תגית: ערי הצפון-מזרח

 

הספריה הציבורית בניו-יורק, בבניין עתיק ונהדר (מהמאה ה, אה, תשע-עשרה), מלאה ביצירות אומנות ופסלים וציורי קיר ותקרה, עם גרמי מדרגות דרמטיים וחדרי קריאה עם תקרות גבוהות. נחמד. ואריות בכניסה, כמובן.

אנחנו הלכנו ישר לחדר הילדים, שם נמצאים משני צידי הדלת אריות מלגו, בהומור של ספרנים. יונתן התרשם כל כך שהוא פשוט הוריד ספר של ד"ר סוס מהמדף והתחיל לקרוא אותו — פעם ראשונה שאני רואה אותו קורא ספר ולא רק טקסטים קצרים ופונקציונליים כמו שלטים.

קודם כתבתי על אתר הזיכרון ל-9/11 ופספסתי הכול, כי בעצם לא סיפרתי בכלל על הרושם שהוא עשה עליי, רק כתבתי שהוא עשה רושם. אז ככה:

כל האנדרטה הזו, בכל אספקט שלה, היא ניגודים. קיום מול אין, מים מול אש, החיים מול הנצח. כאב מול השלמה. איפה שעמדו יסודות שני המגדלים וצמחו כלפי מעלה, עכשיו יש שני בורות מרובעים ומדופנים באבן שחורה. ודפנות הבור, לאורך כל היקפו, הם מפלי מים. והמים הנופלים נראים בדיוק כמו שולי העשן והאבק מסביב למגדלים בזמן ההתמוטטות שלהם. וגם קצת כמו הנפילה של האנשים שקפצו מהם. אז הכול שם, מתואר, רק הפוך: פנימה-החוצה, מעלה-מטה, הפוך בחומרים, הפוך בקיום. והמבקר, זאת אומרת אני, נתלש, בלי אוויר בריאות, לבנות מאפס את כל מה שחשבתי שהיא המשמעות של קריסת המגדלים.

ואז אפשר להסתכל שוב על האנדרטה: רגע אחד, קפוא בזמן, ממשיך להתרחש ללא הרף, לנצח. כפי שהוא עבור הנספים. אפשר להסתכל עוד, אפשר ללכת, אפשר לחזור; זה לא משנה. המים ממשיכים ליפול לאורך דפנות הבור, נקווים בקרקעית לכמה רגעים, ואז זורמים לפתח באמצע, ונעלמים לתוכו. עוד ועוד מים נופלים למטה, ועוד ועוד מים נעלמים לבלי שוב. דרכו של עולם.

ואין בכלל, בכל האנדרטה הזאת, שום כעס או האשמה. גם לא ברמז. ולא כי אין להם מקום, אלא פשוט כי הם חסרי משמעות. הם מתגמדים ביחס. אין משמעות לסיבתיות בכלל, למה קרה ואיך קרה ומאיזה סיבות התרחש מה ובאיזה סדר. מה זה משנה? קרה. הנה. הבור מול עיניך.

ומול אתר הזיכרון הזה, שכולו הרהור וניואנס, נמצא WTC 1, הבניין החדש שנבנה כדי להחליף את מגדלי התאומים. בדיוק 1776 רגל גובהו, שנת ההקמה של ארצות הברית. מתומן מלוכסן של זכוכית בוהקת, מיתמר מעלה-מעלה כמו אצבע בעין של אלוהים. ושלא יהיה ספק, הוא גבוה בהרבה ממה שמגדלי התאומים היו. למעשה הוא הבניין הגבוה ביותר בצפון-אמריקה. אבל שלא כמו מגדלי התאומים, הוא לא, ואף פעם לא היה, הבניין הגבוה ביותר בעולם, כי התואר הזה היה שייך מלכתחילה לבורג' ח'ליפה, בדובאי. ופשוט אי אפשר להסתכל עליו, זה בלתי נסבל לראות אותו, מרוב חוסר תוחלת. אז העין חוזרת למטה, לאנדרטה, עם הבור והמים הנופלים, שאין בהם לא גאווה ולא תיקון, אבל לפחות יש בהם אמת. ואז הצידה, רק כמה מטרים משם, לתחנת הרכבת המוזרה וחסרת הפשר הזאת, שאין בה לא תיקון ולא אמת, אבל יש בה משהו אחר: שכל אדם יכול פשוט להיכנס אליה ולעלות על רכבת ולנסוע לאן שירצה, ולהמשיך בחייו. וזה מה שעשיתי.

