תגית: המיטב

אחרי שמיצינו את בוסטון, נסענו שעה וחצי דרומה לפלימות', מסצ'וסטס. פלימות' היא המושבה המפורסמת שהקימו ב-1620 המתיישבים הפילגרימים הראשונים שברחו בספינה "מייפלאוור" מרדיפות פוליטיות מאנגליה לניו-אינגלנד. היום יש שם (שמעניין לראות) את המוזיאון החי, Plimoth Plantation, שמוקדש למושבה הראשונה ההיא, ומשחזר בנאמנות את הבתים, החפצים, ואורח החיים.

בעצם יש עוד כמה חלקים למוזיאון, ואנחנו התחלנו בכפר משוחזר של ילידים אמריקאים שחיו באזור משבט Wampanoag. האנשים בכפר הזה הם לא שחקנים, הם באמת ילידים אמריקאים מכל מיני שבטים (לא דווקא וומפאנואג) שמציגים את המסורת והתרבות שלהם ושל אבותיהם.

כדי להכין סירה כזו, לוקחים גזע עץ ושורפים אותו מלמעלה, ואז מגרדים את החלק השרוף."
ילדה אקראית: והיא לא שוקעת?
"לא, היא צפה! אבל אם את רוצה שהיא תשקע, תמלאי אותה בסלעים ושימי אותה במים. ואז היא תשקע."
יונתן: ואם לא שמים בה סלעים, אלא פשוט נכנסים אליה הרבה מאוד אנשים? היא תשקע?
"אה, כן, אני מתאר לעצמי שאפשר להעמיס אותה יותר מדיי עם אנשים במקום עם סלעים, כן, גם זה יעבוד."

"איך הכנתי את התיק שלי? עשיתי אותו מצב. כן, זה צב אמיתי. הוא הלך לגן עדן לצבים, עוד לפני שמצאתי אותו, אז קברתי אותו בחול עד שהנמלים אכלו אותו. ואז הרתחתי אותו במים, ותפרתי את העור, ועכשיו יש לי תיק!"

img_20171024_134726

"לא בניתי את הבית הזה לבד, זה היה יחד עם עוד שלושה גברים חסונים. ולא, אני לא גר פה. אני גר בבית רגיל כמוכם. בכלל, לפי החוק אסור לחיות ככה."

"כן, נו, אלה החוקים של הממשלה שלכם. וזה דווקא מאוד פשוט, באים מספיק אנשים, עם נשק, אומרים שהם הממשלה, יכולים להחליט על איזה חוקים שבא להם. כמו זה. זה בדיוק מה שקרה כשבאו הפילגרימים."

"חג ההודיה, לא. זה הרי לא יכול להיות. הפילגרימים לא סגדו לאותם אלים, לא התפללו באותה צורה, פשוט אין סיכוי שהם היו מסכימים לערוך סעודת הודיה דתית יחד עם הוומפאנואג. אתם יודעים מה כן היה? שכמה ימים לפני כן היה טבח נוראי. הם נכנסו לכפר של ילידים, הרגו שבע מאות אנשים לא חמושים, כולל נשים וילדים, פשוט שרפו אותם בתוך הבקתות שלהם. לכן הייתה סעודת ההודיה, תודה לאלוהים שלהם שעזר להם להרוג כל כך הרבה מאיתנו. תחשבו על זה כשאתם אוכלים את התרנגול-הודו שלכם."

אחר כך המשכנו לבית המלאכה, שבו מייצרים בטכניקות המקוריות והמסורתיות את כל הבגדים וכלי הבית שמשתמשים בהם במושבה.

img_20171024_150234

"אני מעטרת את הצלחת. היא עשויה מחימר, ואני פשוט מציירת עליה במכחול עם חימר בצבע אחר. אחר כך אני אשרוף אותה בתנור. זו בדיוק אותה טכניקה שהשתמשו בה גם באנגליה."
אני: אנגליה? לא פלימות'?
"לא. בעשור הראשון של המושבה, היא לא ייצרה כלום חוץ מאוכל ובתים. את כל השאר הביאו מאנגליה."

img_20171024_152643

ובסוף הגענו למושבה עצמה. נמצאים שם שחקנים שמשחקים ממש דמויות של מתיישבים בתחילת המאה השבע-עשרה, ואפשר לנהל איתם שיחות ולשאול אותם שאלות, בזמן שהם נשארים בנאמנות בתוך הדמות! מגניב מאוד.

img_20171024_153201

בתגובה לשאלה של מישהו מהקהל, הסבר מפורט על הפוליטיקה המורכבת בין המתיישבים האנגלים שהגיעו מהולנד לבין המשקיעים, שעבר לי לגמרי מעל הראש עד שהתייאשתי ויצאתי.

img_20171024_155120

"שלום לכם! כן, אני מטייח את הקירות של הבית. זה פשוט חימר. הבאתי אותו מהנהר פה, מערבב עם קצת אדמה, וזהו. הקיר כמעט גמור."

כאן יונתן ועוז חקרו אותו ביסודיות על איזו בדיוק אדמה צריכה להיות כדי לערבב אותה עם החימר ומה עושים אם יש בה גושים ואיך מבדילים אם אלה גושי אדמה שצריך לפורר או אבנים קטנות שצריך להוציא. זאת היתה שיחה משונה ומאוד ממוקדת שנמשכה די הרבה זמן אז אני לא מנסה לתעתק אותה.

"תכירו, זה הבן שלי, וזו אשתי הנאווה. ואתם, מאיפה אתם במקור?"
אני: קליפורניה.
"קליפורניה…? אה, על החוף הפסיפי! וואו! הייתי בהרבה מקומות, אבל אני חייב להודות, עד לשם לא הגעתי."
אני: באילו מקומות היית?
"יצאתי בספינה מאנגליה לווירג'יניה, אבל לא הצלחתי להגיע עד שם. ספינתנו נטרפה באי הקיץ, שקוראים לו גם ברמודה. זה היה נורא. הצלחנו לשרוד שם עד שבאה עוד ספינה שלקחה אותנו למחוז חפצנו בווירג'יניה. שם גם פגשתי את אשתי הנאווה. אחר כך חזרתי לאנגליה, גרתי זמן מה בלונדון, ואז הצטרפתי ליוזמה העסקית הזאת להקמת מושבת פלימות'. ומאז אנחנו פה."

