ברכות מלאנקאסטר, פנסילבניה! או כמו שהיא מכונה בפרסומי התיירות, "ארץ האיימיש". אם אני צריך לתאר איך זה נראה, אז בקירוב ראשוני, זה כאילו ביקרנו בישראל במציאות אלטרנטיבית שבה התנועה הקיבוצית בעצם הוקמה על ידי פלג של נטורי קרתא. כולל היידיש.

כל המלונות פה בעיירה נקראים בשמות כמו "איימיש-וויו" ו"איימיש-מוטל", וכל הזמן מגיעים אוטובוסים עם תיירים. נראה שקצת הפכו אותם לספארי. הייתי די נבוך בשבילם, אבל אז הבנתי שחלקם מתפרנסים מתיירות דווקא, אז מצב שזה בסך הכול חיובי להם. ברחובות נוסעות עגלות רתומות לסוסים, ואופניים בלי דוושות (בעצם קורקינטים שנראים כמו אופניים), ואנשים בכובעים מלפני מאתיים שנה, ועם זקנים בלי שפמים, או שמלות ארוכות מבדים כהים, חלקן שנראו תוצרת בית אבל לפעמים היו סתם בגדים כהים מרשתות אופנה עממיות, עם שמות המותגים עדיין מודפסים עליהן. סיקרן אותי מאוד לראות את זה, וניסיתי להבין: למה הם נמנעים מכל כך הרבה מודרנה אבל כן מאמצים דברים מסוימים מתוכה? מה המשמעות של החיים האלה מבחינתם, ושל היחסים עם החברה הכללית?

חנינו בחניון, צמודים לגדר שמעברה השני חווה, ככה שתרנגולות הסתובבו לנו בין הרגליים במשך כמה ימים והילדים האכילו אותן בליבות תפוחים.

49346023_10155579947491537_7341863322515406848_n

ביום הראשון שלנו הלכנו לארוחת ערב אצל אישה בשם סיידי, שבשמונה השנים האחרונות מארחת "אנגלים" כמונו תמורת תרומה. היה מעניין להקשיב מהצד לשיחת הטלפון שלה עם נעמה מנסה לברר אם המבוגר הנוסף שהיא מגיעה איתו זה גבר, לא שיש איזו בעיה או שום דבר בכלל, היא לא מתכוונת להיכנס לנו לעניינים, פשוט היא צריכה לדעת ספציפית כדי לתכנן איזו כמות של אוכל להכין, כי גברים כידוע אוכלים יותר. זה היה כל כך חמוד שאפילו לא נעלבתי. וגם נראה שחשוב לה להכין בדיוק את הכמות הנכונה.

הבית שלה נראה כמו בית אמריקאי רגיל, כולל השלטים הקטנים האלה של "בבית של סבתא מקבלים אקסטרה חיבוקים", וכיסא נדנדה וכאלה. היה צריך מבט שני ושלישי כדי לשים לב להבדלים. נגיד, אין לה חשמל בבית. אין. כן יש לה מנורת גז, ויש מכשירי חשמל נטענים פשוטים על סוללות, כמו מקדחה חשמלית שהיא משתמשת בה לעיבוד מזון. טלפון (קווי!) יש רק לבית אחד בכל רחוב בערך, והמשפחות משאירות זו לזו הודעות. וכמעט כל הספרים בבית הם ספרי דת או על דת, חלקם באנגלית וחלקם בגרמנית פנסילבנית.

בתפריט: לחם לבן עם חמאה וריבה, אפונה, פירה עם רוטב בשר, אטריות, וחמוצים. הכול בכמויות קטנות שסיידי הגישה בעצמה לכל סועד, אוכל פשוט ומזין שעבד טוב בטעם הישראלי שלי (למעט סלט הירקות החסר-תמידית). לקינוח גלידת וניל, וג'לי פירות, ופרוסת עוגת שוקולד ועוגת תפוחים.

