קטגוריה: CA

‏בהזדמנות שאנחנו בלוס אנג'לס הלכנו להתפטם במסעדה ישראלית טובה וערכו לנו שולחן מלא סלטים מכל סוג שידוע במטבח המזרחי ‏והכול היה נכון ומדויק ומעולה, ותיזזנו את המלצרית להביא רה-פילים, ואז שאלנו את יונתן אם הוא גם רוצה לטעום סלטים והוא כזה "ברוקולי".

גולת הכותרת של הביקור במרכז המדע היה מעבורת החלל "אנדבור", שמוצגת באולם גדול ומרשים. קצת התאכזבתי שאפשר רק להסתכל עליה מבחוץ ולא להיכנס פנימה, אבל כשקראתי קצת את השלטים מסביב הבנתי למה: היא מיועדת בסופו של דבר לתצוגה אנכית בעמדת המראה, משודכת למיכל הדלק החיצוני (שמוצג כבר בחוץ) ולמאיצים. ובזה היא תשלים את שתי המעבורות האחרות ששרדו, שמוצגות (בחוף המזרחי) בעמדת נחיתה על מסלול, ובעמדה מבצעית בחלל. ייקח עוד שנתיים לבנות את הבניין הענק לתצוגה ולארגן את הכול, אז בינתיים היא מוצגת ככה. יפה מאוד.

היתה חוויה מעניינת, לראות אותה. הרי אני מכיר את מעבורת החלל, קראתי עליה, אני יודע איך היא נראית ועובדת בהרבה יותר פירוט ממה שאני אוכל לקבל מפשוט להסתכל עליה ככה. אבל זה לא אותו דבר. קודם כול, זה לא אותו דבר לראות דיאגרמות והסברים, ולראות את הדבר באמיתי בגודל מלא ובתלת מימד. אבל יותר חשוב, המעבורת הזאת היא לא פשוט מודל או מימוש של התוכניות. יש דברים שלא רואים בתוכניות או בוויקיפדיה. את סימני החריכה מסביב לפתחי הפליטה של רקטות הצידוד. את השחיקה על המשטחים. את הפסיפס של לוחות קרמיים ישנים וחדשים על מגן החום, כל אחד עם מספר סידורי משלו. זה ממש לא מודל וזה הרבה יותר מסתם מימוש של תוכניות. זו מכונה חיה ונושמת, שאנשים בנו ליחידה אחת מאלומיניום וטיטניום, שהמריאה לחלל ונחתה עשרות פעמים, שהרגישה על עורה את הרוח בהמראה ואת הוואקום של החלל ואת הפלאזמה הלוהטת בכניסה-מחדש לאטמוספירה, והנה היא בעצמה פה מולי.

הדבר המעניין ביותר שעשינו בלוס אנג'לס עצמה היה לבקר במוזיאון המדע, ה-ScienCenter. זה מוזיאון ענק, מגוון להדהים, עם תערוכות בנושאים כמו תחבורה, אקולוגיה של סביבות שונות, ובמיוחד כלי טיס שונים ונדירים או היסטוריים. היינו בו שני ימים שלמים וראינו אולי שליש.

בין השאר נעמה לקחה את יונתן לתערוכת BodyWorlds, שמציגה גופות ולחלקים שונים של הגוף שעברו פלסטינציה, למטרות השכלה אנטומית. התלבטנו איך להציג לו את הנושא ואם לקחת אותו בכלל, כי מצד אחד לומדים ומבינים המון, ומצד שני, נו. ובסוף החלטנו שהכי טוב להראות לו את הדברים כמו שהם ולתת לו לגבש את ההבנה שלו בעצמו. שאלתי אותו אחר כך איך היה והוא אמר שהיה מאוד מעניין, ותיאר במילותיו שלו: "At first I thought the bodies were statues. But then I could see that they were real, but not alive any more. And there were also different parts of bodies, and they were also real. But not alive any more." אז מבחינתי הדגים נהדר גם הבנה של פרטים וגם של הקשר וגם רגישות ובגרות ויכולת התנסחות מדויקת.

מה שאני הכי אהבתי (ואני חושב שגם הילדים) זה כלי הטיס ההסטוריים והנדירים, כולל הבלאקבירד, המטוס המהיר ביותר בהיסטוריה (פי חמש ממהירות הקול). כשזה ספציפית מהצי שתוכנן והופעל על-ידי ה-CIA, לא חיה"א, ויותר ספציפית מדגם האימון הדו-מושבי שלו. וכולל קפסולת אפולו בשלמותה, זאת ממשימת אפולו-סויוז. וגולת הכותרת, מעבורת החלל אנדבור, הוותיקה ביותר ששרדה מבין השלוש, כולל מיכל הדלק החיצוני האחרון בעולם.

בוקר טוב.

