מתגלגלים את אמריקה

בתור הפסקה מתודית מתמונות של נוף מדברי, קצת על איך זה לחנות חניה מבודדת, בלי חיבורי מים וחשמל וביוב, מה שנקרא בז'רגון קרוואנים drydocking או boondocking. יצא לנו לעשות את זה כמה פעמים, בעיקר בחניונים באתרים מרוחקים שאין בהם חשמל ומים בכלל, לתקופות של כמה ימים עד שבוע. (יש אנשים ומשפחות שבאופן קבוע עושים בונדוקינג הארד-קור, וחונים באמצע המדבר או ביער גם למשך שבועות כל פעם. אבל הם ערוכים לזה במיוחד – למשל, יש להם מערכים סולאריים גדולים מותקנים על הגג).

כתבתי בעבר שזה אומנם לא כמו לגור בבית רגיל, אבל שזה גם לא כמו לגור באוהל. האורות עובדים. יש מים זורמים, חמים וקרים. אם קר, אפשר להדליק הסקה. המקרר ממשיך לעבוד (על גז). את האוכל אי אפשר לחמם במיקרוגל, אבל אפשר על הכיריים. אי אפשר להכין קפה במכונת האספרסו, אבל אפשר במקינטה (ויש לנו מטחנה ידנית). המזגן לא עובד אבל אפשר להפעיל את הוונטה האימתנית. אפשר להטעין טלפונים וטאבלטים, פשוט צריך לזכור לחבר אותם למטען מצת-רכב בארון מתחת לטלוויזיה ולא לשקעים הרגילים.

בקיצור, יש תחליף סביר לגמרי להכול (למעט למזגן, ורק אם חם מאוד) – כל עוד יש משאבים. אם המים נגמרים אז אין מים, ואם אחד ממיכלי הביוב מתמלא אז אי אפשר להשתמש בכיור/מקלחת/שירותים הרלבנטיים, ואם הגז נגמר אז אין מקרר וכיריים והסקה ומים חמים. ואם המצבר נגמר, אז שום דבר לא עובד, כולל מערכות מבוססות-גז וכולל מים, כי המצתים החשמליים ומערכות הבקרה והמשאבה כן עובדים על חשמל. ואז הקרוואן באמת הופך לאוהל (עם כיריים בלבד). אנחנו מאוד משתדלים להימנע מהמצב הזה.

את המצבר צריך למלא כל יום-יומיים-שלושה על ידי הפעלת הגנרטור לאיזה שעתיים (ובזמן הזה גם אפשר להפעיל מזגן, אם רוצים). מיכל ה-200 ליטר מים שיש לנו יכול להחזיק לנו בין כמה ימים לשבוע, אבל אפשר גם למלא אותו מג'ריקנים אם באמת צריך. מביוב אין דרך להיפטר, צריך פשוט לסיים את החניה ולנסוע לבור ביוב. בשימוש זהיר, מיכלי הביוב מספיקים לנו בדיוק לשבועיים, שזה גם השיא שלנו.

בקיצור, ההבדל גדול בין חניה עם חיבורים לחניה בלי חיבורים הוא לא כל כך במה יש ובמה אין, אלא בזהירות שצריך להשתמש בה בכל דבר. אנחנו באמת צריכים את האור הזה דולק בלילה? אולי נדחה את שטיפת הכלים ליום האחרון, ליתר ביטחון? לא נרוקן את האמבטיה בין הילדים, הם יכולים להתרחץ באותם מים. יש לנו מספיק דלק לגנרטור? באילו שעות, אם בכלל, מותר להפעיל אותו מבחינת רעש?

אורח החיים הזה דורש להיות מודעים לכל המשאבים שאנחנו משתמשים בהם. זה לא סדר יום ספרטני, יש לנו הכול, אבל שום דבר לא מובן מאליו, כל דבר אנחנו צריכים לספק ולשים לב. מבחינתי זאת חוויה חזקה מאוד של חיבור לצרכים הפיסיים של החיים שלנו.