"בן כמה אתה, ילד?"
עוז: בן ארבע! היה לי יום הולדת.
"צעיר מאוד! אבל אני חייב להגיד, עדיין מבוגר יותר מהמושבה הזו! היא רק בת שלוש."

דיברתי קצת גם עם הבן. אמרתי: בתור מושבה בת בסך הכול שלוש שנים, היא נראית ממש מרשים.
הבן: "כן, טוב, אתה יודע, אף אחד לא מהגר כדי להצליח פחות. כולנו מחפשים חיים טובים יותר."

בינתיים האישה הלכה להדוף את התרנגולות לתוך הלול שלהן לקראת הערב, והגדולים הוזמנו להצטרף למאמץ. לא צילמתי אבל הם נהנו מאוד. כשחזרנו, היו להם המון שאלות אליה על גזעי העץ שהיו מוטלים בחוץ, שהיו, מסתבר, עצים להסקה שמתייבשים בשמש.

img_20171024_161049

השארתי את הגדולים איתה והלכתי להסתכל על הבן שהמשיך לטייח את הקירות מבפנים, ואז רדפתי אחרי רפאל שנמלט לגינת הירק מאחורי הבית. כשחזרתי אחרי אולי עשר דקות, יונתן בדיוק שאל מה לגבי הגזע עם הצבע הקצת כחלחל.
אני: וואו, אתם עדיין מדברים על עצי הסקה?
אישה: "כן!!!!"

איך מסבירים לילדים על אבולוציה? עד עכשיו לא היה לי מושג, אבל החדר הראשון שראינו במוזיאון הטבע של הרווארד היה מוקדש לנושא. אני הופתעתי מעד כמה המוצגים עשירים ומקוריים, ובו זמנית מונגשים לציבור הרחב בצורה נהדרת. הראיתי ליונתן את המודל של אחד היצורים הדו-חיים הראשונים ושאלתי אותו ואת עוז מה זה. "זה צפרדע. לא, זה דג. לא, זה צפרדע. אני לא יודע". דיברנו על זה שזה התפתח מדגים, ושהצפרדעים הם צאצאים שלו, וזה בעצם דג שיודע גם לנשום אוויר וללכת על הקרקע, ושכל דור קצת שונה מקודמו וכך הם משתנים. ראינו גם שלדים של בני אדם ושל קופי אדם, והתרשמנו עד כמה הם דומים. והכי כיף לילדים: מודל ממוחשב שמראה את ההתפצלות של מינים ביולוגיים בתהליך של סלקציה. הילדים מניחים ידיים על מסך המגע כדי להכחיד שושלות שלמות, ורואים איך הצאצאים מימין ומשמאל ממשיכים להשתנות עצמאית עד שהם הופכים למינים ביולוגיים נפרדים. אני לא יודע עד כמה הם קישרו את זה למה שדיברנו על צפרדעים ובני אדם, אבל משהו בטח שקע.

המוזיאון לא גדול, בסך הכול קומה אחת גדושה באוספים, באחד מהבניינים באוניברסיטה. אבל דווקא הדחיסות שלו הפכה אותו לדעתי להרבה יותר נגיש. חדר אחד, למשל, היה מלא כולו בפוחלצים של חיות שונות, כשליד כל פוחלץ עומד גם שלד של אותו מין, ובאותה תנוחה בדיוק. מלא חיות, מכל הסוגים: סוסים, היפופוטמים, לווייתנים, איזה שמונה סוגים של עטלפים, מכרסמים ועוד. יכולנו פשוט לעבור חיה חיה ולראות איך היא נראית ואיך השלד שלה נראה, כמעט בלי לזוז מהמקום. (יונתן התלונן שהג'ירפה לא באותו גובה כמו השלד שלה. אני מניח שקשה להתאים את הדברים האלה כשמדובר ממצאים קצת יותר נדירים).

img_20171022_153126

חדר אחר היה מוקדש לפרוקי-רגליים שונים על סוגיהם המגוונים, מסרטנים ועד לחרקים, כולל פינת ליטוף לעקרבים ולטרנטולות (עוז התלהב מאוד). חדר אחר הכיל שלדים של דינוזאורים, זה לצד זה, ובו גם היתה שעת סיפור לילדים. היתה תצוגה של חיות-ים, של פוחלצי בעלי חיים מיבשות שונות, היסטוריה של יונקים שנכחדו. שש השעות שהיינו שם הספיקו בדיוק לעבור ליד כל המוצגים, אז הייתי מבסוט. לסיום עברנו דרך אוסף המינרלים המקיף-אך-לא-בדיוק-מלהיב (למעט הדוגמאות המגניבות של ברזל מטאורי), ואז דרך גולת הכותרת של המזיאון, שהתפרסם בו: שחזורי אומנות-זכוכית מדויקים וריאליסטיים לחלוטין של צמחים, חלקי צמחים, תפרחות, פירות ואפילו טפילי צמחים. הם נראו אמיתיים כל כך ששירה, שהשקיפה מהמנשא, כעסה שלא נתתי לה לאכול מהבננות.

ואז המוזיאון נסגר, אז הלכנו לעשות סיבוב זריז בקמפוס של הרווארד, לרוץ קצת בדשא, וחזרנו הביתה.

 

רבים* שואלים אותי: עדי, בשביל הקרוואן, למה בעצם אתם מסתבכים עם כל הקטע הזה של משאית ונגרר? למה לא פשוט קניתם אחד מהאוטובוסים הענקיים האלה? ולכולם אני עונה: בטיחות, וגמישות.
(* באמת)

בטיחות: אין שום תקן של בטיחות לקרוואנים האלה. הם מיוצרים על ידי חברות שבונות קרוואנים וציוד קמפינג, לא מכוניות. הם עשויים מדיקטים מעל מסגרת של צינורות אלומיניום. במקרה של תאונה שלא לדבר על התהפכות, הם מתפרקים לערימת קיסמים על הכביש. החוק דורש רק דבר אחד: שתהיה חגורת בטיחות לכל נוסע. הוא לא אומר שום דבר לגבי לאן חגורת הבטיחות צריכה להיות מחוברת, ולצורך העניין היא יכולה להיות מחוברת פשוט לספסל העץ, וגם אם היא הייתה מחוברת לשלדה עצמה זה לא היה אומר הרבה.

