מחבר Adi Stav
בתור נוודים, היה אפשר לחשוב שאין לנו קהילה שכונתית, אבל זה לא ממש נכון. יש לנו את קהילת אנשי הקרוואנים. הנה הזוג המבוגר שלא מפסיק להתלונן על הרעש, בצד השני של כביש הגישה הראשי של החניון. הנה שני הפנסיונרים, מסבירי-פנים ולהוטים לקשקש, שעוזבים את הבית שלהם במינסוטה כל שנה לחמישה חודשים ובאים להעביר את החורף על החוף בפלורידה. הנה משפחת הרפתקנים בתחילת מסעם, הקרוואן שלהם עדיין יפה ונוצץ, וטכניקת החניה שלהם מסורבלת. הנה משפחה שחונה מחדש כל חודש איפה שיש עבודה, עם הרכב להגיע אליה, ומשטח משחקים לילדים מדוגם ופרוש מחוץ לדלת. זאת לא העיירה הקטנה הטיפוסית של ארצות הברית, עם הרחובות והמיקומים הקבועים שלה: היא נוזלית, זורמת, משתנה עם העונות ועם ההתפתחויות הכלכליות ועם חופשות בית הספר, נמצאת בכל מקום אבל ללא טריטוריה. ועדיין, כמו עיירות קטנות טיפוסיות יותר, גם היא מיקרוקוסמוס של ארצות הברית כולה.
בגדול, תרבות קרוואנים היא עניין של המעמד הבינוני, אפילו בינוני-נמוך. זה לא חייב להיות עסק יקר: מכיוון שקרוואנים נחשבים חוקית לבתים, משפחות רוכשות חדשים לצורך קמפינג ופנאי, בהלוואות נוחות ופטורות-ממס לטווחי זמן ארוכים. קלות הרכישה מפתה, והמשפחות משדרגות את הקרוואנים כל כמה שנים, כך שהמשומשים מציפים את השוק. לכן, מגורים דרך-קבע בקרוואן משומש הם לעתים קרובות אופציה של אנשים שנקלעו לקשיים כלכליים, רובם זוגות בפנסיה, ומיעוטם משפחות עם ילדים. בנוסף לשכנים שאנחנו פוגשים בחניונים במסלול שלנו, אנחנו גם חברים בקבוצת פייסבוק של משפחות שגרות בקביעות בקרוואנים, כשחלקן, כמונו, ניידות ועוברות ממקום למקום כל כמה שבועות או חודשים, ואחרות משתמשות בקרוואן בתור בית קבוע לכל דבר. הקבוצה גדולה, ולכן מגוונת, אבל הרוב המכריע של האנשים בה הם אמריקאים מלידה, לבנים, ונוצרים. יש גם נציגות למיעוטים, בעיקר שחורים, וכמה יהודים, אבל מעט. (היספאנים אנחנו פוגשים בדרכים די הרבה, אבל בקבוצת הפייסבוק כמעט ולא). הסיבות של אנשים לסגנון החיים הזה משתנות. יש הרבה שרוצים לטייל, כמונו; יש שאוהבים את המינימליזם של אורח החיים; יש שזו הדרך היחידה שלהם להרשות לעצמם מגורים פרטיים משל עצמם, או מכל סוג שהוא; יש אנשים שהפרנסה שלהם נודדת, או עונתית, כמו עובדים שמקימים ומתחזקים צינורות נפט, אנשי צוות רפואי נייד, אנשי צבא שמוצבים-מחדש מבסיס לבסיס כל כמה זמן, והמשפחות שלהם עוברות איתם; יש שמנסים לחסוך ככה כסף כדי לצאת מחובות, או לשקם דירוג אשראי גרוע, או לקנות בית; או צירוף של כמה מאלה. אבל אצל כולם יש איזשהו שילוב בין אילוץ או הזדמנות שמגיעים מהנסיבות, לבין הנכונות לצאת להרפתקה או לחיות בסגנון שונה מהרגיל.