 

לקחתי יום חופש לטייל לבד בעיר! התחלתי בתחנת הרכבת והקניון במרכז הסחר העולמי, אוקולוס. דרכה אנחנו עוברים כל יום, אבל רק עכשיו היתה לי הזדמנות להשתהות קצת ולראות קצת את הדבר המדהים / מטריד / חסר-תקדים / דיס-הרמוני הזה, שנראה כאילו הוא נבנה בתוך השלד של תיאמת. לא לגמרי ברור לי מה הם ניסו להגיד פה, אבל הם ללא שום ספק אמרו אותו.

התחנה הזאת, ענקית ומושכת תשומת-לב ככל שתהיה, נחבאת לעין לחלוטין בין גורדי השחקים שמקיפים אותה, ומהווה חלק מקומפלקס מרכז הסחר העולמי. ממש לידה אפשר גם למצוא את אתר הזיכרון למרכז הסחר העולמי הישן, כלומר מגדלי התאומים. התמונה לא עושה איתו שום חסד ולא מעבירה את ההרגשה בכלל, אז אני אתאר במילים: כל מה שיש שם זה שני בורות ענקיים, בדיוק איפה שמגדלי התאומים פעם עמדו. הדפנות של הבור הם מפלי מים, והמים נופלים לאורכם כל הדרך למטה, ובסוף נקווים על הקרקעית בבריכה, וזורמים לבור ריבועי קטן יותר במרכז, ונעלמים לתוכו לנצח. וזהו. עוד ועוד מים, עוד ועוד נופלים, עוד ועוד נעלמים לנצח. לא הייתי חושב שבצורה כל כך מדויקת ומינימליסטית אפשר להעביר רגש כל כך מורכב. במשך רבע שעה פשוט עמדתי שם בלסת שמוטה.

אחר כך עליתי על הסאבוויי לטיימס סקוור, וקניתי כרטיסים להצגה, ואז המשכתי לטייל במידטאון. אכלתי אוכל רחוב וראיתי את הקתדרלה של סט פטריק, ואז המשכתי לסנטרל פארק, וראיתי מייצג של האמן Ai Weiwei על גבולות והגירה, והקשבתי לזמרת-אופרה ששרה בציבור, והלכתי לראות את טירת בלוודר, שהייתה פעם סוג של מגדל שמירה והיום היא תחנה מטאורולוגית. אחרי שהחשיך כבר היה פחות נעים, אז חזרתי לטיימס סקוור ואכלתי ארוחת ערב (פסטה גולש). ואז ההצגה: School of Rock, שהיתה נהדרת ממש (טוב, אנדרו לויד וובר). זאת אותה הצגה שנעמה ראתה לפני כן ביום חופש שלה, אז מבחינתנו הלכנו ביחד.

לקינוח, הלכתי לראות את האמפייר סטייט בילדינג מקרוב, וטיילתי קצת בסביבתו, שמסתבר שהיא סוג של קוריאה הקטנה. אז נכנסתי לאחד מבתי הקפה באזור, שהיה אופנתי ומאגניב במידה כמעט בלתי-נסבלת, ושתיתי צ'אי ואכלתי פרנץ' טוסט עם גלידת תה ירוק, שסגרו לי את הפינה בצורה כל כך יסודית שלא נשאר לי דבר פרט לעלות על הרכבת ולחזור הביתה לישון.

היכל המדע בקווינס. יופי של תערוכות מגוונות על נושאים בחזית המדע, כמו הקשר בין בריאות לאבולוציה (נגיד: נפוצות של סבילות ללקטוז) וההתפתחות של ציפורים מתוך דינוזאורים אחרים. אבל גם אני וגם הילדים הכי אהבנו את התערוכה על חקר חלל וסביבות עוינות באמצעות רובוטים, שהשיא שלה הוא סביבה דמוית-מאדים שעליה נוסע רובר, שהילדים יכולים לתת לו פקודות נסיעה ופעולה מרחוק דרך מחשב.

