אני צריך להגיד, באופן כללי, שחלק גדול מהתמונות שאני מפרסם פה בעצם לא אני צילמתי אלא נעמה. בייחוד הטובות שבהן. ולפעמים גם חלק מהדברים שאני כותב על הטיול הם בעצם במקור לא רעיונות שלי אלא הבחנות של נעמה מתוך דברים שדיברנו עליהם אחר כך. אבל לא הכול. אז בעצם כל מה שאני מפרסם יכול להיות גם שלי וגם שלנו, וחתומים עליו גם אני לבד וגם אני ונעמה ביחד, וגם אם תשאלו אותי רק יומיים-שלושה אחרי שכתבתי אני כבר לא אדע להבחין איפה נגמר האני ומתחיל האנחנו. שזה, בעצם, אולי, כל העניין של נישואים.

רבים* שואלים אותי: עדי, בשביל הקרוואן, למה בעצם אתם מסתבכים עם כל הקטע הזה של משאית ונגרר? למה לא פשוט קניתם אחד מהאוטובוסים הענקיים האלה? ולכולם אני עונה: בטיחות, וגמישות.
(* באמת)

בטיחות: אין שום תקן של בטיחות לקרוואנים האלה. הם מיוצרים על ידי חברות שבונות קרוואנים וציוד קמפינג, לא מכוניות. הם עשויים מדיקטים מעל מסגרת של צינורות אלומיניום. במקרה של תאונה שלא לדבר על התהפכות, הם מתפרקים לערימת קיסמים על הכביש. החוק דורש רק דבר אחד: שתהיה חגורת בטיחות לכל נוסע. הוא לא אומר שום דבר לגבי לאן חגורת הבטיחות צריכה להיות מחוברת, ולצורך העניין היא יכולה להיות מחוברת פשוט לספסל העץ, וגם אם היא הייתה מחוברת לשלדה עצמה זה לא היה אומר הרבה.

אפשר למצוא, בקושי ובהתגמשות, קרוואנים שבנויים בתוך אוטובוסים (יש קהילה שוקקת של תחביבאים שממירים אוטובוסי-בית-ספר ישנים, ואז גרים בהם), אבל גם בהם, מה לגבי התכולה? במקרה תאונה, כל הארונות, המזרונים, כלי החשמל וכל דבר אחר שנמצא בפנים יעוף קדימה במערבולות יחד עם כיסאות הבטיחות של הילדים. ואז מה עשינו? לפני שנתיים שכרנו קרוואן ממונע שכזה ויצאנו איתו לטיול בצפון-צפון קליפורניה. מתישהו היה סיבוב חד בדרך, אחד הארונות מלמעלה כנראה נפתח, וממנו צנח ארגז קרטון מלא ישר על הברכיים שלי. אחרי שהסדרתי את נשימתי פתחתי את הארגז, ומייד הייתי צריך להסדיר אותה שוב: זה היה ארגז סכיני המטבח של נעמה, מאכלות פלדת אל-חלד באורך חצי-מטר ומושחזות בקפידה. החוד של אחד מהם כבר התחיל לעשות חור בדופן של הארגז. סנטימטר אחד ימינה או שמאלה, ושירה לא היתה באה לעולם. לא, לא לא. לא לא.

במקום זה, אנחנו נוסעים בקבינה של פיק-אפ שיוצר על ידי חברה מוכרת, שעבר מבחני התנגשות ודירוג בטיחות על ידי צד שלישי, עם חגורות בטיחות וכריות אוויר וכלוב התרסקות וכל מה שצריך. במקרה של תאונה נאבד את הקרוואן, אבל אנחנו-עצמנו נהיה מוגנים כאילו נסענו בפרייבט.

גמישות: להכניס קרוואן באורך כזה לעיר ולחנות זה כמעט בלתי-אפשרי. ובכלל, לקפל קרוואן ולהזיז אותו אחרי שחנינו זה הרבה מאוד עבודה. אז הנה, אנחנו פשוט מנתקים את הפיק-אפ ונוסעים איתו לאן שצריך, והבית נשאר במקום (וככה אנחנו גם יכולים להתפצל). יש הרבה אנשים שכדי לקבל הגמישות הזאת נוסעים בקרוואן ממונע, וגוררים מאחוריו פרייבט. אבל אז הם צריכים לקנות, להחזיק, לתחזק ולבטח שני כלי רכב כשהם בעצם משתמשים רק באחד כל פעם, וגם רוב הזמן נוסעים בפחות-בטוח ביניהם. אז חבל.

יש עוד יתרונות חוץ מזה: כשיש ניסיון (ובשלב הזה לנעמה יש ניסיון) יותר קל לחנות בתנאים מאתגרים ברברס עם רכב מפרקי מאשר עם אוטו יחיד עם בסיס גלגלים באורך של קרון רכבת. וגם אנחנו חושדים שיהיה לנו יותר קל למכור את האוטו בסוף, כי הקרוואן יעבור, אה, בלאי טבעי מואץ על ידי הילדים בחצי שנה, ואילו האוטו די ישמור על ערכו. אבל זה בקטנה. רוב העניין זה בטיחות וגמישות.

 

בעקבות שיחות שונות אני מתרשם שחלקכם לא יודעים מה זה סמורז. אז ובכן זה מאכל מדורות אמריקאי, והולך ככה:

לוקחים שוקולד (שבקרירות הערב אמור להיות קשה כמו פלסטיק), בוצעים ממנו שורה, ומניחים אותה על ביסקוויט. משפדים מרשמלו, תוחבים למדורה עד שיידלק כמו לפיד, ממתינים קצת לפי הטעם, ונושפים עליו לכבות אותו. מחליקים את המרשמלו המפוחם והמותך מהשיפוד אל מעל השוקולד (אפשר להיעזר בביסקוויט נוסף), סוגרים את הסנדוויץ', לוחצים קלות עד שהמרשמלו הרותח ימיס קצת את השוקולד וידביק אותו לביסקוויט מצד אחד ולמרשמלו מצד שני, ונותנים ביס.

לא מתאים לרגישים לגלוטן. לא מתאים לרגישים ללקטוז. לא מתאים לצמחונים, כי ג'לטין. לא מתאים לשומרי משקל. כל מה שיש בזה זה שלושה סוגים שונים של קלוריות ריקות לחלוטין (אבל חמות מאוד). בתאבון!

אנחנו מטיילים קצת מוזר. מכיוון שיעד הטיול הוא "כל צפון אמריקה", פשוט אין טעם להתעכב בשביל דברים שהם לא יחודיים בכל היבשת. ‏נגיד בהרבה ערים אומרים לנו "יש גן חיות נהדר". סבבה, אבל יותר נהדר מסן-דייגו? אנחנו נעבור גם שם בכל מקרה. אז אין טעם.