונעלמים לתוכו. עוד ועוד מים נופלים למטה, ועוד ועוד מים נעלמים לבלי שוב. דרכו של עולם.
ואין בכלל, בכל האנדרטה הזאת, שום כעס או האשמה. גם לא ברמז. ולא כי אין להם מקום, אלא פשוט כי הם חסרי משמעות. הם מתגמדים ביחס. אין משמעות לסיבתיות בכלל, למה קרה ואיך קרה ומאיזה סיבות התרחש מה ובאיזה סדר. מה זה משנה? קרה. הנה. הבור מול עיניך.
ומול אתר הזיכרון הזה, שכולו הרהור וניואנס, נמצא WTC 1, הבניין החדש שנבנה כדי להחליף את מגדלי התאומים. בדיוק 1776 רגל גובהו, שנת ההקמה של ארצות הברית. מתומן מלוכסן של זכוכית בוהקת, מיתמר מעלה-מעלה כמו אצבע בעין של אלוהים. ושלא יהיה ספק, הוא גבוה בהרבה ממה שמגדלי התאומים היו. למעשה הוא הבניין הגבוה ביותר בצפון-אמריקה. אבל שלא כמו מגדלי התאומים, הוא לא, ואף פעם לא היה, הבניין הגבוה ביותר בעולם, כי התואר הזה היה שייך מלכתחילה לבורג' ח'ליפה, בדובאי. ופשוט אי אפשר להסתכל עליו, זה בלתי נסבל לראות אותו, מרוב חוסר תוחלת. אז העין חוזרת למטה, לאנדרטה, עם הבור והמים הנופלים, שאין בהם לא גאווה ולא תיקון, אבל לפחות יש בהם אמת. ואז הצידה, רק כמה מטרים משם, לתחנת הרכבת המוזרה וחסרת הפשר הזאת, שאין בה לא תיקון ולא אמת, אבל יש בה משהו אחר: שכל אדם יכול פשוט להיכנס אליה ולעלות על רכבת ולנסוע לאן שירצה, ולהמשיך בחייו. וזה מה שעשיתי.
מתגלגלים את אמריקה 