נפגשנו עם חברים והלכנו למוזיאון האגודה ההיסטורית בשדרה השמינית. יש להם שם קומת ילדים שלמה, מלאה ברכבות ושאר צעצועים בסגנון עתיק (או שזה היה רק בגלל עונת הכריסטמס?) שהילדים נהנו מאוד לראות ולשחק בהם. אחר כך הלכנו לחלק של "המבוגרים" ששם יש תערוכה נהדרת של מנורות זכוכית של טיפאני כולל הסברים והדגמות על הייצור והעיצוב שלהן. וגם התערוכה העיקרית של המוזיאון, שכוללת מגוון מוצגים מכל מיני תקופות ואספקטים בחיי העיר ניו-יורק, שלמרות שהיתה לא גדולה היתה מעניינת מאוד. חשבתי שצילמתי שם תמונות אבל מסתבר שלא (או שכן צילמתי והן נמחקו? אין לדעת), שזה קצת מבאס כי היה שם מאוד חזותי. יש "ערכות הפעלה" לילדים שמאפשרים להם להיות "בלשים היסטוריים" ולעקוב אחרי תופעות או ארועים, שהיו מגניבים מאוד במיוחד ליונתן, למרות שנראה לי שיועדו לגילאים קצת יותר מבוגרים.

משימה אחת שהצליחה לנו היתה לעקוב אחרי בעלי-חיים מיתולוגיים שהופיעו על גלובוס מהמאה ה-15, ואחר כך אילו בעלי חיים מהעולם הישן והחדש מופיעים בצעצועי ילדים (נגיד היתה שם דוגמה יפה של תיבת-נוח מעץ). הצעד האחרון היה למצוא חיה שלא מופיעה בכלל במוצגים ההיסטוריים ולצייר אותה, ויונתן ענה בלי היסוס שהוא לא רואה בשום מקום פאפין. על משימה שעסקה במהומות הגיוס ה-1863 העדפתי לדלג כי זה היה נראה לי לא מתאים לגיל בצורה קיצונית, אז המשכנו למשימה ששלחה את הילדים לחפש הופעות של עיט לבן-ראש על כל מיני סמלי שלטון היסטוריים (כיסאות של נשיאים וכזה).

בכל אופן, למדנו המון. כדי לחגוג זאת, הלכנו כולנו לכיכר קולומבוס ואכלנו ראמן מצוין. ואז נפרדנו וחזרנו הביתה.

הלכנו לראות את נושאת המטוסים המוזיאונית Intrepid. היא עוגנת על ההאדסון, ולכן, בניגוד למקומות אחרים במנהטן, הגענו אליה לא ברכבת ובסבוויי אלא במעבורת, ישר מהבית. היא מוזיאון ימי אווירי גדול מאוד עם מגוון כלי טיס מרשים, לא רק מארצות הברית אלא גם ממדינות אחרות, כולל "כפיר" של התעשייה האווירית. בין השאר ראינו גם בלאקבירד (גרסת ה-CIA, חד-מושבי), קונקורד, וסיירנו בצוללת גרעינית שעגנה ליד.

וגולת הכותרת: מעבורת החלל "אנטרפרייז", על הסיפון. מדובר בפרוטוטיפ הראשון של צי המעבורות, אבל יכולות התפעול ושיגור לחלל שלה לא הושלמו מעולם (מגן חום, מנועי שיגור), אז היא נראית קצת כמו מודל-צעצוע מצוחצח. אבל זה לא מודל: היא מתפקדת, דואה באוויר ונוחתת על מסלול, ואסטרונאטים טסו בה, אם כי לא לחלל. בנוסף ראינו תא נחיתה של "סויוז" שהיה מוצג מאוד יפה כך שיהיה אפשר לראות את המרחב הפנימי שלו.

חוץ מזה סיירנו בנושאת המטוסים עצמה. עלינו לגשר, בדקנו את השרשרת העוגן האימתנית, ובין לבין ראינו תערוכה של פוסטרים וסרטוני בטיחות לטייסים משנות החמישים. סיימנו בהדגמה חיה של תפעול אחת משלוש המעליות הענקיות ששינעו ומשנעות מטוסים מסיפון ההמראה לקומת ההאנגאר, וחזרנו במעבורת הביתה.

הלכנו למוזיאון הטבע האמריקני ע"ש טדי רוזוולט בשדרה השמינית, שהיה ענק ומדהים כצפוי. זה מוזיאון טבע בסגנון הישן, שהזכיר לי את מוזיאון פילדס בשיקגו: נגיד, פוחלצי חיות מוצגים מאחורי זכוכית, מוקפים בסביבתם הטבעית, בסיטואציות כאילו-טיפוסיות אבל בעצם דרמטיות ומרגשות שמציגות את מלוא יופיו ואכזריותו של הטבע וכו'. מאוד, אה, תחילת המאה ה-20, שאז באמת המוזיאון הוקם.