אפשר למצוא, בקושי ובהתגמשות, קרוואנים שבנויים בתוך אוטובוסים (יש קהילה שוקקת של תחביבאים שממירים אוטובוסי-בית-ספר ישנים, ואז גרים בהם), אבל גם בהם, מה לגבי התכולה? במקרה תאונה, כל הארונות, המזרונים, כלי החשמל וכל דבר אחר שנמצא בפנים יעוף קדימה במערבולות יחד עם כיסאות הבטיחות של הילדים. ואז מה עשינו? לפני שנתיים שכרנו קרוואן ממונע שכזה ויצאנו איתו לטיול בצפון-צפון קליפורניה. מתישהו היה סיבוב חד בדרך, אחד הארונות מלמעלה כנראה נפתח, וממנו צנח ארגז קרטון מלא ישר על הברכיים שלי. אחרי שהסדרתי את נשימתי פתחתי את הארגז, ומייד הייתי צריך להסדיר אותה שוב: זה היה ארגז סכיני המטבח של נעמה, מאכלות פלדת אל-חלד באורך חצי-מטר ומושחזות בקפידה. החוד של אחד מהם כבר התחיל לעשות חור בדופן של הארגז. סנטימטר אחד ימינה או שמאלה, ושירה לא היתה באה לעולם. לא, לא לא. לא לא.

במקום זה, אנחנו נוסעים בקבינה של פיק-אפ שיוצר על ידי חברה מוכרת, שעבר מבחני התנגשות ודירוג בטיחות על ידי צד שלישי, עם חגורות בטיחות וכריות אוויר וכלוב התרסקות וכל מה שצריך. במקרה של תאונה נאבד את הקרוואן, אבל אנחנו-עצמנו נהיה מוגנים כאילו נסענו בפרייבט.

גמישות: להכניס קרוואן באורך כזה לעיר ולחנות זה כמעט בלתי-אפשרי. ובכלל, לקפל קרוואן ולהזיז אותו אחרי שחנינו זה הרבה מאוד עבודה. אז הנה, אנחנו פשוט מנתקים את הפיק-אפ ונוסעים איתו לאן שצריך, והבית נשאר במקום (וככה אנחנו גם יכולים להתפצל). יש הרבה אנשים שכדי לקבל הגמישות הזאת נוסעים בקרוואן ממונע, וגוררים מאחוריו פרייבט. אבל אז הם צריכים לקנות, להחזיק, לתחזק ולבטח שני כלי רכב כשהם בעצם משתמשים רק באחד כל פעם, וגם רוב הזמן נוסעים בפחות-בטוח ביניהם. אז חבל.

יש עוד יתרונות חוץ מזה: כשיש ניסיון (ובשלב הזה לנעמה יש ניסיון) יותר קל לחנות בתנאים מאתגרים ברברס עם רכב מפרקי מאשר עם אוטו יחיד עם בסיס גלגלים באורך של קרון רכבת. וגם אנחנו חושדים שיהיה לנו יותר קל למכור את האוטו בסוף, כי הקרוואן יעבור, אה, בלאי טבעי מואץ על ידי הילדים בחצי שנה, ואילו האוטו די ישמור על ערכו. אבל זה בקטנה. רוב העניין זה בטיחות וגמישות.

 

חזרנו לארצות הברית, בדרך למסצ'וסטס, אבל בעצם המטרה הייתה לעצור ברוצ'סטר, לבקר את החברה הכי טובה של יונתן, אמילי.

את אמילי פגשנו לראשונה רק חודש או חודשיים אחרי שעזבנו את ישראל, בגן השעשועים ליד הדירה הראשונה שלנו. גם הם בדיוק עברו לשם והיו זרים לאזור בדיוק כמונו. יונתן עוד לא היה בן שנתיים, עוז עוד לא נולד בכלל, ואמילי רק התחילה ללכת. אני זוכר שיונתן ירד מהמגלשה, כולו מתלהב לפגוש חברים חדשים, והיא הסתכלה בהשתאות במיומנות שלו על שתי רגליים. באותה תקופה היינו נפגשים באותו פארק כמעט כל אחר צהריים. אחרי כמה חודשים הם עזבו את הדיור הזמני לידנו לטובת בית פרטי באזור, אבל המשכנו להיפגש עם אמילי וההורים שלה בכל מיני פעילויות, ג'ימבורי וגני חיות וטיולים לאקווריום הגדול במונטריי וסתם פליי-דייטים, שהצטרפו אליהם עם הזמן גם עוז והאחות הקטנה של אמילי, מולי. בין לבין הם התחילו לשלוח זה לזו מכתבים בדואר, בהתחלה ציורים פשוטים וככל שגדלו, גם עם אותיות ושמות וביטויים קצרים שהם למדו לכתוב.

לפני אולי שנה הוריה של אמילי החליטו שהספיקו להם החיים במפרציה, וחזרו לרוצ'סטר. במשך זמן-מה הילדים המשיכו לבקש מדי פעם לראות את אמילי, וכל פעם שהיינו נכנסים לאוטו ומספרים להם שנוסעים למקום חדש הם היו ישר מנחשים שנוסעים לראות אותה, סוף סוף. אבל לא.

הנוף בצפון מדינת ניו-יורק הזכיר קצת את מינסוטה, רק… יותר. מודגש יותר, ירוק יותר, מקומי יותר. העצים תמירים ודקים, במגוון צבעים רחב שנע כל הדרך מירוק עמוק דרך ירוק בהיר ועד צהוב, אפילו בין הענפים של אותו עץ עצמו. נוף כפרי רחב-ידיים ומטופח. כל הבתים מעץ צבוע בצבע טרי בחום-אדמה או צהוב בהיר, ועם גגות מאוד משופעים, מצופים ברעפים בירוק או אפור. ובכל מקום דשא ירוק (תמיד) ומכוסח למשעי (תמיד) וכנסיות פה ושם עם שלטים מזמינים ומלאים בחשיבה חיובית.