נפרדנו מהחברים החדשים שלנו ועזבנו את מערב יוטה לכיוון מזרח המדינה, לפארקים הלאומיים ארצ'ז וקניונלנדס. זאת היתה נסיעה של בערך ארבע שעות אבל ישנתי את רובה אז אני לא יכול להגיד על הדרך כמעט כלום. ואז חנינו בחניון קרוואנים של הפארק הלאומי Arches, שלמרות שלא מספק חשמל ומים היה אחד הכיפיים והנעימים ועם נוף נהדר. פארק ארצ'ז נמצא במישור, בלי נהרות או הבדלי גובה משמעותיים, עם סלעים בצורות משוגעות מוקפים בחול אדום-אדום ורך-רך. מה שהופך את הפארק להכי נגיש ונעים עם ילדים קטנים, כי כיף להם גם עם החול וגם עם הסלעים המעוגלים והנוחים-לטיפוס.

שלא כהרגלנו יצאנו לדרך מאוד מוקדם ולכן גם הגענו כמה שעות לפני השקיעה, אז היה לנו זמן לטיול רגלי: הלכנו לראות את Tapestry Arch, ובדרך הלכנו אומנם קצת לכיוון הלא-נכון אבל זה היה בסדר גמור כי הילדים שיחקו החול וחקרו את הטבע באזור. במיוחד נהנתה שירה, שצללה פנימה והחוצה בחול כמו דגיגת-מדבר.

למחרת נסענו לראות את Sand Dune Arch שנמצאת בתוך נקיק בתוך הסלע, שכולו מרוצף בחול נקי. הילדים עברו מתחת לקשת והתגלגלו בדיונות וחקרו את ההמשך הצר של הנקיק, עד שמיצינו את העניין וחזרנו למחנה.

הלכנו ליומיים לראות את פארק הלאומי Zion, שכולו נהר ומצוקים דרמטיים בתבניות ארוזיה מגניבות. ניצלנו טוב את ההנגשה המצוינת של שירות הפארקים הלאומי ונסענו באוטובוסים הפנימיים לכמה נקודות מעניינות, ושם עשינו סיורים רגליים קצרים.

בזאיון גם עשינו בפעם הראשונה משהו שרצינו לנסות הרבה זמן בפארקים הלאומיים, שזה לתת ליונתן ועוז לעשות את ה-Junior Ranger Program. זו מין חוברת עבודה שמדריכה אותם בכל מיני משימות לימודיות בפארק, ויונתן סוף סוף הגיע לרמת אוריינות מספיקה כדי לקרוא שאלות ולכתוב תשובות בצורה פחות או יותר עצמאית. שניהם התנפלו על המשימות בהתלהבות וחיפשו ביחד עקבות של חיות וסימני ארוזיה למיניהם לפי ההוראות. לאחר שסיימו את החוברת חזרנו למרכז המבקרים והם הושבעו בטקס רב-רושם כ-Junior Rangers, והתחייבו להגן על הטבע וערכיו בפארק ומחוצה לו.

בכל הפארקים הלאומיים של יוטה יש מישור של אבן חול שנסחפה על ידי נהרות ושטפונות, אבל מעניין לראות איך לכל אחד מהם יש תבניות נוף משלו . אז קניון Bryce פשוט מלא במבוכי ענק שנראים כאילו נבנו על ידי טרמיטים, או מאדימאים, או אולי הכי סביר, טרמיטים מאדימאים בגודל של סוס פוני כל אחד. התבוננו מלמעלה והתרשמנו, ואז מצאנו מה המסלול הליכה הכי קצר ויצאנו אליו, ובאמצע גילינו ששכחנו להביא בחשבון גם את המרחק האנכי. אבל הכול הסתדר: ירדנו לתוך המבוך וראינו מלמטה את צורות הנוף המשוגעות, והילדים נהנו מאוד לטפס על הסלעים ועל הגזעים ולהתחבא במערות. באמצע הדרך גם פגשנו את השכנים שלנו מהחניון שהחליטו לעשות את אותו המסלול, אז טיילנו איתם חלק מהדרך והיה שמח. אחרי שהצלחנו לטפס בחזרה ולהיחלץ מהמבוך חזרנו לאוטו ונסענו לאכול ארוחת ערב בדיינר של אופנוענים. ואז ישר הביתה לישון.

