תגית: מדינת השמש

כשהתחלנו את הטיול אמרתי שאני אכתוב על מערכות החשמל של הקרוואן והמערכות שלו בכלל, ועכשיו אני מגיע לזה. מניח שיעניין בעיקר מהנדסים ומהנדסים-ברוחם.

הקטע עם המערכות של הקרוואן שהן צריכות לעבוד גם במצב שהוא מחובר לתשתיות חיצוניות, וגם כשהוא מבודד. ובנוסף להיות עמידות, ולפעמים גם לתפקד, כשהוא נוסע ומיטלטל (אז למשל לכל המגירות, ולמקרר, יש תפס שלא ייפתחו פתאום, אין מיכל ניאגרה בשירותים אלא יש מנגנון אחר, וכו'). בנוגע למערכת המים והברזים זה די פשוט: כשלא מחוברים לצינור מים בלחץ חיצוני, יש מיכל מים פנימי (של 200 ליטר) עם משאבה קטנה אך רועשת שמיצרת לחץ מים בצנרת, ואז כל השאר עובד כרגיל. גם הביוב עובד כרגיל, חוץ מזה שבמקום להישפך ישר לפתח חיצוני, הוא עובר דרך מיכלים פנימיים (450 ליטר סה"כ), כך שאפשר פשוט לסגור את השסתום החיצוני במשך כמה ימים עד שבועות ולהמשיך לחיות כרגיל, עד שיוצא להגיע למקום שיש בו פתח ביוב מתאים.

לגבי חשמל זה קצת יותר מורכב, ובקרוואן יש שתי מערכות חשמל מקבילות: אחת של זרם חילופין 120 וולט ביתי אמריקאי סטנדרטי, שבה משתמשים כשמחוברים לחשמל חיצוני, ושל זרם ישיר 12 וולט כמו של רכב. או כמו של יאכטה, האמת, כי מהן התפתחו קרוואנים. זרם חילופין יש אך ורק כשמחוברים לזרם חשמל חיצוני (בעיקרון צריך 50 אמפר דו-פאזי, אבל יש לנו מתאם ואפשר להסתדר יופי גם עם שקע 20 אמפר חד-פאזי ביתי רגיל, ובנוסף גם קנינו גנרטור קטן). זרם ישיר 12 וולט יש כמעט בכל מצב, כי יש בקרוואן שני מצברים גדולים שיכולים להחזיק מעמד עד כמה ימים בשימוש יומיומי זהיר, והם נטענים כל פעם שמתחברים לחשמל חיצוני; וגם אם לא, המשאית יכולה לספק לקרוואן חשמל 12 וולט כשמתניעים אותה.

ה-12 וולט מפעיל את כל המערכות הקריטיות, כמו המנועים של הרגליים ההידרואליות והפתיחה/סגירה של החדרים הנשלפים, ואת משאבת המים, ואת האורות בקרוואן, ועוד כל מיני מכשירים חשמליים כמו וונטות ומערכת הסטריאו, ואת האלקטרוניקה והחיישנים של המערכות הלא-חשמליות. ובנוסף יש גם שקע של מצת רכב שאליו חיברנו מתאם USB להטעין טלפונים וטאבלטים. אבל חייבים זרם חילופין בשביל להפעיל את המזגן, ואת מאוורר התקרה, ואת הטלוויזיה ואת המיקרוגל. (המקרר זה סיפור אחר, עוד בהמשך). וכמובן שגם כל השקעים החשמליים הביתיים מתים כשהקרוואן לא מחובר לחשמל חיצוני. אני חושד, אבל לא הצלחתי לוודא, שבמקור גם המאוורר, הטלוויזיה, והמיקורגל עבדו על 12 וולט והבעלים הקודמים החליפו אותם מסיבותיהם-שלהם. אבל היום הם צריכים זרם חילופין אז זה מה יש.

כמה שיותר בקרוואן עובד על מבערי גז פרופן ולא על חשמל. זה כולל את הכיריים, את הבוילר של המים החמים, ואת ההסקה. וגם את המקרר. מקרר ביתי רגיל עובד על עיקרון של דחיסת גז עד שהוא הופך לנוזל חם ואז מעבירים אותו ברדיאטור כדי לפלוט את החום ואז להפוך אותו בחזרה לגז קר כדי לקרר את השוקולדים. זה דורש משאבה אימתנית והרבה חשמל. מקרר של קרוואן עובד על עיקרון של המסה, ממיסים את הגז (אמוניה) במים, ואז מאדים אותה בחזרה לגז עם מבער קטן. לוקח לו הרבה יותר זמן לקרר אבל הוא מאוד חסכוני באנרגיה, יש לו פחות (או בכלל לא) חלקים נעים והוא לא צריך חשמל כמעט בכלל, חוץ מכדי להפעיל את המצת של המבער, ובשביל זה ה-12 וולט מספיק די והותר. המקרר גם יודע לנצל זרם חילופין 120 וולט כשנותנים לו, ואז הוא מאדה את האמוניה באמצעות משאבה קטנה, כרגיל, במקום לבזבז גז.