ולכן חוץ מהעניין של לראות את התערוכות עצמן, הסתקרנתי מאוד גם לראות איך בחרו אוצרי המוזיאון, ילידי המאה ה-19 מן הסתם, להציג את הידע והמוצגים, וזה הולך בערך ככה: יש איזה ארבע או חמש תערוכות שונות שמוקדשות כל אחד ליבשת או אזור שונה בעולם: אפריקה, האמריקות, מזרח אסיה וכו'. בכל אחת אפשר לראות הכול על אותה יבשת: בעיקר בעלי החיים המקומיים, והתרבות המקומית, אבל גם קצת נוף, אקלים, וכו'. נגיד, אחרי שעוברים פוחלצי ביזונים יש מיצג של לבוש מסורתי של שבט אינדיאני. לצד הפיל האפריקני, הסברים ודוגמאות של כלים שמשמשים לטכניקות עיבוד מתכת מסורתיות באפריקה. וכיוצא באלה. התיאורים של הערכים, הנורמות, הטקסים והתרבות החומרית של ה, אה, ילידים היו נראים לי מכבדים ומפרגנים ככל שיכלתי לשפוט, אבל היה משהו מוזר ואפילו מערער בתיאור היבש של המאפיינים, כאילו מדובר במשהו שלא שונה מהותית מנגיד צורות הקרניים של איילים, כאילו תרבות של איזה עם או שבט היא בסך הכול סט של תכונות, שכנראה גם נובעות מהסביבה, ולא מופע רגעי של תרבות אנושית כללית שמשתנה כל הזמן ומתערבבת עם תרבויות אחרות ונראית אחרת מנקודות מבט שונות, שזה נראה לי יותר איך שאנחנו מסתכלים על זה היום. היו פה ושם גם מיצגים שהסתכלו על התרבות בצורה יותר רוחבית, ודווקא אלה היו לי הכי מעניינים. היה, למשל, מיצג שהראה שחזורים של כל מיני ערי מסחר בעולם העתיק (בתמונה: בגדד. שימו לב לפינה האוריינטליסטית עם השטיח המעופף). והיה גם הסבר מקיף על תופעת השמאניזם, כעניין עם הגדרה נתונה שמופיע בצורה דומה בתרבויות לא קשורות. אבל הרוב התייחס לכל תרבות כאילו יש לה יותר במשותף עם בעלי החיים באזור שלה מאשר עם בני אדם אחרים. אז בקיצור, העבר הוא אכן ארץ אחרת, ולכן כשלעצמי הייתי שמח לראות גם תערוכה שמראה חוקרים אנגלו-סקסיים משופמים עם כובעי שעם ובגדי חאקי, מסתכלים בזכוכית מגדלת על שרכים ועל בגדים של ילידים, לצד שלט שמתארת את שיטת וערכי חקירת הטבע והאדם שלהם. אבל זה כמובן לא יכול להיות, אז הנה אני משלים פה את החסר.

בכל אופן, הילדים נהנו מאוד לראות את החיות השונות, ופחות התחברו לתיאורי התרבויות. אבל כן ניצלתי את ההזדמנות, כשהיה מיצג רלבנטי, להראות ליונתן את התפתחות כלי צור וכלים אחרים של תקופת האבן המוקדמת לצד ההתפתחות הפיסית של האדם עצמו, וזה היה לו מעניין מאוד. כמו כן! הראיתי ליונתן שאפשר לקרוא את שמות החיות בשלטים ליד הפוחלצים, ועם זה הוא זרם לגמרי. אני חושב שזו פעם ראשונה שקריאה ממש משמשת אותו ללימוד, ולא רק ללוגיסטיקה, וזה היה כיף לראות.

היו גם תערוכות יותר מודרניות, על חלל והפלנטות וטקטוניקת לוחות ועוד כמה מסביב, אבל המוזיאון היה כל כך גדול שבקושי הספקנו לראות אותן, בעיקר בהתחלה ובסוף. דבר אחד שכן הקפדנו לעשות והיה לדעתי השיא מבחינת הילדים (במיוחד עוז), היה כניסה לתצוגה של פרפרים, ואפשר היה לא רק לראות אותם מקרוב אלא גם לתת להם לשבת עלינו.