תוך כדי נסיעה התברר לנו שהיעד שלנו בעצם לא ברוצ'סטר, אלא בפרוור מאוד דרומי שלה, ואחר כך התברר שגם לא ממש בעיירה עצמה אלא בחגורה הכפרית שמקיפה אותה. בקיצור, נסענו כשעה בכבישים מתפתלים בין דשאים לגבעות מכוסות שדות תירס קטנים ומתולמים כאילו היו כרמים, או גדרות-עץ נמוכות עם כמה סוסים רועים בהם. בסוף כמעט פספסנו את הכניסה לדרך עפר שהתפתלה כמה מאות מטרים בתוך חורש עצים, עד שנעצרה מול בית גדול מוקף במדשאות עד האופק.

לא אמרנו לילדים שאנחנו נוסעים לאמילי, הפעם. אמרנו "הפתעה". והדגשנו "זה לא הפתעה שהיא משהו, זו הפתעה שהיא מישהו", והם לא הצליחו לנחש. אבל מייד כשיונתן ראה את אמילי דרך החלון מילאה צהלת האושר שלו את כל האוטו, כשפתחנו לו את חגורת הבטיחות הוא זינק החוצה והוא ואמילי נצמדו זה לזו כמו שני מגנטים שנזרקו על השולחן, והמשיכו לשחק ולקשקש כאילו לא נפרדו אף פעם.

פספסנו את אבא של אמילי, שבדיוק היה בנסיעת עבודה, אבל אימא שלה היתה, והיה כיף לפגוש שוב גם אותה. בעצם אלה החברים הראשונים בטיול הזה שאנחנו מבקרים שהם לא ישראלים, ואיכשהו זה הפך את היחסים למאוד פשוטים וקרובים, כשצריך לתרגם רק דרך הבדל תרבותי אחד ולא שניים. הם חזרו לרוצ'סטר כי התגעגעו למרחבים ולפרטיות שהכפר מאפשר ("כדי להגיע לחנות אני נוסעת רק חמש-עשרה דקות, אבל בחמש-עשרה הדקות האלה אני לא רואה אף אחד"). ומסתבר שהם בדיוק עברו לבית לפני כמה חודשים ועדיין מתארגנים, מה שלא הייתי מנחש לפי כמה מסודר ונאה נראה הכול ("כל המדשאות שאתה רואה פה היו מכוסות בדשא עד גובה המותניים כשנכנסנו. מכסחת הדשא לא הסכימה לעלות עליהן בכלל, היינו צריכים לתלוש הכול בידיים. זה היה נורא"). ברקע שלה היא אשת חינוך לגיל הרך, אז בלי למצמץ היא לקחה אותנו למגוון פעילויות כיפיות, כמו לעשות יציקות גבס של עקבות של צבאים אצלם בחצר, וחיפוש ענבי בר ופרפרים, וקטיף תפוחים במטע ("אבל שתדעו שזה לא קטיף תפוחים ניו-יורקי טיפוסי, כי לא מספיק קר. זה צריך להיות יום קר, קר עד כדי פריכות"). ואכלנו איתם ושיחקנו איתם בצעצועים והילדים התרוצצו מסביב לבית והתנדנדו בנדנדות וסיפרו זה לזה סיפורים של בני שש.

בין השאר הקדשנו יום אחד לנסוע למוזיאון המשחקים ברוצ'סטר, שהיה נהדר ובכיף הייתי מבלה שם עוד יום, עם הילדים או בלעדיהם, ויום נוסף במוזיאון הזכוכית בקורנינג, שהיה מאוד מרשים.

בקיצור, תכננו לבוא לאחר-צהריים אחד ואולי לחנות ללילה, ונשארנו לשלושה לילות. ביום האחרון קמנו בבוקר וליווינו את אמילי לאוטובוס שלה לבית הספר, ואז נסענו משם. אני מקווה שעוד ייצא לנו לחזור, מתישהו.

img_20170929_082913

את הסופשבוע גרנו בדרייב-וויי של חברים בגרנד-ראפידס, מישיגן. אני חשבתי שגרנד-ראפידס זו איזו עיירה קטנה, אבל הסתבר שזה המטרופולין הגדול של מערב מישיגן, והשני בגודלו במישיגן בכלל (אחרי דטרויט). היה כיף לפגוש חברים אבל גם היה מעניין לראות איך חיים ילדים יותר גדולים, בני לא רק שש אלא גם ארבע-עשרה ושבע-עשרה. והיה מאוד מרשים לראות כמה משמעותיות הפעילויות השונות של בית-הספר בחיים שלהם, כמה הם נהנים מהן, באיזו הערכה הם מדברים על המורים שלהם, כמה חשוב להם להצליח. ובהכול – בלימודים, במוסיקה, בפעילויות התנדבותיות שונות. ואני מתרשם שזה לא רק שהם ילדים טובים במיוחד (למרות ש, טוב, הם כן) אלא שזה הסטנדרט, ככה כולם וזה מה שמצופה. מרענן!

img_20170921_105751

היום האחרון שלנו היה בסימן האירוע של משחק הפוטבול הגדול מול הקבוצה היריבה מבית ספר אחר בעיר. זה היה נראה כאילו כל ארגון, קבוצה או מועדון בבית הספר התגייסו לעשות את חלקם למען הסולידריות הבית-ספרית. נבחרת הפוטבול כמובן שיחקה, התזמורת הבית-ספרית צעדה, אחרים ניצלו הזדמנות לגייס כספים לאגודת בית הספר (לטובת פרויקט של ביטחון תזונתי לילדים עניים).

