תגית: ערי הצפון-מזרח

אחרי שמיצינו את בוסטון, נסענו שעה וחצי דרומה לפלימות', מסצ'וסטס. פלימות' היא המושבה המפורסמת שהקימו ב-1620 המתיישבים הפילגרימים הראשונים שברחו בספינה "מייפלאוור" מרדיפות פוליטיות מאנגליה לניו-אינגלנד. היום יש שם (שמעניין לראות) את המוזיאון החי, Plimoth Plantation, שמוקדש למושבה הראשונה ההיא, ומשחזר בנאמנות את הבתים, החפצים, ואורח החיים.

בעצם יש עוד כמה חלקים למוזיאון, ואנחנו התחלנו בכפר משוחזר של ילידים אמריקאים שחיו באזור משבט Wampanoag. האנשים בכפר הזה הם לא שחקנים, הם באמת ילידים אמריקאים מכל מיני שבטים (לא דווקא וומפאנואג) שמציגים את המסורת והתרבות שלהם ושל אבותיהם.

כדי להכין סירה כזו, לוקחים גזע עץ ושורפים אותו מלמעלה, ואז מגרדים את החלק השרוף."
ילדה אקראית: והיא לא שוקעת?
"לא, היא צפה! אבל אם את רוצה שהיא תשקע, תמלאי אותה בסלעים ושימי אותה במים. ואז היא תשקע."
יונתן: ואם לא שמים בה סלעים, אלא פשוט נכנסים אליה הרבה מאוד אנשים? היא תשקע?
"אה, כן, אני מתאר לעצמי שאפשר להעמיס אותה יותר מדיי עם אנשים במקום עם סלעים, כן, גם זה יעבוד."

"איך הכנתי את התיק שלי? עשיתי אותו מצב. כן, זה צב אמיתי. הוא הלך לגן עדן לצבים, עוד לפני שמצאתי אותו, אז קברתי אותו בחול עד שהנמלים אכלו אותו. ואז הרתחתי אותו במים, ותפרתי את העור, ועכשיו יש לי תיק!"

"לא בניתי את הבית הזה לבד, זה היה יחד עם עוד שלושה גברים חסונים. ולא, אני לא גר פה. אני גר בבית רגיל כמוכם. בכלל, לפי החוק אסור לחיות ככה."

"כן, נו, אלה החוקים של הממשלה שלכם. וזה דווקא מאוד פשוט, באים מספיק אנשים, עם נשק, אומרים שהם הממשלה, יכולים להחליט על איזה חוקים שבא להם. כמו זה. זה בדיוק מה שקרה כשבאו הפילגרימים."

"חג ההודיה, לא. זה הרי לא יכול להיות. הפילגרימים לא סגדו לאותם אלים, לא התפללו באותה צורה, פשוט אין סיכוי שהם היו מסכימים לערוך סעודת הודיה דתית יחד עם הוומפאנואג. אתם יודעים מה כן היה? שכמה ימים לפני כן היה טבח נוראי. הם נכנסו לכפר של ילידים, הרגו שבע מאות אנשים לא חמושים, כולל נשים וילדים, פשוט שרפו אותם בתוך הבקתות שלהם. לכן הייתה סעודת ההודיה, תודה לאלוהים שלהם שעזר להם להרוג כל כך הרבה מאיתנו. תחשבו על זה כשאתם אוכלים את התרנגול-הודו שלכם."

אחר כך המשכנו לבית המלאכה, שבו מייצרים בטכניקות המקוריות והמסורתיות את כל הבגדים וכלי הבית שמשתמשים בהם במושבה.

"אני מעטרת את הצלחת. היא עשויה מחימר, ואני פשוט מציירת עליה במכחול עם חימר בצבע אחר. אחר כך אני אשרוף אותה בתנור. זו בדיוק אותה טכניקה שהשתמשו בה גם באנגליה."
אני: אנגליה? לא פלימות'?
"לא. בעשור הראשון של המושבה, היא לא ייצרה כלום חוץ מאוכל ובתים. את כל השאר הביאו מאנגליה."

ובסוף הגענו למושבה עצמה. נמצאים שם שחקנים שמשחקים ממש דמויות של מתיישבים בתחילת המאה השבע-עשרה, ואפשר לנהל איתם שיחות ולשאול אותם שאלות, בזמן שהם נשארים בנאמנות בתוך הדמות! מגניב מאוד.

בתגובה לשאלה של מישהו מהקהל, הסבר מפורט על הפוליטיקה המורכבת בין המתיישבים האנגלים שהגיעו מהולנד לבין המשקיעים, שעבר לי לגמרי מעל הראש עד שהתייאשתי ויצאתי.

"שלום לכם! כן, אני מטייח את הקירות של הבית. זה פשוט חימר. הבאתי אותו מהנהר פה, מערבב עם קצת אדמה, וזהו. הקיר כמעט גמור."