בהתייחסות של החברה הכללית, החלוקה המעמדית בולטת מאוד. אלה שיכולים להרשות לעצמם, שלקחו חופשה ללא תשלום מהעבודה, שתכננו את זה הרבה זמן מראש בשביל ההרפתקה, זוכים למחמאות על האומץ, ועל החשיבה הלא-שגרתית, על ההזדמנות להרחבת הדעת שזה נותן לילדים. אבל חלק מאלה שמגיעים ממעמד הפועלים, ושהשיקול הכלכלי היה היותר-משמעותי בהחלטה שלהם, מספרים לעתים קרובות שהם מקבלים ביקורת על חוסר האחריות, ועל גועל הנפש של לגור בטריילר-פארק, מרחמים על חוסר האופציות שלהם, ונחרדים מהנזק שזה יעשה לילדים. המשפחות של הרבה מהם מתביישות בהם, ועובדי רווחה וחינוך שואלים שאלות קשות. זה מדהים לראות. אנשים שחיים באותו סגנון חיים כמונו, גרים באותם מקומות, ומתמודדים עם אותם שיקולים – מקבלים מהחברה יחס הפוך במאה שמונים מעלות, ממש על אותם הדברים עצמם. גם בלי סמלי סטטוס ברורים או שכונות נפרדות, ההיררכיה המעמדית מוצאת דרך להתבטא. חניוני קרוואנים מוצאים כל מיני דרכים להבחין: למשל, החוקים של הרבה מהם מתירים חניה רק של קרוואנים בני עד עשר שנים או ש"נראים אסתטיים". הקרוואן שלנו, אגב, בן 16, ולא שטפנו אותו אפילו פעם אחת, אבל בכל זאת מעולם לא עשו לנו בעיות. רואים שאנחנו בהרפתקה ושאנחנו שוכרים לטווח קצר, אז מבחינתם הכול טוב ואנחנו תוספת סבירה ואטרקטיבית לקליינטורה. חניונים ציבוריים לא יכולים לערוך אפליות כאלה, אבל יש להם הגבלות אחרות, כמו חוק של שהייה עד שבועיים רצוף, או מגבלה של עד מספר כולל מסוים של שבועות בשנה, כך שאי אפשר לשכור בהם מקום חודשי או קבוע. כך מוודאים שמגיעים אליהם רק אנשים שבאים לבלות, ולא חלילה כאלה שבאמת צריכים את המקום.
כמה מהסיפורים של אנשים שבקשיים כלכליים מעציבים מאוד. בדנבר חנינו ליד משפחה שהאבא חלה בסרטן והם נאלצו למכור את הבית וכל מה שהיה להם כדי לממן את הטיפול, ונשארו רק עם הקרוואן כדי לגור בו. הם חונים רק בחניונים ציבוריים כי הם הכי זולים, אבל לאלה יש מגבלה של שבועיים, אז הם עוברים כל שבועיים לחניון ציבורי אחר באזור דנבר כדי שהילדים לפחות יוכלו לסיים את שנת הלימודים. סיפור אחר, מקבוצת הפייסבוק, היה של אם חד-הורית שחסכה במשך שנתיים כסף לקנות קרוואן משומש כדי שהיא והילדים הקטנים שלה יוכלו להגשים את החלום ולצאת מהבית של ההורים שלה. בסוף היא הצליחה (זה היה כמה אלפי דולרים בודדים), אבל רק אחרי הרכישה כשהתחילה להתארגן היא הבינה שרימו אותה, כל התקרה הרוסה מרטיבות, ואי אפשר לנסוע או לגור בו. היא אפילו לא יכלה למכור אותו הלאה ולפחות לקבל בחזרה חלק מהכסף, כי בשביל זה היא בעצם תצטרך לרמות גם את הקונה הבא, ואת זה היא לא היתה מוכנה לעשות בשום אופן. אנשים בקבוצה נתנו לה כל מיני עצות ומידע רלבנטי גם לגבי נזקי רטיבות בתקרה וגם לגבי חוקי מכירה, אבל אף אחת מהעצות אלה לא פתרה את הבעיה הבסיסית שלה. אני לא יודע מה היא עשתה בסוף.