הארוע החל בכיכר המרכזית של השכונה, בהובלת התזמורת הצועדת. זאת תזמורת ענקית – אולי 130 ילדים בני ארבע-עשרה עד שמונה-עשרה, מנגנים בסנכרון מושלם ובהתלהבות מלאה, ובן השבע-עשרה ניגן טובה ראשית אז בכלל. אחר כך עברנו לאצטדיון, התזמורת ניגנה שם עוד קצת, וראינו איך השחקנים של שתי הקבוצות (ענקיות! כמה עשרות שחקנים בכל אחת!) רצות לרוחב הדשא עם הדגלים של ארה"ב ושל בתי הספר. ואז ההמנון, ואז החל המשחק.

dsc_0695

עכשיו, אין לי שום מושג בכלל בפוטבול, ורק מושג מאוד מאוד קלוש איך עובדים משחקי כדור קבוצתיים באופן כללי. אבל אני יכול לתאר מעדות ראשונה שזה נראה בערך ככה:

כל השחקנים כורעים ברך על הדשא בתבנית מסובכת. מחכים בסבלנות שהשופט ישרוק, ואז מישהו בועט בכדור לכיוון אקראי וכל השחקנים נעמדים בבת אחת ורצים זה לעבר זה ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, עד שהקבוצות מתערבבות לגמרי. הכי זה הזכיר לי את הסרטי-אוניברסיטה-הפתוחה האלה שמראים מודלים גרפיים של איך גזים מתערבבים. מתישהו, נגיד אחרי איזה עשר שניות, השופט מחליט שכבר שכבר היו יותר מדיי התנגשויות, או שסתם כולם כבר התקבצו לגוש אחד וברור שאי אפשר להמשיך, אז הוא שורק, וכולם חוזרים לכרוע ברך באיזו תבנית חדשה ומתחילים מההתחלה.

ואת כל זה מלווה התזמורת! ולא בשירים קבועים, אלא ממש בפסקול חי עם נגיד מוסיקת מרדפים או קטעי סלפסטיק לפי ההתרחשויות על הדשא! זה היה מגניב ממש ולא ציפיתי לזה. ומדי פעם מישהו מהשחקנים לקח את הכדור והצליח לרוץ איתו מרחק ממש גדול בלי להתנגש באף אחד. ואז היתה שמחה גדולה בקהל ואצל השחקנים, והתזמורת ב-כ-ל-ל עפה על זה.‏ (אח"כ נעמה אמרה לי שזה מה שקוראים טאצ'דאון, אבל שטאצ'דאון גם מתאר דברים אחרים שלא דומים לזה, אז לא הבנתי למה הטרמינולוגיה הזאת עוזרת). בכל אופן זה הזכיר לי את התקופה שהייתי רוכב על אופניים באבן-גבירול, רק מואץ פי מאה ועם קהל יותר סימפטי.

הייתי חושב מראש שזה בטח לא מאוד מעניין לראות משחק שאני לא מבין מה הולך בו, אבל עם כל ההתרגשות והתזמורת וההתנגשויות והטסטוסטרון והצבעים היפים של המדים, לא יכולתי להוריד את העיניים. הגדולים לא כל כך התעניינו, האמת, אבל רפאל (2.9) התרגש מאוד והתחיל לרוץ מצד לצד על הטריבונה כמו השחקנים, עד פחדתי שהוא ייפול או יתנגש באיזה מתופף וישבור משהו, אבל הוא כל כך נהנה, וממילא כשהוא מחליט לעשות משהו אין שום דרך לרסן אותו, אז הסתפקתי בלגגל בטלפון איפה נמצא בית החולים הקרוב ולשמחתי גם בזה לא היה צורך בסוף.

היינו צריכים לעזוב במחצית כי הילדים כבר היו גמורים, אבל כבר אז היינו בהובלה ניכרת בנקודות ובדיעבד סיפרו לנו שניצחנו, מה שלא הפתיע אותי בכלל כי השחקנים שלנו נראו הרבה יותר דינמיים ונמרצים, אז לגמרי הגיע להם. כאילו, לא שאני חושב שמקבלים נקודות לפי סגנון, אבל לא ראיתי שום דבר אחר לקבל נקודות לפיו, ואף אחד לא ניסה אפילו לזרוק כדור לשערים/סלים החלליים-למראה שבשני הקצוות של המגרש, אז אני חושד שהם רק דקורטיביים.

עד כאן מערב מישיגן! באותו לילה ארזנו את חפצינו – זאת אומרת, סידרנו אותם בארונות – חגרנו את ילדינו, ונסענו לדטרויט, לראות איך מייצרים מכוניות. (זה טיזר; אני בפיגור של שלושה ימים עם הפוסטים.)

 

תהיתי מה נמצא כשנגיע להר ראשמור. מצד אחד, עם כל החשיבות, זה בסך הכול פסל. אחד. מה כבר יכול להיות שם? רחבת תצפית? חנות מזכרות? מצד שני, זה פאקינג הר ראשמור, אז וואלה לך תדע, זה יכול להיות ביג דיל.

זה היה ביג דיל.

ברדיוס של מאות קילומטרים מהר ראשמור, אין שום דבר פרט לעיר השנייה בגודלה בדרום-דאקוטה, ראפיד-סיטי. וכל ראפיד-סיטי כולה אינה אלא מלכודת תיירים בקנה מידה קולוסאלי, כל הצדקת קיומה היא לאסוף כסף ממי שעצר בדרך לראות את ארבעת הנשיאים ולהגיד להם "היי, אם אתם כבר כאן". בחצי שעת הנסיעה שבין העיר וההר, ראינו שלטים שמפרסמים: רכבת הרים, מתקן אומגה, גן חיות לדובים, ותערוכת זוחלים, חלקם קיימים עוד מתקופת בניית הפסלים משנות ה-1930. וזה רק ממה ששמנו לב אליו, ובלי לדבר על שלל המסעדות, המלונות והחניונים.

התעלמנו מכל אלה והמשכנו. ההר עצמו נמצא בתוך היער הלאומי "הגבעות השחורות", וכל העסקים עושים כבוד ושומרים מרחק מחוץ לגבולותיו, כך שעשרים הדקות האחרונות של הנסיעה היו בלי שום דבר מסביבנו פרט ליער וצוקי סלע.