התוצאה של כל אלה שהרבה מאוד מערכות, ודווקא הקריטיות ביניהן, עובדות יופי גם כשהקרוואן עומד לבד באמצע שדה, ובחיסכון יפה של משאבים. לגור בו בתנאים כאלה זה ממש לא כמו לגור באוהל קשיח, אבל מצד שני זה גם לא בדיוק כמו לגור בבית; עוד על זה בפוסט אחר.

 

image-20170617_094245

מלכתחילה לקחתי הילדים ל-Orlando Science Center בתור אחת הפעילויות שאנחנו עושים בין לבין, להירגע בסביבה קצת יותר נוחה. אבל משהו בארגון של המקום, אולי השילוב בין לימוד ובידור, ריתק את הילדים לחלוטין, כי בכל יום שהיינו בו הם פשוט העדיפו להישאר באותה תערוכה מהבוקר ועד שעת הסגירה, למצות אותה לגמרי בלי לראות שום דבר אחר. אז חזרנו לשם שוב ושוב כדי לראות גם את התערוכות האחרות, וכולן ריתקו אותם באותה מידה.

 

ביום הראשון בילינו בתערוכה שהכילה כל מיני חידות הגיון וחידות מתמטיות, ויונתן במיוחד פתר את כולן בשיטתיות. הילדים גם בנו מכוניות וטילים ושיגרו אותם באמצעות לחץ אוויר במסילות מיוחדות. ביום השני הם העדיפו לשחק במשחקיה הענקית והמושקעת, שכללה בין השאר גם פעילויות יצירה ותיאטרון, ולסיום עלינו לראות את הטלסקופים במצפה הכוכבים על הגג — עוד היה אור, אז הסתפקנו בקן בזים על גג בניין סמוך. ביום השלישי הלכנו לתערוכה שהתמקדה במדעי כדור הארץ, עם חלק נוסף על דינוזאורים והאבלוציה שלהם. זה היה לשמחתנו בסוף שבוע, אז היו הדרכות מיוחדות על הדינוזאורים, ועל הפלנטות, והכי כיף — חדר מלא בניסויים מדעיים שיכולנו לנסות בעצמנו. התרשמתי מאוד עד כמה הכול היה נגיש לגמרי גם לגילאים הצעירים, אבל בכל זאת שום דבר לא היה טריוויאלי: כל ניסוי היה מרתק ומגניב ממש. בין השאר מיצינו דנ"א מתוך תות שדה ושמרנו אותו במבחנה (יונתן הסתובב איתה לכל מקום גם שבוע אחר כך), בדקנו מה הזווית שתותח צריך כדי לירות קליע למרחק מקסימלי, וציפינו מטבעות בציפוי נחושת באמצעות אלקטרוליזה. אחר כך הילדים הכינו פלסטלינה ביתית, שמסתבר שהיא מוליכה חשמל, ואז השתמשנו בה כדי לרכוש ידע בסיסי על מעגלים חשמליים.

בילינו שלושה ימים בלגולנד, שזה פארק שעשועים גדול בהשראת, טוב, לגו, שמסתבר שהוא בימינו מותג גדול עם סרטים ותוכניות טלוויזיה ועניינים. אני לא זיהיתי כמעט כלום, אבל כן היה חלק של טירה ואבירים, וחלק של פיראטים, ויונתן אוהב סדרה שנקראת "נינג'גו" עם נינג'ות, שגם היה. והכול בשפה העיצובית של לגו, עם בלוקים גדולים וצבעים ראשוניים ואנשי לגו בכל מקום ופסלים גדולים ומרשימים מלגו. היה לי טיפה מוזר, פארק נושאי שמבוסס על מדיום מסוים ולא על, טוב, נושא, אבל בסך הכול הקונספט עבד.

בתור פארק שעשועים זה היה טיפה מאכזב אחרי דיסני וורלד, בתור מקום שמנוהל רק סביר ולא ממש מדהים, מה גם שיש להם הרבה פחות "תרבות" לעבוד איתה. וגם מזג האוויר היה חם ולח מאוד ועם שמש קופחת. אז בקיצור, אם נודה על האמת, די סבלתי שם. אבל הילדים נהנו למדיי, במיוחד שרוב המתקנים מיועדים לגילאים צעירים יותר מאשר בדיסני וורלד. מתוך הכול הכי אהבתי את המיני-וורלד, מודלים ענקיים מלגו של כל מיני אתרים בארה"ב, כולל למשל פסל החירות *וגם* של המודל בלאס-וגאס של פסל החירות. מאוד משעשע.

