מתגלגלים את אמריקה

בחניה של הפארק הלאומי בהרי הרוקי נדפק לנו האוטו עקב שילוב של בלם יד משוחרר (כנראה?) ומדרון קל, ולא קרה כלום לאף אחד אבל הלכה הדלת. עדיין אפשר לנסוע, וגם יש ביטוח כדי לתקן, אבל המשמעות היא לחכות שבוע-שבועיים במקום אחד בלי יכולת למשיך במסלול, עד שהתיקון יסתיים. אז החלטנו לצלוע בחזרה לדנוור כי עיר גדולה יותר מזו כנראה לא כבר לא תהיה לנו במסלול בשבועיים-שלושה הקרובים. חנינו הפעם בחניון ציבורי, במחיר סביר, במגרש הירידים של מחוז ג'פרסון. טכנית, זאת הפעם השנייה שאנחנו חונים במגרש הירידים של מחוז ג'פרסון, אבל הפעם הקודמת היתה לפני כמעט שנה והיתה במחוז ג'פרסון של מדינת וושינגטון, לא קולורדו, אז איזה הבדל בכל זאת יש. האמת, בסך הכול מקום נחמד, מגרש חניה גדול מאספלט אבל עם הרבה מאוד דשא ירוק מסביב, וגן שעשועים גדול ויפה, ואורווה. לפנות ערב באות גם ארנבות בר לנשנש קצת מהדשא ואז זה בכלל פסטורלי.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

התאים לנו לחכות שבועיים דווקא עכשיו כי זאת הזדמנות טובה בשבילי לעבוד בשקט, ויהיה כיף לילדים לחזור לאטרקציות העירוניות (עוד עליהן בהמשך) לעוד פעמיים-שלוש כל אחת. אז בסך הכול לא רע… אבל הידיעה שאנחנו צריכים להישאר בעיר ולא יכולים לנדוד הלאה גורמת לי להרגיש קצת לכוד. אז ממתינים למוסך.

קווי פרשת מים תמיד ריתקו אותי: הרעיון שהארץ, בכל מקום, מתחלקת בחלוקה טבעית ואובייקטיבית, ושאפשר גם לראות אותה בשטח ממש. בהסתכלות הזאת, הגבולות השרירותיים בין רוב המדינות בארצות הברית קצת מגוחכים, במיוחד בהתחשב בזה שהמדינות בדרך כלל קרויות על שמות הנהרות מלכתחילה. מדינת קולורדו קיצונית בעניין הזה כי לא רק שאין לה קשר מיוחד לנהר הקולורדו שאין לאף אחת משש המדינות האחרות שבהם עוברים הוא ויובליו, אלא שרוב שטח המדינה לא נמצא בכלל באגן הניקוז של הנהר. למעשה מדינת קולורדו מתחלקת בין לא פחות מארבעה נהרות-ענק שונים לגמרי: במערב הקולורדו, שנשפך לאוקיינוס השקט; בדרום הריו-גרנדה, שממשיך דרך ניו-מקסיקו וטקסס אל מפרץ מקסיקו; בצפון ובאזור דנבר, יובלי המיזורי; ובמזרח נהר ארקנסו, כששני האחרונים נשפכים בסופו של דבר למיסיסיפי. זה מפגש-פסגה של הנהרות הגדולים ביותר בארצות הברית, שמתרחש ממש בפסגה פיסית, בשטח שאפשר לחצות אותו בשעה נסיעה. לו רציתי, יכולתי לשים פתק בבקבוק, ולדאוג לכך שיגיע לכמעט כל מדינה ממערב למסיסיפי, לפי בחירתי. זה רק עניין של לזרוק את אותו לערוץ הנחל הנכון.

יצאנו לשלושה ימים לפארק הלאומי Rocky Maintain, בסך הכול שעה נסיעה מדנבר. טיפסנו צפון-מערבה בחזרה בהרים, וחנינו בעיירה Estes Park, על גבול הפארק הלאומי. אבל אם דנבר נמצאת בגובה מייל, כפי שאומר כינוייה The Mile-High City, אז החניון שלנו נמצא כבר בגובה 2300 מ'. האוויר דליל מאוד, והקשה עלינו גם בשינה וגם בפעילות גופנית. הנוף, לעומת זאת, מהמם, וחיי הבר גם. במיוחד נפוצים איילי אלק יפהפיים, גדולים כמו סוסים, בצבע חום עמוק ועטורי קרניים מרופדות בקטיפה, שמסתובבים בחופשיות בעיר כולל ממש ליד הקרוואן שלנו, מלחכים את הדשא ומחפשים נשנושים אחרים. הקפדנו מאוד לנעול.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