נסענו ללאס-וגאס מהר-מהר בלי לראות כמעט שום דבר בדרך, כי מיהרנו למפגש המשפחתי, וחוץ מזה רצינו להגיע כבר לעיר מסודרת להתאושש בה אחרי הנסיעה מטקסס. אבל כשסיימנו שם, יצאנו צפון-מזרחה לסיבוב ארוך כדי לראות את כל דרום-מערב ארצות הברית שדילגנו עליה, לפני שנמשיך בחזרה לקליפורניה. חצינו קודם כול את הגבול למדינת יוטה, ועלינו בנהר קולורדו העליון אל רמת קולורדו, שהיא מדבר מישורי בגובה קילומטר לפחות שמכסה חלק גדול ממרובע המדינות אריזונה, יוטה, קולורדו וניו-מקסיקו. כל הרמה עשויה מסלעי משקע, שהסחיפה של נהר הקולורדו ויובליו יצרה בהם נופים מרהיבים ויוצאי דופן. האמת שזה אזור יפה אפילו בלי ארוזיה – עם עמקים נרחבים של חול אדום-אדום, צמחיה מדברית אמריקאית של שיחים ועצי מחט גמדיים וסחופים, ושמים ענקיים עם עננים יפהפיים, או (מייד לפני או אחרי סוף השבוע) נתיבי המטוסים, שמזכירים לנו את ההפרדה שעשו האחים רייט בין מעשה המרכבה שבשמים לבין ממלכת הטבע שעל הארץ. או, אם תרצו, בין מי שאצה להם הדרך לבין מי שלא כל כך, או בכל אופן, לא כרגע.

האזורים היפים והמיוחדים ביותר בנוף הזה נמצאים בפארקים הלאומיים, ואנחנו תכננו לבקר בארבעה מהם, ולהתחיל ב-Bryce ו-Zion במערב המדינה, מרחק כמה שעות נסיעה מגבול נוואדה שממנה הגענו. חנינו בעיירה גלנדייל (אוכלוסיה: 381), שנמצאת בדיוק באמצע בין שני הפארקים האלה, שעה נסיעה מכל אחד מהם, בחניון משפחתי חמוד ונוח, למרות קוטנו וקוטן העיירה. מהר מאוד גילינו שממש לידנו חונה משפחה נוספת, עם שני ילדים בגילאים של עוז ורפאל, גם הם מאזור מפרץ סן פרנסיסקו, שבדיוק התחילו טיול גדול משלהם. ושהילדים של בעלי המקום גם משחקים באזור, ושכולם שמחים וחמודים ועם כלבה ידידותית והרבה צעצועים שווים. אז החלטנו להעביר יום אחד במנוחה וסידור הבית, ולצאת רק למחרת לברייס.

המטרה העיקרית שלנו בזה שנשארנו באזור לאס-וגאס אחרי המלון הייתה לנסוע לראות את סכר הובר שעל נהר קולורדו, פחות משעה נסיעה מהעיר. והוא מרשים מאוד בגובהו ובנקיק העמוק והדרמטי שהוא בנוי בתוכו, למרות שמפלס המים נמוך מבעבר.

והוא גם אתר היסטורי, בהיותו הפרוייקט הפדרלי הענק מתקופת השפל הגדול בשנות ה-1930, והסכר שהיה בתקופתו הגבוה ביותר בעולם וכלל את תחנת הכוח ההידרואלקטרית הגדולה ביותר. הגענו מהצד של נוואדה ונסענו מעל הסכר, והסתכלנו בו מלמעלה, ואז עברנו את הבדיקה הבטחונית הקשוחה ביותר שעברנו בכל מקום בארצות הברית כדי להיכנס למרכז המבקרים ולצאת לסיור בצינורות הענקיים שנקדחו בתוך הסלע להוביל את המים לתחנת הכוח שלמרגלות הסכר, ולראות את הטורבינות עצמן. אני התרשמתי במיוחד מכמה שהסכר יפה, עם הקפדה על אסתטיקה ועיצוב ועיטורים שהיום אף אחד לא משקיע בהם. בסגנון הארט-דקו שלו הוא הזכיר לי קצת על גשר שער הזהב, דווקא, למרות שהוא בנוי כולו מבטון אפור ולא מפלדה צבועה באדום.