בחמש סגרו עלינו את הדלתות ונפנפו אותנו החוצה, מה שהיה חבל אבל מה לעשות. בכיף הייתי חוזר לשם לעוד יום לפחות, ולראות עוד קצת מהתערוכות הנוספות, אבל יש כל כך הרבה דברים לעשות בניו-יורק שבאמת אין טעם לעשות משהו פעמיים אלא אם יש סיבה לוגיסטית שהופכת את זה לקל או נחוץ. אז המשכנו הלאה.

 

 

נסענו למוזיאון התחבורה הציבורית בברוקלין עם חברים. כל המוזיאון הוא למעשה תחנת סאבווי לא פעילה, אבל שעדיין מחוברת לרשת הרכבות. אז יורדים אליו במדרגות של סאבוויי, וכולו אולמות ומחילות תת קרקעיות. בקומה העיקרית יש תערוכות ומוצגים על ההיסטוריה של התחבורה הציבורית בניו-יורק. ואילו בקומה התחתונה, איפה שהרציפים הישנים, חונות המון רכבות וקרונות עתיקים, כבר מתחילת רשת התחבורה בניו-יורק מסוף המאה התשע-עשרה, שאז הרכבות היו בכלל עיליות ולא תחתיות. וכל הקרונות פשוט עומדים על הפסים ליד הרציפים ואפשר להיכנס אליהם. נראה שפשוט הסיעו את המוצגים לשם דרך רשת הסאבוויי, שזה יופי של שילוב בין מיקום של מוזיאון לנושא שלו. (אם כי גורם לבעיות נגישות עם העגלה.)

בהתחלה פשוט הסתובבנו בין המוצגים השונים — אחת החברות עבדה כקונדקטורית בסאבוויי וידעה לספר לנו הרבה דברים — והילדים עשו פעילויות יצירה של ילדים. אחר כך נפרדנו, והלכנו לסיור על ההיסטוריה של הרכבות השונות מאז ועד ימינו.

ניו-יורק היא עיר ותיקה. קל לא לראות אותה כך אם משווים אותה לבירות האירופיות הגדולות, אבל בהרבה מובנים גם הבירות האירופיות הגדולות אינן באמת ותיקות, כי חלקים גדולים מהן נבנו מחדש לאחר ההרס הנורא של מלחמות העולם, שניו-יורק יצאה ממנו ללא פגע. "נבנו מחדש" לא רק מבחינה פיסית; כי כל המוסדות והבניינים שינו תפקיד ורוקנו מתוכן. האימפריות הרי התפרקו. מה שנשאר לראות זה היסטוריה, שרידים של גדולת-עבר שנטועים בין גורדי שחקים ובנייני מגורים מודרניים שכמותם יש בכל עיר גדולה בעולם. כמו הפסל של המלכה ויקטוריה בכיכר מחוץ לארמון באקינגהאם, מוקפת כמו השמש בכל מושבות האימפריה הבריטית, מהודו ועד דרום-אפריקה. כמו העיר העתיקה בירושלים, שכבות-שכבות של שלטונות ועמים שהחזיקו בה לזמן קצר, או ארוך, עד שהוחלפו על ידי אחרים. "כאן היה פעם". ואפשר לראות מה היה פעם, בטח, אבל היום כבר יש פה דברים אחרים.

לא כך ניו-יורק. העיר העצומה, העשירה כקורח, המתפרצת און, המתנשאת והזחוחה להדהים, אינה מכירה שום נוסטלגיה או התרפקות על העבר. היא כבר, היא עדיין, היא עכשיו, היא תמיד, פשוט בירתה דה-פקטו של האימפריה האדירה ביותר עלי אדמות. את זה אפשר לראות, כידיעה פשוטה ומובנת מאליה, בכל רחוב וסימטה, החל מהשדרה החמישית ועד לאחרונת מנהרות התחזוקה בקווי הסאבוויי בברוקלין.

ולא שאין לה עבר. הוא שזור בזה של ארצות הברית. ניו-יורק היא הרי מרכז הסחר והפיננסים של היבשת כבר מאז תחילת המאה התשע-עשרה, כשהושלמה תעלת אירי, ועלייתה של ארצות הברית היא גם עלייתה. כמעט כל המקומות שביקרנו בהם, שמרכזיים לחיי העיר, קיימים כבר מאה וחמישים שנה: הספריה הציבורית; השדרות; הסנטראל-פארק. אותם בניינים, אותם רחובות, אותו אורח-חיים משמשים ברציפות את אנשי מרכז העולם. לבקר בניו-יורק, להצטרף לחיים האלה, גם אם באופן זמני, זה לבקר בתוך היסטוריה שהיא כולה הווה.