הרעיון היה להכיר קצת את אנשי האיימיש ולשאול שאלות, וכזה, אבל היה… מגושם, ומתסכל. אולי בגלל הטיפול השוטף בלהקת הבנדיטים שלנו שלא ממש איפשר לפתח שיחה של יותר משני משפטים, מה גם שהם לא כרגע לא חזקים בנימוסי שולחן או בנימוסים בכלל אז הדרכנו אותם תוך כדי תנועה בעוד סיידי צופה בזעזוע. גם עלתה הבעיה הרגילה שלנו כשמכירים אנשים במקומות חדשים: אורח החיים שלנו כרגע בעצמו מעורר סקרנות, ואנחנו דווקא שמחים לדבר עליו, אז יוצא שמדברים יותר מדיי עלינו ופחות מדיי עליהם. בדרך כלל אני מנסה להימנע מזה מלכתחילה, אבל הפעם זה לא הצליח. גם פער הדורות קצת הפריע, אני חושד (אני מנחש שהיא מתקרבת לשמונים). אבל היא הביאה איתה לארוחה גם נכדה שלה, בת שמונה, שדיברה איתה בגרמנית פנסילבנית ואיתנו באנגלית, וזה היה יופי כי הילדה היתה מתוקה להפליא וגם הקריאה אחרי האוכל סיפור לילדים, והם התחברו מצוין.

אני בהתחלה חשבתי שהאיימיש מקפידים להפריד את עצמם מה"אנגלים" ולא להיות תלויים בהם לשום דבר, אבל כששאלתי את סיידי איך היחסים שלהם עם האוכלוסיה הכללית הבנתי שלא: הרבה מהם עובדים כשכירים, הם קונים מוצרים ואוכל בחנויות, הם משתמשים בשירותי רפואה וכו'. אז נראה שהעניין הוא לא תלות. וזה גם לא נגד טכנולוגיה באופן גורף, כי הם כן משתמשים בה בכל מיני מקומות. נראה לי שהם מנסים להימנע מדברים שמעודדים פינוקים וסמלי סטטוס ועצלנות. ויש איסורים עקרוניים על דברים ספציפיים (חשמל, מכוניות, דוושות באופניים) שהם חיים איתם ומסביבם. וגם מתוך שמרנות קיצונית כשלעצמה: העולם מבחינתנו יכול להתהפך, אנחנו לא משנים כלום. בשנים האחרונות האוכלוסיה שלהם גדלה מאוד כי יש להם איזה עשרה ילדים בכל משפחה בכל דור, ולסיידי יש המון נכדים וגם כמה נינים. וכולם גרים קרוב.

***

ביום השני הלכנו לנסיעה בעגלה עם סוסים. מאוד מעניין לילדים וגם לנו. העגלות שלהם באמת יפות מאוד ומתוחזקות היטב, צבועות בשחור, עם חלונות פרספקס גדולים ומושבים מרופדים ואורות איתות חשמליים. לא מותרות, אבל בבירור כלי תחבורה מסודר ופרקטי ומודרני, ככל שאפשר לקרוא לזה ככה. והן מהירות! זה לא הדשדוש של סוס של אלטע-זאכן, הסוסים ממש דוהרים, אני מנחש שאולי בשלושים קמ"ש. לגמרי תחליף סביר למכונית, בתוך העיר.

הכימיה שלנו עם העגלון היתה טובה בהרבה, וגם הסיטואציה היתה נוחה יותר לשיחה. שאלתי איך זה שכל העגלות באזור נראות דומות — נאמר לי שזה בגלל שכולן מיוצרות במקום אחד מרכזי בפנסילבניה, ואלה של האיימיש באוהיו באמת נראות קצת אחרת. באופן פרטי יש לו שתי עגלות, אחת פיק-אפ למטען, ואחת לנוסעים. חוץ מזה יכולנו לראות ברחוב שיש גם עגלות-אוטובוס שנמשכות על ידי שני סוסים כל אחת.

הוא הסיע אותנו לחווה וראינו איך מגדלים וחולבים פרות ברפת (שם דווקא יש להם חשמל למכונות), ותרנגולות ופרדות. לסיום קנינו עוגיות וחטיפים תוצרת בית, וגם לימונדה ובירת שורשים. נפרדנו מהעגלון ומהסוס וחזרנו הביתה.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s