אבל הנה משהו מגניב: המלון של לגולנד, שצמוד אליו. זה כבר כן היה מדהים. בילינו בו את כל הערבים אחרי הפארק, עם ארוחת ערב, וגם ישנו בו לילה אחד בשביל החוויה. כולו לגו. בלובי יש בריכות ענקיות מלאות בלגו שהילדים משכשכים בהן תוך כדי הרכבה. החדרים — כל קומה לפי נושא אחר, ואנחנו הלכנו לזו של הפיראטים, אז כל החדר היה נראה כמו פנים של ספינה עם פרופס של פיראטים (מלגו!) תלויים מהקירות, ומשחק "חפש את המטמון" לילדים לנסות למצוא את הפרס (נחשו מה) וכו' וכו'. בבריכה — קוביות לגו גדולות וצפות שהילדים הרכיבו מהן רפסודות וטירות צפות ואז פירקו אותן. כל ערב הפעלות לילדים לפי נושאים (טירות, פיראטים) עם ריקודים ותחרויות הרכבה. שיעורי הרכבה. מערכת מיזוג אוויר מעולה. בקיצור, שם הילדים כבר היו באקסטזה מוחלטת וגם אנחנו יכלנו פשוט לשבת ולהירגע ומדי פעם לעזור לרפאל להרכיב ברווז. אם זה היה תלוי בי היינו מבלים שם שבוע שלם אפילו אם זה אומר לוותר על הפארק.

אחרי שיגורי הטילים של חברת SpaceX אני עוקב כבר כמה שנים, אז קיוויתי שכשנגיע לפלורידה תהיה לי הזדמנות לראות אחד כזה בלייב. כמה מאוד שמחתי כשהתברר שבתקופה שלנו בפלורידה מתוכנן לא סתם שיגור, אלא שיגור הבכורה של הטיל החדש שלהם, Falcon Heavy! הייתי כותב עוד על הטיל ומה מיוחד בו, אבל עדיף כבר לקרוא אצל יואב לנדסמן כדי להבין על מה אני מדבר כאן: https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1306462242793022&id=140271039412154

בגלל העלות והסיבוך הלוגיסטי החלטנו שרק אני אלך לראות את השיגור, בלי נעמה והילדים. מכיוון שבסופו של דבר היה מדובר בנסיעה של שעתיים בכל כיוון ואולי שלוש או ארבע שעות בסך הכול של עמידה בתורים, כנראה שזו היתה החלטה נכונה.

אז באמת, לאחר שעתיים נסיעה, ושעה וחצי המתנה לכניסה עם הרכב למגרש חניה, ושעה המתנה לבדיקה בטחונית, נסענו אולי חצי שעה באוטובוס פנימי, תוך שאנחנו רואים את מרכז החלל על ההיסטוריה שלו ועל חיי-הבר שבתוכו (כולל, למשל, אליגטורים בתעלות בצד הכבישים). בסופו של דבר הגענו לאתר התצפית הטוב ביותר לשיגור, במקום המכונה Banana Creek, במרחק כמה קילומטרים מכן השיגור עצמו, מעבר לנהר. שם התאספו להערכתי כמה אלפי אנשים נלהבים-ביותר מכל הסוגים, על טריבונות ועל הדשא, ממתינים לשעת ההמראה, אוכלים שותים ומפטפטים ומכוונים מצלמות. מסיבה.

 

לאחר שחיכינו שם אולי שעה וחצי, הוכרז שהשיגור נדחה בכמה שעות בגלל רוחות חזקות מדי בגובה. אבל לא היה משעמם: כל המקום היה בנוי מסביב למוזיאון שמוקדש לתוכנית אפולו, עם האנגאר ענק שהכיל גם טיל סטורן V מפורק לשלביו; ועל הבמה עלו אנשי נאס"א שתיארו לפרטים מה הולך לקרות וסיפרו כל מיני אנקדוטות.