משמיצינו את ההדוניזם של הסטריפ בלאס-וגאס, נזכרנו שאחרי כל הזוהר זו עדיין עיר של למעלה ממיליון תושבים, עם דברים לעשות ככזו. אז חזרנו לקרוואן וחנינו בחניון באחת משכונות העיר לכמה ימים. הלכנו למוזיאון הילדים DISCOVERY הגדול והמגוון (תמונה ראשונה), ופגשנו חברים, אבל הדבר הכי שווה היה Springs Preserve, שז פארק ושמורת טבע גדול משובץ במוזיאונים ופעילויות וגנים בוטניים, מין סוג של מוזיאון טבע פתוח. עכשיו, כל מוזיאון טבע או מדע שראינו עד עכשיו כלל איזו תערוכה או שתיים על העיר והסביבה שהוא נמצא בה, אבל פה, זה ממש היה כל הנושא שלו. הטבע של אזור לאס-וגאס, ההיסטוריה העתיקה והמודרנית שלה, הגיאולוגיה, האקלים, מאמצי שמירת הסביבה, כל נושא שהיה התמקד בסביבה המיידית, והכול היה יפהפה ובארכיטקטורה נוחה ומשתלבת בסביבה. אז למדנו על חיות הבר באזור, ואיך מעיין גורם ליצירת תל מעליו ואיך ארכאולוגים ופליאונטולוגים יכולים ללמוד עליו כשהם חופרים בו, ומה קורה כשיש שיטפון במדבר, ואיך חי שבט הפאיוט הילידי באזור, והשתתפנו במכירה פומבית של אדמות כשהעיר רק הוקמה, וראינו את תחנת שאיבת המים האזורית ולמדנו איך מטפלים במים ומוודאים שהם בריאים לשתייה. הילדים אהבו מאוד גם את התערוכה הנודדת, שהיתה היחידה שלא עסקה באזור לאס-וגאס, אלא הדגימה איך מתמטיקה היא חלק מכל תחומי החיים. הם עדיין צעירים מכדי להבין את המתמטיקה אז נשאר לשחק, שזה גם נחמד.

כשרק התחלנו בטיול, היום האחרון שלנו במפרציה, לפני שיצאנו צפונה, היה בדיוק גם יום ההולדת השישי של יונתן. חגגנו במסעדה ליד החניון, ונתנו ליונתן ולילדים מתנה: מצלמה משלהם, חסינת נפילות, מים, ואבק, כדי שיוכלו לתעד את חייהם כמו שאנחנו עושים. והם מעבירים אותה ביניהם, ומשתמשים בה לפרקים, ולפעמים לוקחים אותה איתם כשאנחנו יוצאים לטיולים ולביקורים. ורק כשאני מגבה ממנה את התמונות אני פתאום מקבל הצצה לרגעים בטיול דרך העיניים שלהם.

על הסטריפ בלאס-וגאס בילינו כמעט שבוע, חמישה ימים במלון MGM Grand ועוד אחד במלון Excalibur, במפגש פסגה משפחתי (השלישי במספר מאז יצאנו לטיול!) עם אח שלי והאחיינים. היה מרחב לשחק, והילדים היו מאושרים להיפגש סוף סוף והראו אלה לאלה את סרטוני היוטיוב האהובים עליהם, ובנו יחד בלגו, ועשו תחרויות ריצה במסדרונות. חוץ מזה הסתובבנו בסטריפ ובין המלונות וראינו את את האטרקציות, ואת המזרקות של בלאג'יו, והלכנו לבריכה, ואכלנו כל יום בבופה אחר. כל הקטע של וגאס זה להרשים, בכל דרך שהיא. גינות עשירות, פסלים ענקיים, שכפולים של אתרים מפורסמים, בופה עם מאות מנות לבחירה מכל העולם.