כאן יונתן ועוז חקרו אותו ביסודיות על איזו בדיוק אדמה צריכה להיות כדי לערבב אותה עם החימר ומה עושים אם יש בה גושים ואיך מבדילים אם אלה גושי אדמה שצריך לפורר או אבנים קטנות שצריך להוציא. זאת היתה שיחה משונה ומאוד ממוקדת שנמשכה די הרבה זמן אז אני לא מנסה לתעתק אותה.

"תכירו, זה הבן שלי, וזו אשתי הנאווה. ואתם, מאיפה אתם במקור?"
אני: קליפורניה.
"קליפורניה…? אה, על החוף הפסיפי! וואו! הייתי בהרבה מקומות, אבל אני חייב להודות, עד לשם לא הגעתי."
אני: באילו מקומות היית?
"יצאתי בספינה מאנגליה לווירג'יניה, אבל לא הצלחתי להגיע עד שם. ספינתנו נטרפה באי הקיץ, שקוראים לו גם ברמודה. זה היה נורא. הצלחנו לשרוד שם עד שבאה עוד ספינה שלקחה אותנו למחוז חפצנו בווירג'יניה. שם גם פגשתי את אשתי הנאווה. אחר כך חזרתי לאנגליה, גרתי זמן מה בלונדון, ואז הצטרפתי ליוזמה העסקית הזאת להקמת מושבת פלימות'. ומאז אנחנו פה."

"בן כמה אתה, ילד?"
עוז: בן ארבע! היה לי יום הולדת.
"צעיר מאוד! אבל אני חייב להגיד, עדיין מבוגר יותר מהמושבה הזו! היא רק בת שלוש."

דיברתי קצת גם עם הבן. אמרתי: בתור מושבה בת בסך הכול שלוש שנים, היא נראית ממש מרשים.
הבן: "כן, טוב, אתה יודע, אף אחד לא מהגר כדי להצליח פחות. כולנו מחפשים חיים טובים יותר."

בינתיים האישה הלכה להדוף את התרנגולות לתוך הלול שלהן לקראת הערב, והגדולים הוזמנו להצטרף למאמץ. לא צילמתי אבל הם נהנו מאוד. כשחזרנו, היו להם המון שאלות אליה על גזעי העץ שהיו מוטלים בחוץ, שהיו, מסתבר, עצים להסקה שמתייבשים בשמש.

השארתי את הגדולים איתה והלכתי להסתכל על הבן שהמשיך לטייח את הקירות מבפנים, ואז רדפתי אחרי רפאל שנמלט לגינת הירק מאחורי הבית. כשחזרתי אחרי אולי עשר דקות, יונתן בדיוק שאל מה לגבי הגזע עם הצבע הקצת כחלחל.
אני: וואו, אתם עדיין מדברים על עצי הסקה?
אישה: "כן!!!!"

מוזיאון המדע של בוסטון ענק, ועל כל מוצג ומוצג הילדים יכולים לשבת אולי שעה. אז למרות שהיינו שם יום וחצי, ראינו אולי עשירית. האטרקציות הגדולות היו הצגת הברקים והניצוצות שנראתה כמו פנטזית סטימפאנק מטורפת, וכשלקחתי את יונתן לבד, מיצג שנותן לאנשים לענות על שאלות שקשורות לבריאות ולאורח חיים ומראה סטטיסטיקות של מה ענו מבקרים אחרים.

איך מסבירים לילדים על אבולוציה? עד עכשיו לא היה לי מושג, אבל החדר הראשון שראינו במוזיאון הטבע של הרווארד היה מוקדש לנושא. אני הופתעתי מעד כמה המוצגים עשירים ומקוריים, ובו זמנית מונגשים לציבור הרחב בצורה נהדרת. הראיתי ליונתן את המודל של אחד היצורים הדו-חיים הראשונים ושאלתי אותו ואת עוז מה זה. "זה צפרדע. לא, זה דג. לא, זה צפרדע. אני לא יודע". דיברנו על זה שזה התפתח מדגים, ושהצפרדעים הם צאצאים שלו, וזה בעצם דג שיודע גם לנשום אוויר וללכת על הקרקע, ושכל דור קצת שונה מקודמו וכך הם משתנים. ראינו גם שלדים של בני אדם ושל קופי אדם, והתרשמנו עד כמה הם דומים. והכי כיף לילדים: מודל ממוחשב שמראה את ההתפצלות של מינים ביולוגיים בתהליך של סלקציה. הילדים מניחים ידיים על מסך המגע כדי להכחיד שושלות שלמות, ורואים איך הצאצאים מימין ומשמאל ממשיכים להשתנות עצמאית עד שהם הופכים למינים ביולוגיים נפרדים. אני לא יודע עד כמה הם קישרו את זה למה שדיברנו על צפרדעים ובני אדם, אבל משהו בטח שקע.