הר ראשמור הוכרז מהקמתו כאתר זיכרון לאומי, וככזה הוא נמצא באחריות שירות הפארקים הלאומי, שהוא שירות פדרלי מנוסה ומתוקצב. כל הפארקים הלאומיים שהיינו בהם עד עכשיו היו מתוחזקים ומפותחים לעילא והביאו עד למקסימום את ההנגשה של פלאי הטבע למבקרים, עם כל הנוחות האפשרית, ובלי לפגוע בטעם הטוב. אז גם פה. היתה חניה, כולל לקרוואן שלנו. ושדרה ארוכה, מרוצפת באבן, שהובילה מהחניה לכיוון ההר, מאוד יפה ומאוד בטעם.

את פסלי הנשיאים אפשר לראות מכל מקום, הם ענקיים ונמצאים גבוה-גבוה מלמעלה; ומייד כשירדנו מהאוטו רפאל הצביע לשמיים וצעק "There's people! There's people up there!". החלק האחרון של השדרה עובר מתחת לדגלי כל מדינות ארצות הברית, ואז מגיעים לרחבת תצפית, מוזיאון קטן (שכולל בין השאר את סיפור ההקמה, דוגמאות לציוד טיפוס ומכשירי מעקב סיסמוגרפיים שמסתבר ששירות הפארקים הלאומי משתמש בהם לתחזוקה, וגם חנות ספרים לא-קטנה) ואז אמפיתיאטרון ענק שמשקיף על ארבעת הנשיאים.

dsc_0244

היו לנו כמה שעות לשרוף, והאתר היה כמעט ריק (אולי כי ככה יצא שבאנו אליו דווקא ב-11 בספטמבר), אז נתנו לילדים להתרוצץ במעלה ובמורד המדרגות בזמן שאנחנו מתבוננים בפסלים בפעם המאה. כשהתעייפו קצת לקחנו אותם לאכול ארוחת ערב במסעדה של האתר, ואז לקחנו אותם לאכול גלידה בגלידריה של האתר. מסתבר — כך על פי טענת הגלידריה, ומכיוון שהיא פועלת בזיכיון של שירות הפארקים הלאומי אני נוטה אפילו להאמין שזה נכון — שתומאס ג'פרסון אחראי לשני מסמכים היסטוריים: אחד מהם הוא כמובן הכרזת העצמאות, אבל השני הוא המתכון הראשון לגלידה שנכתב בארצות הברית! הגלידריה הגדילה לעשות ומציעה למכירה גם את טעם הגלידה הזה, בדיוק על פי המתכון של ג'פרסון, בתוספת מחיר של דולר אחד למנה. ומכיוון שאתם סקרנים אני אגלה לכם שיש לה טעם של גלידת וניל רגילה לחלוטין.

בינתיים הגיעה השעה שמונה וחצי, שהיא השעה שבה מדליקים ברוב-טקס את הזרקורים שמאירים את הפסלים לעת לילה. אז חזרנו לאמפיתיאטרון. למרות שעד אז האתר היה די ריק, עכשיו כל הספסלים כבר היו מלאים עד אפס מקום. וכולם מבוגרים: ילדים חוץ משלנו לא ראינו בכלל.

התוכנית החלה בהרצאה של ריינג'רית של שירות הפארקים הלאומי, שתיארה ברוב-פאתוס ובכישרון אוראטורי ראוי-לציון את מלחמת העצמאות האמריקאית שבה ניצחה אהבת החירות שלנו את הצבא המאומן והמצויד ביותר בעולם. בלי לעצור היא גלשה למלחמת 1812, ומשם לתיאור הקרב על פורט מ'הנרי, ואז לפואמה "הקרב על פורט מ'הנרי" שחלק מבתיו מהווים עד היום את ההמנון האמריקאי.

בשלב הזה הקהל היה כבר כולו נרגש ונלהב ופטריוטי, והוקרן סרט קצר על חייהם ומורשתם של ארבעת הנשיאים. אני חשבתי שהוא הצליח לעקוף יפה את הנקודות הבעייתיות. העבדות הוזכרה, כמובן, בהקשר של לינקולן, אבל לא של ג'פרסון. בהקשר של ג'פרסון הוזכר החזון שלו לשוויון בין לבנים ואינדיאנים, ונאמר רק שהחזון לא הוגשם בימי חייו. אוקיי.

בסוף הסרט, קראה הריינג'רית לכל המשרתים בכוחות המזוינים העבר ובהווה כדי להודות להם באופן מרוכז. כמאה איש עלו לבמה לקול תשואות הקהל וקריאות אקראיות "Thank you! Thank you" מתוכו. לאחר תודה של הריינג'רית למשרתים בכל אחת מחמשת הזרועות, נדלקו ברגע אחד הפרוג'קטורים והאירו את את פסלי הנשיאים, ואז, שירת ההמנון. כל הקהל על הרגליים ושר (על המסך הוקרנו המילים, לטובת בעייתיים כמונו). הריינג'רית אמרה כמה מילים על ה-11 בספטמבר, כי בכל זאת חייבים, ואז כמה מתנדבים מבין הווטראנים הורידו את דגל הפסים-והכוכבים מהתורן ברוב טקס וקיפלו אותו.

התפזרנו יחד עם הקהל בחזרה לאוטו. הילדים נרדמו בכסאותיהם עוד לפני שהספקנו לחגור אותם, ואנחנו המשכנו לחצות את דרום-דקוטה בחושך ובדממה.

יש משהו מוזר, ומצד שני קצת מובן מאליו, בנסיעה ארוכה: ציר המרחק הופך לציר הזמן. הנוסעים פוגשים כל מקום ברגע נתון, בנקודה יחידה, מנותק מההקשר שלו בעבר ובעתיד, קפוא וסטטי. אבל שרשרת המקומות נשזרת לרצף אחד, סיפור אחד. ובסיפור הזה, הגיאולוגיה משתנה, האקלים משתנה, הצמחיה ובעלי החיים עוברים אבולוציה מואצת, תרבויות מופיעות, מתפתחות, ושוקעות. וכל הדרמה הזו בלתי נראית לתושבי המקומות עצמם, אלא מופיעה רק מנקודת המבט של הנוסעים, המאונכת למציאות בתשעים מעלות.