שתי הופעות ראינו: קא́ של סירק דו סולייל (לשם לקחנו רק את הגדולים), סיפור שמתרחש בעולם פנטזיה שלא ברור אם הוא סיני או אצטקי או אפריקני או צפון-אירופי, עם סצנות סינמטיות מרהיבות שמבוצעות על ידי שחקנים-לוליינים, כמו אנשים זעירים שמדלגים כמו חרקים בין גבעולי העשב, וקרב אפי שמתרחש על משטח שמנוף מרים במאונך, עם השחקנים/לוליינים עושים סנפלינג וקופצים ונלחמים ככה שזה נראה כאילו אנחנו מסתכלים על הקרב מלמעלה. אף פעם לא ראיתי שום דבר שדומה לזה. הופעה השנייה היתה במלון אקסקליבר: טורמנט אבירים עם סוסים ממש ותחרויות הפלה ברומח וקרבות בחרב.

פיניקס, אריזונה היא כנראה יעד פופולרי מאוד למתגוררי-קרוואנים בעונה הזאת, ורק לאחר מאמצים מצאנו מקום בחניון שנמצא ברחוב שלם של חניוני קרוואנים, באחד הפרוורים המזרחיים של העיר, מלאים כולם בפנסיונרים. הכוונה היתה שהילדים יעשו דברים וישחקו וילמדו וינוחו קצת מהנסיעה הארוכה. לשמחתנו גילינו שפיניקס היא עיר גדולה ומגוונת ונעימה (טוב, אולי בקיץ היא פחות נעימה) עם המון פעילויות. היינו שם שלושה ימים אבל בכיף היינו יכולים להישאר שם גם שבוע.

הלכנו ללגולנד המקומי – לא פארק שעשועים הפעם, אלא מרכז מבקרים, משחקיית-ענק ומרכז יצירה ממוקד-לגו. מאוד נחמד ומהנה, וגם קצת יותר בטעם, מבחינתי. למחרת לקחתי אותם למוזיאון המדע של אריזונה, מוזיאון גדול ומגוון והיה כיף גדול. בין שאר למדנו על מערכות שונות בגוף, ועל איך עובדים איתני הטבע השונים.

ביום האחרון הלכנו למוזיאון הטבע של אריזונה נעים וחמוד שממוקד בעיקר בדינוזאורים (שזה קטע של אריזונה, הרבה מאובנים נמצאו שם) אבל גם עם תצוגות יפות על ההיסטוריה של מדינה, מתקופת הילידים ועד לתחילת ההתיישבות של הספרדים, המקסיקנים, ויותר מאוחר האמריקאים. בדיוק באותו ערב, לאחר שעת הסגירה, היתה מתוכננת שם גם פעילות חיפוש ביצים לכבוד איסטר, עם המון הפעלות לילדים כמו משחקי חפש את המטמון בין המוצגים, ופינות יצירה, ופינות ליטוף לזוחלים, אבל כשביררתי הסתבר שהיא תהיה פתוחה אך ורק לחברי המוזיאון ולמי שהזמינו כרטיסים מראש, והתבאסתי כי הם ממש אוהבים דברים כאלה. למזלנו הגיעה לסקר את הארוע כתבת טלוויזיה של ערוץ 12 המקומי, וביקשה מאנשי המוזיאון לראיין גם ילדים מבעבעים במיוחד ("bubbly kids"). עוד לא סיימה את המשפט וכבר חלפו לידה עוז ויונתן מתלהבים ומקשקשים ביניהם בדרכם למאובני הפטרנודונים, והיא קראה מייד "אותם! אני רוצה אותם!". וכך זכו יונתן, עוז, ורפאל להופיע בשידור חי מחפשים ביצי איסטר (לצערי אין וידיאו), וגם קיבלנו כרטיסים חינם למסיבה בערב ולכל הארועים, וגם מצאתי סידור להעסיק את הילדים עד הלילה, במקום להתחיל לחפש פעילויות בחמש בערב.