המוזיאון לא גדול, בסך הכול קומה אחת גדושה באוספים, באחד מהבניינים באוניברסיטה. אבל דווקא הדחיסות שלו הפכה אותו לדעתי להרבה יותר נגיש. חדר אחד, למשל, היה מלא כולו בפוחלצים של חיות שונות, כשליד כל פוחלץ עומד גם שלד של אותו מין, ובאותה תנוחה בדיוק. מלא חיות, מכל הסוגים: סוסים, היפופוטמים, לווייתנים, איזה שמונה סוגים של עטלפים, מכרסמים ועוד. יכולנו פשוט לעבור חיה חיה ולראות איך היא נראית ואיך השלד שלה נראה, כמעט בלי לזוז מהמקום. (יונתן התלונן שהג'ירפה לא באותו גובה כמו השלד שלה. אני מניח שקשה להתאים את הדברים האלה כשמדובר ממצאים קצת יותר נדירים).

חדר אחר היה מוקדש לפרוקי-רגליים שונים על סוגיהם המגוונים, מסרטנים ועד לחרקים, כולל פינת ליטוף לעקרבים ולטרנטולות (עוז התלהב מאוד). חדר אחר הכיל שלדים של דינוזאורים, זה לצד זה, ובו גם היתה שעת סיפור לילדים. היתה תצוגה של חיות-ים, של פוחלצי בעלי חיים מיבשות שונות, היסטוריה של יונקים שנכחדו. שש השעות שהיינו שם הספיקו בדיוק לעבור ליד כל המוצגים, אז הייתי מבסוט. לסיום עברנו דרך אוסף המינרלים המקיף-אך-לא-בדיוק-מלהיב (למעט הדוגמאות המגניבות של ברזל מטאורי), ואז דרך גולת הכותרת של המזיאון, שהתפרסם בו: שחזורי אומנות-זכוכית מדויקים וריאליסטיים לחלוטין של צמחים, חלקי צמחים, תפרחות, פירות ואפילו טפילי צמחים. הם נראו אמיתיים כל כך ששירה, שהשקיפה מהמנשא, כעסה שלא נתתי לה לאכול מהבננות.

ואז המוזיאון נסגר, אז הלכנו לעשות סיבוב זריז בקמפוס של הרווארד, לרוץ קצת בדשא, וחזרנו הביתה.

 

אחרי חמישה ימים בשני חניונים שונים, עברנו לגור אצל חברים ב-Jamaica Plain, שכונה דרומית של בוסטון שהיתה במקור, כך הבנתי, שכונה של מהגרים ג'מאייקנים, ובשנים האחרונות עוברת ג'נטריפיקציה מואצת. הרחובות מציגים פסיפס אקלקטי של שימושים, כולם במרחק הליכה, שכוללים בנייני מגורים, בתים פרטיים, בתי-מלאכה, סדנאות של אמנים, בתי חרושת (לטופו, לבירה), בתי ספר לאומנויות שונות, ומגוון של כנסיות ומנזרים עירוניים, ובסגנונות שנעו בין מדשאות מטופחות וקירות עץ צבועים ועד לגדרות רשת שמקיפות צריפים ומשטחי בטון סדוקים. כל זה הזכיר לי קצת את שכונת פלורנטין, רק בניו-אינגלנדי. גם האנשים היו מגוונים, כשאולי חצי מהם ג'מאייקנים וחצי לבנים: פועלים, אמנים, ובורגנים.

לא היה לנו מקום לחנות בבית של המארחים שלנו, אז חנינו בחניה של הסטודיו שלהם, מרחק רבע שעה הליכה, וישנו אצלם בבית כדי שהילדים יוכלו לבלות ביחד (פעם ראשונה שאנחנו עושים את זה). והצטרפנו לפעילויות הסופ"ש. נראה שהשכונה מאוד קהילתית, כולם מכירים את כולם והולכים לארועים. בין השאר הלכנו לשוק איכרים של יום שבת בבוקר, ולצעדת עששיות של האלווין מסביב לאגם עם תחפושות.

ואלה בעצם אולי החוויות הכי משמעותיות בטיול הזה. ללכת לראות מקומות ומוזיאונים זה מעניין אבל לפעמים מרגיש נורא נייטרלי וסטרילי. זה משהו אחר לגמרי ממש להצטרף למשפחה, ולחיות איתם את החיים של המקום כמו שהם מכירים וחווים אותם. גם לנו וגם לילדים.

בוסטון מזכירה מאוד את לונדון. התכנון העירוני, הבתים הצפופים עם הלבנים האדומות והמדרגות בכניסה, בתי הציבור הניאו-קלאסיים, מזג האוויר, הקרירות, החליפות, העקבים, המיקס האתני האטלנטי. שזה מבחינתי נהדר.

הלכנו לטיול בבוסטון קומונס, ובדאונטאון, ולקיימברידג' לראות את הרווארד, ואת מוזיאון הילדים של בוסטון. וגם את מוזיאון המדע ומוזיאון הטבע של הרווארד, אבל עליהם, ובכלל, אני אכתוב עוד בהמשך.