בבוקר נסענו לתוך הפארק. ויתרנו על לעלות לפסגות הגבוהות של קו פרשת המים (גובה של 4000 מ' ומעלה ואקלים אלפיני ממש), ובמקום זה יצאנו לטיול סביב Bear Lake. בחרנו אותו כי זה מסלול קצר וקל, ויפה. אבל גילינו מאוחר מדיי שחלק גדול ממנו מכוסה עדיין בשלג, למרות מזג האוויר החמים. לא היה לנו ציוד מתאים ולילדים היה קשה בחלקים המושלגים, אבל כשיכולנו לעצור היה יפה מאוד, עם אגם עגול כמעט לגמרי ומכוסה עדיין חלקית בקרח ובשלג, וההרים והעצים והכול.

גם שם וגם בנסיעה לשם ובחזרה ראינו עוד מחיי הבר באזור, כולל עוד אלק, ומוס (קרחים מקרניים בעונה הזאת, מה שגורם להם להיראות די מכוערים לדעתי), וסתם צבאים. וסנאי-קרקע, שאומנם לא מיוחד לאזור בשום צורה אבל היה מאוד פוטוגני.

שיעור גיאוגרפיה. נעמה השיגה מפות של ארצות הברית למילוי, ואני וגדולים עברנו על המסלול שלנו ביחד והזכרנו מה עשינו בכל מדינה (פספסנו את נוואדה). הופתעתי עד כמה הם זוכרים הכול: ממילא יונתן, אבל גם עוז אפילו לא היה בן ארבע כשיצאנו לדרך, והוא ממש זכר כל חוויה וגם בהתלהבות.

בדנבר גם התחלתי לעבוד. לעת עתה יומיים בשבוע מרחוק. קניתי לפטופ והתחברתי לכל המערכות, ובינתיים נראה שהרשת האלחוטית שהחניון מספק טובה מספיק למטרה הזאת. פעמיים-שלוש בשבוע נעמה מוציאה את הילדים לפעילות ואני יושב בלובי של החניון או בקרוואן. בינתיים מפתיע אותי עד כמה העבודה לא שונה מהותית מלעבוד במשרד, לפחות מאשר בימים פחות סוציאליים.

קולורדו היא במקור, ועד היום, מדינת מכרות, ובעיירה גולדן שבה אנחנו נמצאים נמצא בית הספר לכרייה של קולורדו, ולבית הספר לכרייה יש גם מוזיאון גיאלוגיה. בחודשים האחרונים הגדולים מאוד מתעניינים בתערוכות של סלעים ומינרלים, ובכל מוזיאון טבע שאנחנו מגיעים אליו, זה הדבר הראשון שהם מבקשים לראות. אז חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת לזרום עם תחום העניין הזה. אז גולדן היא, כאמור, עיירת אוניברסיטה, וגם נראית כמו עיירת אוניברסיטה, עם סטודנטים (צעירים מאוד, כמקובל בארה"ב) מסתובבים בכל מקום, חוץ מזה שהם לעיתים קרובות מאובקים ולבושים בגדי עבודה.

לא הייתי חושב שמוזיאון גיאולוגיה ירתק את ילדים לפרק זמן ארוך, והוא באמת מוזיאון די קטן, אבל הוא מסודר ממש יפה, עם תצוגות של סלעים שונים מכל מיני מחוזות בקולורדו, ומארצות הברית, ומהעולם, ועם תערוכות על מאובנים ועל כלי כרייה ועל סיווג של סלעים שונים. איך שנכנסנו עדכנו אותנו שבמיוחד לילדים יש משחק "חפש את המטמון" וילדים שיענו על כל השאלות יקבלו מינרל אמיתי. יונתן ועוז לא יכולים לעמוד בפני פיתוי כזה, והתרוצצו מעלה ומטה וחיפשו צינורות לבה ומינרלים מסין ומוני גייגר ואבנים מהירח ואיך מודדים קושי של סלעים. אני אהבתי במיוחד את המאובנים, שכללו דברים מופרכים כמו זרוע תמנון שלמה מאובנת (באמת?!) ומאובני טרילוביטים שנראו כל כך ריאליסטיים שנדמה כאילו הם תיכף יזחלו לנו לתוך התיק לחפש אוכל. וגם את התצוגה של עורקי זהב בכל מיני תצורות.