חצי שעה לפני זמן ההמראה המיועד החדש מצאתי לי מקום מצוין, ובדיוק ברבע לארבע נדלקו מנועי הטיל והוא התחיל לעלות מעלה-מעלה. אני הסתכלתי במשקפת וראיתי *הכול*. הטיל עלה מעל המגדל, ומעל ענני העשן שהשאיר מאחוריו, מאחוריו עמוד של להבה ארוכה יותר מכל הטיל. והלהבה, היא לא פשוט צהובה-בהירה, כמו בתמונות. במציאות היא ממש בוהקת. בוהקת כמו השמש. הרעש סוף סוף הגיע אלינו, קודם כול כמו רעם שמתחיל בפתאומיות ואז מתמשך, ואז זה נשמע כאילו הליקופטר מרחף לנו מעל הראש. הטיל עלה בקצב הולך וגובר, אני הורדתי לרגע את המשקפת כדי לראות איך זה נראה ישר בשמים, ולא יכולתי למצוא אותו — מסתבר שבאותו רגע הוא נעלם מאחורי ענן. תוך כמה שניות אפשר היה לראות אותו מופיע שוב, בשלב הזה כבר קטן בהרבה וגם הלהבה שלו נראתה חלשה יותר במרחק הזה. באוויר הדליל בגובה הזה גם הלהבות התחילו להיראות פרושות כמו מניפה, ואפשר היה כמעט לראות את הלהבה של כל אחד מהמנועים בנפרד. הקהל ואני היינו באקסטזה, עם צעקות ותשואות על כל הכרזה על פעולה מוצלחת שהטיל ביצע.

 

כשכבר בקושי יכולתי להבחין בפרטים של הטיל ההולך-ומתרחק, גבוה בשמים, הוא התפצל פתאום לשלושה חלקים, כמו פרח שנפתח. החלק האמצעי המשיך ישר ואילו שני המאיצים נפלו משמאל ומימין והתגלגלו לצדדים, ואז התיישרו והדליקו לכמה שניות את המנועים שלהם בלהבה צהובה-כתומה, רחוקה כל כך שכל מה שנשאר ממנה היה רק צבע. המשכתי לעקוב אחרי זוג המאיצים שהמשיכו להתרחק עד שכבר אי אפשר היה לראות אותם. אבל אחרי דקה בערך הם חזרו, ואפשר היה לראות בשמים את הלהבות שלהם, ומעליהם המאיצים עצמם. פתאום הלהבה של אחד מהם כבתה, ואני דאגתי שהמנועים שלו כשלו ושהוא הולך לצנוח ולהתרסק, אבל אז גם הלהבה של השני כבתה אז נזכרתי שזה חלק מהתהליך המתוכנן, ואחד מהם כנראה פשוט מקדים את השני מאיזו סיבה. המאיצים המשיכו להתקרב וליפול ארצה, ונראו כמו קיסמים שנופלים ממגדל גבוה. אבל הם המשיכו להתקרב וכשיכולתי ממש לראות את הפרטים שלהם, הם הדליקו שוב את המנועים וקצב הנפילה שלהם נעשה איטי יותר. הם הלכו והתקרבו לקרקע, רחוק באופק, והאטו עד למגע עדין בקרקע מאחורי שורת עצים.

אחרי שמורת אווגרליידס המשכנו למיאמי. חנינו ב-Fort Lauderdale, וביום הראשון ביקרנו במוזיאון המדע Frost המרשים. למחרת עשינו יום כיף עם חברים ובילינו בחוף הרחצה Pompano כפי שראוי לעשות ללמודי-קור בדרום פלורידה בפברואר.

החלטנו לנצל את השהייה בשמורת אוורגליידס כדי לנוח קצת בחום, אז נשארנו בחניון הקמפינג של השמורה במשך כמה ימים. שם אין חיבורי חשמל ומים אבל גילינו שאנחנו מסתדרים יופי ושמספיק להפעילאת הגנרטור במשך איזו שעה פעם ביום כדי לטעון את המצבר של הקרוואן (ושל המחשב, ושל השואב אבק). זה היה האתר הכי יפה וכיפי ומרווח שחנינו בו, עם משטח דשא ענק ומוקף ביער לפרטיות.

אכלנו בשר וירקות על האש, ועשינו סמורז, והילדים התרוצצו בדשא והרכיבו יצירות במג'יק פורט, וראינו ביחד סרטים. היה נפלא למעט היתושים האגרסיביים שאכלו את נעמה ואת הילדים חיים והותירו אותם מתגרדים גם שבוע אחר כך.

הטיול ב-Airboat היה משולב בביקור בחוות אליגטורים בשולי השמורה. ראינו איך מגדלים אותם, ואיך מאכילים אותם, וליטפנו אליגטורים תינוקות ונחשים. עובד החווה שעשה את ההדרכות וההדגמות האלה היה נראה במבט ראשון קצת אקסצנטרי, אבל אחרי שיצא לנו להכיר אותו קצת יכולנו לראות שהוא בעצם מטורף לחלוטין, והוא הראה לנו גם כמה מהלכים מתוך הספורט הפלורידיאני המסורתי של היאבקות באליגטורים בידיים חשופות.