לכמה מהמשפחות שחיות בקרוואנים נגררים אין בכלל רכב שיכול לגרור אותם, אז מה שהם עושים זה לשכור מקום חודשי בחניונים (טווח הזמן הכי משתלם) וכשצריך או רוצים לנוע למקום אחר, משלמים לבעל משאית עבור הגרירה. אני זוכר משפחה שסיפרו (בצורה די מצחיקה) שהם נתקעו כמה חודשים בחניון הרבה יותר מדיי יקר, בגלל שהם לא הצליחו אף פעם להגיע לסוף החודש עם $500 פנויים לשלם לגורר, אז הם נאלצו לחתום חוזה לעוד חודש נוסף, ואז שוב נתקעו, וחוזר חלילה. בסוף יצא שהם שילמו יותר מדיי לחניון היקר הרבה יותר ממה שהייתה עולה הגרירה מלכתחילה.
לעומת המעמדיות של החברה הכללית, בקבוצת הפייסבוק עצמה לא עושים כאלה הבחנות. לכולם יש כמעט אותן שאלות והתמודדויות, וכולם מנסים לסייע אלה לאלה. השאלות הסטנדרטיות הן בקשות להמלצות על חניונים, או מסלולים, או דברים מעניינים לראות בדרך, והרבה מאוד עצות לתחזוקת או קניית קרוואנים, או שיפוץ שלהם (תחביב משפחתי נפוץ). אבל שואלים גם על תוכניות לימוד מומלצות לחינוך ביתי, פתרונות לסכסוכי שכנים זמניים, התמודדות עם ביקורת משפחתית, או מציאת עבודה שאפשר לעשות מהדרך (חוץ ממה שכתבתי, הרבה אנשים עוסקים בקמעונאות מקוונת, Essential Oils נראה תחום פופולרי, מה שזה לא יהיה. וגם הוראה מקוונת). הרבה שואלים על התאמת אורח החיים שלהם או הקהילות הספציפיות שלהם לחיי קרוואן: יש כאן עוד משפחות חד-הוריות חוץ מאיתנו? יש כאן עוד יהודים? יש כאן עוד הורים שנמצאים במאבק משמורת על הילדים, אתם חושבים שיש סיכון שישתמשו בסגנון חיי הנדודים שלנו נגדנו? יש פה עוד אנשים שנמצאים בתהליך ההתאזרחות, איך זה מסתדר עם כתובת לא-קבועה? איך הצבתם עץ אשוח וקישוטי כריסטמס בקרוואן, רוצים לשתף תמונות? יש כאן עוד נוצרים דתיים, איך מוצאים כנסיות בדרכים? יש פה משפחות גאות, נתקלתם מתישהו באפליה? חובבי נשק חם, איך אתם מאחסנים בקרוואן את אוסף הרובים והאקדחים שלכם?
הקרוואניסטים עונים ועוזרים יפה אלה לאלה, בסבלנות ובחוסר-ביקורת ובהכלה, כולל על שאלות שלדעתי הן מגוחכות ("המלצות לדברים מעניינים לראות בדרך מניו-אורלינס לבוסטון אם נוסעים דרך פלורידה?"). רק שני נושאים ספציפיים מוציאים את הקבוצה משלוותה. אחד הוא השאלה התמידית האם עדיף מוטורהום או קרוואן נגרר, ובמיוחד בהיבטי בטיחות; שאז הקבוצה הופכת תוך תגובות ספורות לשדה קרב בין שני מחנות ניצים (אתם כבר יודעים באיזה מהם אני נמצא) עם טיעונים ורטוריקה שנעשים יותר ויותר קיצוניים, עד שהאדמינים נאלצים לסגור את הפוסט לתגובות. הנושא השני הוא גזענות נגד שחורים. לא שעל פניו יש לאף אחד חלילה בעיה עם שחורים: נגיד, גם משפחות קרוואן שחורות כותבות לפעמים פוסטי היכרות, כמקובל, עם תמונה של בני המשפחה על רקע הבית הנייד החדש וטקסט בסגנון "יצאנו לדרך, סוף סוף!", ומקבלות לייקים ופירגונים כמו שגם משפחות לבנות מקבלות, ונראה לי שאולי אפילו ביתר-שאת. אבל מדי פעם נשאלות גם שאלות כמו "יש פה עוד משפחות שחורות? אתם מרגישים שזה בטוח לשחורים לחיות את אורח החיים הזה?" או "האם יש מקומות שעדיף להימנע מהם?" ואז השרשור מתמלא בעשרות תגובות פאסיב-אגרסיביות ומיתממות של לבנים בסגנון "תמיד יהיו אנשים עם דעות קדומות, עדיף להתמקד באלה שמקבלים את