ברוכים הבאים למצעד הארבעה ביולי השנתי של אקטון, קליפורניה! איך שהגענו, זוהינו על ידי פרנסיות העיירה מהמסיבה אתמול, וכך הוזמנו להצטרף לשורה של המקובלים והמגניבים.

המצעד הולך ככה: פותחים שורה של אנשי חיל האוויר צועדים בסך עם מדים ודגלים, ומטס של ארבעה מטוסים מלמעלה (אין לי מושג איך השיגו). אחריהם עוברים במכוניותיהם נציגי זרועות השלטון השונות: ניידות משטרה, כבאיות אש, ריינג'רים, רשות הפארקים, שיטור קהילתי, משטרת תנועה. כולם מטעם מחוז לוס אנג'לס או מדינת קליפורניה, כי אין לאקטון עירייה או זרועות שלטון משלה. וכולם מנופפים בידיים ובדגלים לקהל הצופים.

אחריהם כך עובר, במכונית פתוחה, הגראנד-מארשל של המצעד, שזה תואר כבוד שנותנים כל שנה, והשנה מדובר, מסתבר, בלארי רוולאנד, מורה ותיק ואהוב. מבחינתי לגמרי מגיע ללארי כי הוא עצר הכול כדי ליונתן בלון מקופל לצורת כלב.

אחרי הגראנד-מארשל באים מלא-מלא נציגים של כל ארגון, מועדון, קבוצת ספורט, עדה, כנסייה, חוג או עסק באזור, עומדים על עגלות מקושטות בדגלים ועניינים שנגררות על ידי טרקטורים או משאיות פיק-אפ. אם היה להם איזה כישרון מיוחד הם הפגינו אותו: מקהלות זימרו, ובית-ספר לריקוד פיזז את דרכו בסינכרון מההתחלה עד לסיום, אבל הרוב הסתפקו בנפנוף.

ה

ארבעה היולי הוא, מסתבר, גם חג המים, ומסורת היא להשפריץ על משתתפי המצעד ברובי מים ובלונים ממולאים. על חלק מהמכוניות שעברו היו שלטים "No Water", שכובדו, אבל הרוב קיבלו באהבה את ההרטבות והרבה מהם גם השיבו אש: כמה מהם הצליחו לתפוס במיומנות את בלוני המים בלי לפוצץ אותם ולזרוק אותם בחזרה, וכמה מהמשאיות גם הגיעו מצוידות מראש בדליי מים ורובים והשפריצו לתוך הקהל בעליצות משולחת-רסן. רפאל חטף בפרצוף שפריץ כזה מתותח קליבר 15 מ"מ שהיה מותקן על אחת המשאיות ובכה עשרים דקות. אחרי זה הקפדנו לסובב את הפרצופים של הקטנים אלינו כל פעם שעברה משאית עם משתתפים שנראו יותר מדיי מלאי-עזוז.

בנוסף לארגונים ולמוסדות באקטון, באו גם נציגים מהחוות באזור. הרבה מהם יוצגו על ידי מלכות היופי המקומיות בקטגוריות מיס / מיס-טין / ליטל-מיס, מה שבדרך אמר ילדות במגוון גילאים בטיארות על משאיות.

אבל חלק מהם הגיעו על הסוסים שלהם, בבגדי רכיבה יפים או או בגדים אקסטרווגנטיים יותר, ועשו תרגילי רכיבה או הרקידו את הסוסים כל הדרך. הכי אהבתי את הרוכבים ממוצא מקסיקני, שחלקם באו גם בנציגות מסודרת של איגוד הבוקרים Union de Charros, ובאו בבגדים מקסיקניים מסורתיים נהדרים עם מכנסיים וג'קטים מעוטרים ואבזמים וסומבררוז, ושמלות ספרדיות מרהיבות עם קפלי-קפלים צבעוניים שנמשכות הלאה והלאה ומכסות לא רק את הרוכבת אלא גם את כל הגב של הסוס עד הזנב. וכולם תחת דגלי ארה"ב ומדינת קליפורניה ומנופפים לכל עבר.

אחר כך עברה ניידת ממשרד השריף (משטרת המחוז) והודיעו ברמקול שנגמר המצעד ותודה לכולם שהגיעו, אז הודינו גם אנחנו למארחים שלנו וחזרנו הביתה לעשות ברביקיו.

נעמה:

פעם אחת כמו שצריך, חוגגים את יום העצמאות האמריקאי בעיירה קטנה באמצע שום מקום בערך,
השכמנו קום,
לקחנו כיסאות מתקפלים, חנינו במרחק סביר,
מצאנו את הגיריאטרים המקומיים החביבים שאימצו אותנו כבר אתמול,
צויידנו בדגלים, ועכשיו מחכים,
ומחכים,
ומחכים ,
לתהלוכה שתתחיל,
כי גם באקטון לפעמים מתחילים תהלוכות באיחור.

And to all of you my American friends,
Happy 4th of July.
🇺🇸 🇺🇸