אז יצא שנשארנו שם ממש עד שעת הסגירה, ואז המשכנו לפארק וגן שעשועים גדול ויפה בעיירה על גדות הנהר, ושיחקנו שם והסתכלנו על קיאקים ששטים במעלה ובמורד הנהר. אחר כך גם נעמה הצטרפה אלינו אז הלכנו ביחד לאכול ארוחת ערב, וחזרנו הביתה.

יצאנו ממואבּ, יוטה, ונסענו מזרחה, במעלה נהר הקולורדו. הנהר והדרך הובילו אותנו מעלה-מעלה, מעבר לגבול המדינות, בין הרים שהלכו וגבהו, בעוד הצמחיה עליהם משתנה ממדבר, לשיחים, לעצים, ליערות מחטניים גבוהים ומרשימים, ואז לפסגות מושלגות שביניהן גאיות ירוקים עם עיירות קטנות. ולכל אורך הדרך, הקולורדו, שככל שהמשכנו לנסוע חזרנו איתו לתקופת ינקותו: קטן, שליו, מפכפך, שבילי טיולים לאורכו וגשרים כפריים מעליו, וסירות וקיאקים שטים בו לעת ערב. קשה להאמין שזה אותו הנהר שיהפוך לקולורדו האדיר של אריזונה ונוואדה, שיחתוך את המישור הסלעי לעומק של כמעט שני קילומטרים, ושיידרשו מיטב המשאבים ההנדסיים של אומה תעשייתית שלמה כדי לסכור אותו.

בסופו של דבר עזבנו את אגן הניקוז של הקולורדו ויצאנו מזרחה מבין ההרים, לתוך מישור וגבעות ירוקות בצל הרי הרוקי. זו דנבר. האביב כבר התחיל, אבל החניונים הציבוריים לא נפתחו עדיין, ואנחנו התקשינו למצוא מקום פנוי בפרטיים. לאחר חיפוש חנינו בחניון נוח ומטופח מאוד (גם אם יקר קצת לטעמנו) בעיירה המערבית גולדן. באחד הימים הראשונים נסענו לבולדר לפגוש חברים ולראות את מרכז העיר, וברוב שאר הימים נסענו לפעילויות בדנבר.

העיר אומנם נמצאת מחוץ להרי הרוקי, אבל היא עדיין בגובה של יותר מקילומטר וחצי, והאוויר דליל מאוד. באזור שלנו, המערבי, שנמצא ממש בשולי ההרים, פני השטח סוערים: עם גבעות, ומצוקים, וקצוות של שכבות גיאולוגיות אלכסוניות, חשופות כמו שבר פתוח. הבניינים והרחובות לפעמים פשוט בנויים ביניהם, מוקפים בדשא, עם חלונות שנפתחים ישר לסלעים.

ואנשים מטיילים, בכל מקום. אי אפשר לנסוע מטר בלי לראות אותם עם מקלות הליכה או רצים או עם אופניים או קיאקים, בכל גיל ובכל הרכב. וגם אופנועים כבדים, אלפים מהם נוסעים בשיירות שלוקח להן עשרים דקות לעבור. הקולורדיאנים נראים נמרצים מאוד, הרפתקנים, ובהרכב האתני שלהם גם מאוד לבנים. האווירה הזכירה לי מאוד את הצפון-מערב, שעזבנו לפני יותר מחצי שנה, למרות המרחק משם. החלטנו להישאר שבועיים.

בערב היום האחרון שלנו יצאנו לטיול ג'יפים במדבר. אחרי שהתגברנו על הסיבוך הלוגיסטי של התקנת כיסאות הבטיחות בג'יפ, נסענו לשטח הררי מחוץ לעיר (אני חושב שזה היה אזור Lion's Back המפורסם, אבל לא סגור על זה), ובתור התחלה ראינו עקבות של דינוזאורים שהשתמרו בסלע. המדריך והנהג שלנו, שמסתבר שהוא בביזנס כבר ארבעים שנה, הראה לילדים איך אפשר לקרוא בעקבות מה בדיוק קרה ואיך להקת אלוזאורים צדו ביחד סטגוזאורוס ורדפו אחריו מאיפה שעמדנו ועד לצוק. אחר כך חזרנו לג'יפ ונסענו מעלה-מעלה על צוקים וסלעים במסלולים מתפתלים ומסמרי-שיער עד שהגענו בדיוק בזמן לראות את השמש שוקעת מעבר לפיתול נהר הקולורדו.