כולם כמו שהם" או "צבע העור לא משנה, מה שמשנה זו הפנימיות. זאת דעתי" או "אם לא תעשו מגזע עניין, גם אחרים לא יעשו מזה עניין" או "בחניון האחרון השכנים שלנו גם היו משפחה שחורה, מאוד נחמדה. והם היו נראים מבסוטים ורגועים, אז כנראה שזה בטוח" וכן הלאה וכן הלאה. וזה לא שהם מנסים לעזור או לתרום לשואלים בתגובות שלהם (והרי מה כבר יש להם לתרום, בעניין הזה), או אפילו שהם רוצים לעסוק בנושא שמעניין אותם או חשוב להם אישית. אלא להיפך, הם כותבים בחוסר-חדווה בולט, בדוחק ובבהלה, כאילו עצם השאלה פתחה שער לגיהנום עצמו, ולכן הם נאלצים למלא אותו במלל, כמה שיותר מלל וכמה שיותר מהר, לא משנה איזה, העיקר לדבר, לפני שהשער יגדל עוד ועוד ויבלע את העולם כולו. ואז אחרים מצטרפים, ועונים למגיבים הראשונים, וכועסים עליהם שהם כל כך לא מכבדים את השאלה המקורית ואת מי שפתחו ושאלו אותה, ושזה לא מקומם להביע דעה בנושא הזה, וההם מתכעסים בחזרה ועונים להם שאין שום דבר לא מכבד במה שהם כתבו ושהם רק מנסים לעזור. ובתוך כל זה, השואלים המקוריים לא משמיעים אפילו ציוץ. והקבוצה הופכת לשדה קרב בין שני מחנות ניצים (אתם כבר יודעים באיזה מהם אני נמצא) עד שבסוף האדמינים נאלצים לסגור את הפוסט לתגובות.
בסוף הרוחות נרגעות, והקבוצה חוזרת למסלול ולשגרה, וההרמוניה ושותפות הגורל הם שוב האווירה השלטת. אומנם המשפחות שבמצוקה כלכלית כנראה עדיין במצוקה כלכלית, והשחורים שחששו להגיע למקומות מסוימים כנראה עדיין חוששים. אבל יש דברים שבארצות הברית גם ככה לא משתנים אף פעם.
אז מה עשינו בפארק Balboa בסאן דייגו חוץ מלטייל בו? מלא.
קודם כול, גן החיות של סאן דייגו, אחד הגדולים והמפורסמים בעולם, ואחד הראשונים (או ממש הראשון?) שהתחילו להציג בעלי חיים במכלאות שנראות כמו הסביבה הטבעית שלהם, ומשתלבות בנוף הכללי בלי סורגים נראים לעין. עד סוף המאה העשרים האמצעים האלה הפכו להיות כמעט סטנדרטיים, אבל עדיין גן החיות מרשים ונעים מאוד, והשטח הקטן וההררי שלו דווקא עזר לנו להספיק הרבה ועדיין להרגיש שאנחנו במסע גילויים. אחרי התחלה רכה בפינת הליטוף, וביתן החרקים, התחלנו לתור את הפארק ולחפש חיות שהילדים התעניינו בהן: מפילים ועד יגואר (אם כי לא היה קונצנזוס שמה שמצאנו היה יגואר. התגלעה בעיית אמון מסוימת, אם אתם שואלים אותי). הכי הרשימו אותנו, אני חושב, היו ההיפופוטמים. כל החיים התרגלנו להסתכל אליהם מלמעלה טובלים בנהר או עומדים על הגדה, אז כאן נתנו לנו כאן מבט בסביבה הטבעית באמת שלהם: קיר זכוכית בתוך המים, כמו באקווריום. ותשמעו, אלה פשוט חיות ימיות. רק לעתים נדירות הם יוצאים בכלל ליבשה. רוב הזמן הם נמצאים ממש על הקרקעית, ורק פעם בכמה דקות מרימים את הראש כדי להוציא את קצה האף מהמים ולשאוף קצת אוויר, ואז מורידים אותו בחזרה, כמו לוויתנים. אף פעם לא היה לי כל כך ברור שהם באמת קרובי משפחתם, כשההבדל היחיד הוא שהם לא שוחים אלא מהלכים ממקום למקום על הקרקעית. זה גם היה מראה יחודי ויזואלית, איך הם עומדים להם, בשלווה אינסופית, מוקפים מכל עבריהם בדגים, כמו אלים השרויים בנירוונה ומוקפים מכל עבר במלאכיהם ומשרתיהם. הדבר היחיד שפגם ביופי המוחלט של התמונה היה הכיעור יוצא-הדופן של הבהמות עצמן.