לאחר שסיימנו את עניניינו בילוסטון פנינו שוב מזרחה, בשלושה ימים רצופים של נהיגה לרוחבן של מונטנה ודרום דקוטה. ו, או-הו, רוחב יש להן בשפע. ושטח. אבל כמעט שאין אוכלוסיה, והמעט שיש כפרית ופזורה. במערב התרגלתי למדינות שיש להן מרכז או מרכזים עירוניים גדולים וחשובים, וגם, בנוסף, שטח כפרי, לעתים מטופח ולעתים מוזנח. כאן, השטח הכפרי הוא-הוא המדינה, ואילו העיירות הקטנות והמעטות נועדו לתמוך בחקלאי האזור ולא להיפך. כמה משונה!

מרגע שירדנו מקו פרשת המים באזור ילוסטון, ההרים פינו את מקומם למאות מיילים של ערבות עשב נרחבות, על גבעות מתונות, חלק מהשטח בהשקיה ורובו מגודר. הערבות נראות אינסופיות, אבל להקות של איילות-הבר הצטופפו בשוליים, בין הגדרות לכביש, מביטות בשעמום במכוניות שחולפות מטרים ספורים מהן. אנשים לא היו כמעט בכלל, ואלה שהיו היו ביישובים זעירים בעלי שמות בלתי-סבירים. שלטים הכריזו עליהם מראש: עוד מאתיים מייל מגיעים ל-Espie! עוד שמונים מייל, Espie! עוד עשרים מייל, Espie! עוד מייל יחיד, Espie! ואז, סוף סוף, באה Espie בכבודה ובעצמה: ארבעה בתים קטנים ומוזנחים משני מידי הכביש. והופה, חלפה Espie מאחורינו כאילו לא הייתה. עוד מאה ושמונים מייל, Broadus!

כבר היה לילה והדרך הובילה אותנו משום-מה דרך השמורה האינדיאנית North Cheyenne. התרגלתי עוד קודם להבדל בין הבתים המטופחים והתשתיות המפותחות שסביב המרכזים העירוניים, לבין אלה המאולתרים והמשופצרים בכפרים. אבל השמורה נראתה ממש כמו עולם שלישי מינוס. הבתים המעטים שהיו לא רק נראו עלובים, אלא ממש היו חורבות. עצרנו בתחנת דלק באמצע השום-מקום, וצעירים ישבו בחושך במרחק-מה ממנה ושתו. מניח שאין להם משהו יותר טוב לעשות, או מקום יותר טוב לעשות את זה. כמו האיילות. אז גם נפל לי האסימון שהמקסיקנים הרבים שראינו כשעצרנו בעיר הגדולה Billings (אוכלוסיה: 166 אלף) הם כנראה לא מקסיקנים אלא פשוט מהאוכלוסיה הילידית באזור. אבל העירוניים נראו כמו עירוניים; השמורה נראתה כמו סלאמז כפרי. זה העציב אותי וקצת הכעיס אותי. אבל רק עברנו שם בחטף והיה לילה, אז מה אני יודע.

בסוף עצרנו לישון ב-Broadus, באמת, קצת אחרי השמורה. כבר היה אחרי חצות וידענו שעיר גדולה ממנה (אוכלוסיה: 468) כבר לא תיקרה בדרכנו. במזל, ראינו שלט שהוביל לחניון קרוואנים שלא הופיע בשום קטלוג או אפליקציה. חנינו והתחברנו לחשמל והלכנו לישון.

למחרת בבוקר לקחתי את הילדים לגן שעשועים שראינו ליד החניון בלילה ויכולתי לראות את העיירה. כבישי עפר, מכלאות בקר וסוסים לאורכן, מגרש עפר מוקף טריבונות עם שלט מעליו שמציג ציור של סצנת רודיאו, טרקטורים עוברים מדי פעם או מכוניות ישנות מנגנות רוק רועש דרך חלונות פתוחים.

פתאום הגיעו עשרים או שלושים ילדים בני עשר על אופניים, בלונדינים כולם, מלווים באדם מבוגר, משופם ומאפיר, עם משרוקית קשורה בשרוך על הצוואר. "שבע דקות!" הוא קרא, והילדים הסתערו על המתקנים. אחד מהם מצא חבל על הרצפה, קשר אותו ללאסו וסובב אותו במומחיות מעל הראש. המאמן הסתקרן מאיפה אנחנו. אמרתי שמקליפורניה והוא והילדים התפעלו מהמרחק ומהאקזוטיקה. דיברתי איתו קצת על הנסיעה, מזג האוויר ושריפות היער הרבות, ואז שבע הדקות נגמרו והם המשיכו בדרכם.

בינתיים הגיעה לגן השעשועים משפחה נוספת. הם דיברו ביניהם על הטריילר שלהם והאמא שאלה אותי אם אנחנו מברודוס, אז חשבתי שהם תיירים כמונו, אבל התברר שהם מעיירה אחרת במונטנה, מרחק אולי שש שעות נסיעה, ובאו בשביל הרודיאו שהיה בסופ"ש (ושפספסנו!), אבל המשאית שלהם התקלקלה אז הם נאלצו להישאר עוד לילה. הילדים שלי שיחקו קצת עם הכלבה שלהם, ואז הם המשיכו לענייניהם. אז מצאנו למי אמורים לשלם על החניה והמשכנו בדרכנו גם אנחנו.

הדרך חצתה את הגבול לדרום-דקוטה, ואנחנו איתה. היא נמשכה עוד ועוד. עצרנו לאחר-צהריים לראות את הר ראשמור (עוד על זה בפוסט נפרד) ושוב המשכנו. גבעות העשב הלכו והשתטחו, עד שמצאנו את עצמנו נוסעים במישור אינסופי ומלא בשדות תירס ירוקים-זהובים עד האופק. השמש שקעה, ואנחנו חצינו את נהר מיזורי, ענק ושקט ושחור. בלילה חנינו במגרש החניה בוולמארט, ובבוקר עברנו למינסוטה.

ככל שהתקרבנו לנהר מיסיסיפי, חזרו העצים והנהרות והערים והאנשים שהשארנו במערב. אבל הפעם הם נראו איכשהו שונים. העצים היו בגוון ירוק אחר, האור היה שונה. הנוף היה מעודן יותר, כאילו ציירו אותו בצבעי מים. מבני ציבור וחנויות היו בנויים מלבנים אדומות, וגם בתי העץ נראו בסגנון אירופי או קולוניאלי.