מואבּ, יוטה, היא עיירה שממוקמת על הגדה המזרחית של נהר הקולורדו (ולפיכך שמה), בין הפארקים הלאומיים ארצ'ז וקניונלנדס, ופרנסתה על התיירים שבאים לשני הפארקים האלה וגם לטבע באופן כללי באזור. הקטע החשוב של המקום הוא ספורט שטח מדברי אתגרי מכל המינים: ג'יפים, אופנועי שטח, ראפטינג, באנג'י, דאייה, ומה לא. הקהל, גם התיירים וגם המואבּים, נמרצים ומתוחכמים בהתאם, ולכן בהתאם גם השירותים שעסקי העיירה מספקים, החל בסופרים טבעוניים או אורגניים וכלה במסעדות מצוינות גם אם די לא פורמליות. לנו, אחרי שבועיים בפארקים הלאומיים ובכפרים בני כמה מאות תושבים לכל היותר, זה התאים בדיוק. אכלנו טוב, וציידנו מחדש את המקרר, ולקחתי את הילדים לפארק Rotary הגדול והמושקע, שמכיל בנוסף לציוד גן-השעשועים הסטנדרטי גם מלא כלי הקשה קבועים שהילדים יכולים לנגן עליהם, ונחל קטן.

בבוקר היום האחרון שלנו שם הלכנו למוזיאון פתוח, קטן אומנם, שמוקדש לדינוזאורים, Moab Giants, שבו הם יכלו לשחק בחוץ וגם בפנים, ולראות שחזורים יפהפיים שלהם. היה שם אפילו אקווריום גדול שהכיל מגוון גדול של זוחלים ימיים שנכחדו לפני מיליוני שנים. נכנסים לשם עם משקפי תלת-מימד, ומה שהוא בעצם מסכים על הקירות נראה כמו קיר זכוכית שמאחוריו שוחים יצורים שעד עכשיו ראינו רק בספרים, ריאליסטיים לחלוטין. המגלודון (כריש ענק נכחד) באקווריום האחרון ניסה לתקוף אותנו ושבר את הזכוכית, אבל הוזהרנו מראש והילדים ציפו לזה בתערובת של חשש והתרגשות. בערב היום האחרון נסענו כולנו לטיול ג'יפים על ההרים, אבל זה כבר לפוסט הבא.

סיימנו אחרי יומיים את פארק ארצ'ז, גם כי די מיצינו אותו וגם כי היינו בחניון שם על בסיס מקום פנוי, שנגמר לקראת הסופ"ש. אז עברנו לחניון מסחרי בעיירה הסמוכה מואבּ (עוד עליה בהמשך) ונסענו לפארק הלאומי Canyonlands. בשטח הפארק הזה נהר קולורדו נפגש עם היובל העיקרי שלו, הנהר הירוק, ומבתר את המישור המדברי לשלושה חלקים ויוצרים נוף דרמטי. הלכנו קודם למרכז המבקרים שעל שולי הקניון, והסתכלנו על הנוף וצילמנו הרבה.

אחר כך נסענו לראות את ה-Mesa Arch (שלמרות שהיא קשת נמצאת בפארק קניונלדס ולא ארצ'ז) ןהיא יפה ממש. תמונות לא מעבירות את הכמות הפסיכית של נוף שיש מאחוריה.

אחר כך הקטנים נרדמו באוטו, אז נעמה נשארה איתם ואני לקחתי את הגדולים לטפס על ה-Whale Rock, שזה סלע ענק בצורת, טוב, לוויתן, מעוגל ונוח וכיפי. עלינו מעלה-מעלה-מעלה מהזנב אל הגב של הלוויתן ועד חור הנשימה שבקצה הראש, והילדים נהנו נורא להתרוצץ על הסלע המעוגל ואני נחרדתי כל הזמן שהם יפלו ויתגלגלו כל הדרך למטה, אבל לא רציתי להפריע להם ליהנות. נשארנו לשבת קצת על הפסגה וסיימנו את החוברת Junior Ranger של פארק קניונלנדס והסתכלנו על הנוף המשגע.