חייבים מוזיאון מדע, אז הלכנו ל-Fleet Science Center. אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה מאז אלבקרקי (זאת אומרת, מאז יוני) שהלכנו למוזיאון מדע חדש, ואיזה כיף לראות את הקסם בעיניים של הילדים כשהם רואים מוצגים חדשים לגמרי. אין שום דבר דומה לזה. אני חושב שהכי הרשים אותם היה לראות אשליה אופטית של קפיץ שהשתקף דרך מראה פרבולית ונראה כאילו הוא במקום אחר. אבל היו שם הרבה דברים יפים.
ניסינו את ה-Museum of Man, מוזיאון אנתרופולוגי בבניין עתיק ונפלא, אבל כנראה שהוא היה קצת בוגר מדיי לילדים. או שסתם נפלנו על יום פחות מוצלח, כי היו שם כמה תערוכות שהייתי חושב שימצאו בהן עניין — למשל, על מפלצות שונות בתרבויות שונות ברחבי העולם. אני חשבתי שזה היה מגניב אבל הילדים סירבו להתרשם. אז יצאנו מוקדם יותר משעת הסגירה (מה שאנחנו כמעט אף פעם לא עושים) והתרוצצנו בחוץ ועשינו פיקניק בכיכר.
מוזיאון הטבע היה מאוד מוצלח ועם כמה תערוכות יפות ומונגשות לילדים, אבל שם היתה לנו בעיה הפוכה. בדרך-כלל אחד הדברים הראשונים שאנחנו עושים במוזיאונים יחסית כבדים, כמו מוזיאוני טבע, זה ללכת לחלק שמיועד לילדים יותר קטנים, ואז להתקדם משם אחרי שכולם נרגעים ונכנסים למצב רוח. אבל פה, החלק שהיה מיועד לילדים קטנים היה כל כך נפלא שהם בכלל לא רצו לצאת משם. לא יכולתי להתלונן כי בסך בכול הם נהנו מאוד, אבל היה לי חבל שאנחנו מפספסים את שאר המוזיאון, והספקנו לראות אותו רק קצת בהתחלה ובסוף. אז החלטתי לחזור אליו ליום נוסף (במקום למוזיאון האווירי שתכננתי), ולעבור גם על התערוכות, אבל הילדים, כולל ובמיוחד הגדולים, זכרו כמה כיף היה להם בפעם הקודמת ושוב ביקשו ללכת לחלק של הילדים, ושיחקו וסירבו לצאת. בסוף פשוט הלכתי למדף הספרים שהיה שם ובחרתי את הספר שהיה נראה לי הכי מעניין, שהיה מבוא לטקסונומיה לנוער, והתחלתי לקרוא אותו על הספסל. תוך כמה דקות לכל היותר התקבצו סביבי הגדולים לראות מה הולך שם, אז עברנו על הממלכות והמערכות והמחלקות של עץ החיים, ודיברנו על איך כל אחת מוסיפה תכונות ומה משותף ביניהן ומה שונה, וזרם יפה להפתיע. בשעה שנשארה בין הסגירה של החלק של הילדים לסגירה של כל המוזיאון שוטטנו בתערוכות וניסינו ליישם ולמצוא דברים שלמדנו, ומצאנו אלמוגים וחיות קביעות אחרות, ודוגמאות ממערכות אקזוטיות, והשוונו בין גולגלות של חולייתנים שונים. אז יצאתי גם אני מבסוט.