חזרה גם התעשייה! לא רק עשב ופרות, אלא המשך השרשרת. בכל שדה תירס, סיילו גבוה לאחסון לתבואה. כל כמה עשרות מיילים, מפעל ענק לעיבוד תוצרת חקלאית, מגדלי פלדה בגובה עשרות ומאות מטרים עטורים במגלשות וצינורות, מוארים כמו לונה-פארק, רכבות משא ענקיות עוצרות מתחת לפתחי הממגורות. וערים! לא ערי המחוז הקטנות והפזורות שמתקיימות כדי למכור ציוד חקלאי ולתקן טרקטורים, אלא רצף עירוני של ממש, שאינו קיים אלא למען עצמו, עם ספריות, מדשאות, מזרקות דקורטיביות, בתי קולנוע, משרדים, ואנשים שכל זה הוא ביתם. ברקע, מטוס ממריא מאיזה שדה תעופה מרוחק. ממריא, לא חולף. ציוויליזציה!

חנינו בחניון בפאתיה הדרומיים של מיניאפוליס, והנסיעה הארוכה הסתיימה. העיר נחשבת אומנם לחלק מהמערב התיכון. אבל מבחינתי, המזרח הגיע.

ביום השני בפארק הלכנו לראות את הקניון הגדול של הילוסטון (להבדיל מהקניון הגדול של נהר קולורדו). נעמה אומרת לא לעשות שני פוסטים רצופים רק עם תמונות בלי מלל משמעותי, אבל באמת שאין לי מה להוסיף.

 

אחר כך נסענו בעמק Hayden ולאורך חופי אגם ילוסטון וקיבלנו בונוס: ביזונים, מתבזנים להם.

 

ברוכים הבאים למסיבת סוף הקיץ של Slocan, בריטיש קולומביה (אוכלוסיה: 350), במעבה הרוקיז הקנדיים! אנחנו מתארחים אצל חברים ישראלים שהשתקעו כאן לפני שנים. החנינו את הקרוואן בחצר ליד הלול של העופות, קיבלנו קצה של כבל מאריך וצינור מים, וזה בעצם כל מה שצריך. כל בוקר הילדים משחקים בחווה ומחפשים ביצים של תרנגולות וברווזים, ואז הולכים לאכול חביתות בטעמים לא רגילים, בעוד המבוגרים שותים קפה בקלייה ביתית.

כולם כאן בסלוקאן היפים, בכל מיני וריאציות. חלקם היפים בבירור ובמבט ראשון, אחרים רק בסגנון הדיבור או באידיאולוגיה או בבחירות החיים, שנעשות ברורות אחרי שתי דקות של שיחה. יש פה ושם כל מיני טיפוסים שלא מצאו את עצמם בשום מקום או במסלול החיים הסטנדרטי ובסוף הגיעו לפה והשתקעו וגידלו ילדים. כולם מברכים זה את זה לשלום ברחוב ופותחים בשיחה חברותית ללא היסוס, כולל עם זרים כמוני. בשונה מהאמריקאים בחוף המערבי, הם לא שואלים שאלות אישיות, אלא פותחים בנושא נייטראלי או מדברים על עצמם. אני מעדיף את זה ככה.

img_20170901_170206

נראה לי שהרבה מהתושבים עניים למדיי (לפי המכוניות ומצב התחזוקה של הבתים). כששאלתי ממה כולם מתפרנסים, אמרו לי שחלקם נותנים שירותים לחקלאים בעמק, והשאר נאלצים להיות יצירתיים. אני לא בטוח מה זה אומר. חקלאי העמק, בכל אופן, מתפרנסים מגידול עשבים למיניהם.

ניצלנו את ההזדמנות לעשות קצת תיירות טבע; הלכנו לראות את המעיינות החמים של Nakusp ואת גשר העץ המפורסם, וביום האחרון הלכנו לאגם ושחינו ושטנו בקיאקים. יונתן התמקצע בזה במהירות מרשימה, השיט את אחיו, ולאחר שמיצו, פתח שירות מעבורת לילדים קטנים מסביב לאגם. היה מעולה.

התחנה הבאה: הפארק הלאומי Yellowstone.

ביקרנו חברים בפורט טאונסנד, וושינגטון. זו עיירה קטנה ומקסימה על חצי-אי בקצה הצפון-מערבי של ארה"ב, ממש על הפתח של מפרץ פוגט, שלחופיו נמצאת בין השאר גם סיאטל. במשך יומיים לקחו אותנו לראות את כל האטרקציות הכי שוות.

‏ביום הראשון ראינו את הנמל של פורט טאונסנד, שהשפל מותיר בו רצועת חוף רחבה ומרתקת ‏ואפשר לחפש בו אוצרות בחול וכל מיני חיות שמשגשגות על הגבול שבין יבשה וים. או שרידים של כאלה שפחות. ‏אחר כך הסתובבנו בנמל וראינו איך מתקנים אוניות מלמטה. חבל שלא צילמתי. אבל כן צילמתי איך מרימים אותן מהמים.

 

‏למחרת הלכנו לפארק המדינתי "פורט וורדן", שחוץ מזה שיש בו יער נהדר, יש בו גם ביצורי ארטילריה עתיקים (מאז המלחמה הספרדית-אמריקנית לפחות) ששומרים על מפרץ פוגט ונמל סיאטל מפני פלישת צי האויב דה ז'ור. אז הסתובבנו בין הביצורים וראינו את עמדות התותחים, מעודכנות לטכנולוגיה הצבאית של מלחמת העולם השנייה, ושרנו קאנון עם ההד בתוך הבונקרים.

 

‏בין לבין טיילנו במרינה, אכלנו אוכל מעולה, קטפנו שזיפים, והצטיידנו בקפה משובח. זו העיירה המבוגרת ביותר בארה"ב וילדים אין שם כמעט בכלל, ושירה במיוחד זכתה לתשומת לב רבה.

‏בלילה נפרדנו, נסענו למעבורת, העמסנו עליה את הקרוואן, והמשכנו צפונה לוונקובר. אבל על זה בהמשך.