עוד דברים ופעילויות פילר שעשינו במרכז פלורידה שלא זכו לפוסט משלהם:
– נסענו למוזיאון הילדים Glazer בטאמפה, על חוף מפרץ מקסיקו. זה מוזיאון גדול ומוצלח והם נהנו מאוד, אבל הגדולים קצת מיצו את העניין לקראת הסוף. עיר יפה, בכל אופן.


– נראה לי שהכי כיף היה בגן החיות Brevard, לא רחוק ממרכז החלל קנדי. זה לא גן חיות גדול במיוחד, אבל הוא מאוד נגיש ונעים. הכי אהבנו (בדגש על שירה) את קופי העכביש ותעלוליהם, כולל אחד תינוק. וגם את אגף הדינוזאורים, שעקב נסיבות מצערות היו מיוצגים רק על ידי פסלים רובוטיים, אבל הם נעו והשמיעו קולות ממש כמו המקוריים, ונראו ריאליסטיים לגמרי. כדי להשלים את התמונה, היו גם כלובים עם דינוזאורים מהלכים מודרניים כמו אמו ותרנגולות. וגם האכלנו ג'ירפות!


– על פי בקשת הציבור נסענו למרכז המבקרים של Crayola. כבר היינו בזה המקורי בפנסילבניה, אז עכשיו גם בסניף של אורלנדו, שהם מאוד דומים, והילדים התגעגעו לפעילויות היצירה שלהם.
– היות שקיבלנו ממילא כרטיס חינם עם המנוי של לגולנד, השקענו יום אחד במיטב אטרקציות מלכודת-התיירים שבמרכז אורלנדו. עלינו על גלגל ענק ענק (השישי בגודלו בעולם אני חושב?) שהיה מרשים בתור מתקן, אלא שהנוף היה משעמם להדהים. הכרטיס כלל גם כניסה לאקווריום, שעליו אין לי שום דבר מיוחד להגיד, וגם לסניף המקומי של מוזיאון השעווה של מאדאם טוסו. נחרדתי לגלות שאני לא מזהה אף לא אחד מהסלבס שם (טוב, חוץ ממדונה ומאלביס, שזו לא חוכמה). הכי מעניין היה לראות איך עשו את הפסל של טראמפ. נראה לי שצוחקים עליו, כי עשו אותו עם הבעה כזאת קודרת ואבודה, וגם לא השאירו אותו שם לבד בחדר הסגלגל אלא שמו איתו בחדר את הפסל של אובמה, כולו קורן ומחויך, וכל התיירים ממתינים בתור בהתרגשות להצטלם איתו בעוד דונלד ממשיך לקדור בצד לבד, עם שיער פרוע (שעובד הגיע וסידר באיזשהו שלב. בטח מיקרו-ונדליזם של אחד המבקרים).

מסתבר שבפיק-אפ של פורד ערכת החלפת הגלגל נמצאת מתחת לספסל האחורי, מה שאומר להעיר שלושה ילדים, לפרק שלושה כיסאות בטיחות, להחליף גלגל, להרכיב ולהרדים הכול מחדש.

‏לא עשיתי את זה. נעמה זכרה שהביטוח שלנו כולל סיוע כביש והזמינה לי. לצורך העניין הייתי גם משלם.

‏הגיעה המחלצת ודילגה למטה מהמשאית שלה. מטר וחצי על מטר וחצי על מטר וחצי, שמץ מבטא היספאני, קול צרוד כמו עשרת אלפים קופסאות נובלס, סיגריה כבויה נצחית תלויה לה מהשפה התחתונה כאילו היא הדביקה אותה שם.

‏"תודה שעצרת במקום בטוח. לפעמים אנשים עוצרים באמצע הכביש."
– אה, בטח ראית כל מיני סיטואציות מלחיצות.
"ראיתי אצבעות. בתא המטען. שלחו אותי לחלץ רכב מתאונה. כבר הוציאו את הגופה, אבל מסתבר שלא את כולה."

‏"פעם קראו לי להחליף גלגל בתוך בסיס צבאי. שאפשר להיכנס אליו רק עם ליווי. התקשרתי מהדרך והאיש כזה 'מה! את בחורה!'. אמרתי, כן, אז? והוא 'אני בגובה שני מטר. הזרועות שלי עבות כמו הגלגלים שלך. אם אני לא הצלחתי לפתוח את הברגים, איך את תצליחי?'
‏"אמרתי לו, אתה אולי גדול וחזק, אבל לי יש משהו שלך אין. 'כן? מה זה?', הוא שאל.
"עניתי, 'לוב.'
"אז הוא ביטל את הקריאה. לא רצה להתפדח שיראו שאני מחלצת אותו."

‏חצי שעה ונגמר הסיפור. היה קצת סיבוך כי מסתבר שזה תהליך שונה בין מודלים שונים ולא היה ברור איזה שלי. אבל היו לה כלים, אז הכי חשוב, בלי להעיר ילדים.

מלכתחילה לקחתי הילדים ל-Orlando Science Center בתור אחת הפעילויות שאנחנו עושים בין לבין, להירגע בסביבה קצת יותר נוחה. אבל משהו בארגון של המקום, אולי השילוב בין לימוד ובידור, ריתק את הילדים לחלוטין, כי בכל יום שהיינו בו הם פשוט העדיפו להישאר באותה תערוכה מהבוקר ועד שעת הסגירה, למצות אותה לגמרי בלי לראות שום דבר אחר. אז חזרנו לשם שוב ושוב כדי לראות גם את התערוכות האחרות, וכולן ריתקו אותם באותה מידה.

 

ביום הראשון בילינו בתערוכה שהכילה כל מיני חידות הגיון וחידות מתמטיות, ויונתן במיוחד פתר את כולן בשיטתיות. הילדים גם בנו מכוניות וטילים ושיגרו אותם באמצעות לחץ אוויר במסילות מיוחדות. ביום השני הם העדיפו לשחק במשחקיה הענקית והמושקעת, שכללה בין השאר גם פעילויות יצירה ותיאטרון, ולסיום עלינו לראות את הטלסקופים במצפה הכוכבים על הגג — עוד היה אור, אז הסתפקנו בקן בזים על גג בניין סמוך. ביום השלישי הלכנו לתערוכה שהתמקדה במדעי כדור הארץ, עם חלק נוסף על דינוזאורים והאבלוציה שלהם. זה היה לשמחתנו בסוף שבוע, אז היו הדרכות מיוחדות על הדינוזאורים, ועל הפלנטות, והכי כיף — חדר מלא בניסויים מדעיים שיכולנו לנסות בעצמנו. התרשמתי מאוד עד כמה הכול היה נגיש לגמרי גם לגילאים הצעירים, אבל בכל זאת שום דבר לא היה טריוויאלי: כל ניסוי היה מרתק ומגניב ממש. בין השאר מיצינו דנ"א מתוך תות שדה ושמרנו אותו במבחנה (יונתן הסתובב איתה לכל מקום גם שבוע אחר כך), בדקנו מה הזווית שתותח צריך כדי לירות קליע למרחק מקסימלי, וציפינו מטבעות בציפוי נחושת באמצעות אלקטרוליזה. אחר כך הילדים הכינו פלסטלינה ביתית, שמסתבר שהיא מוליכה חשמל, ואז השתמשנו בה כדי לרכוש ידע בסיסי על מעגלים חשמליים.

בילינו שלושה ימים בלגולנד, שזה פארק שעשועים גדול בהשראת, טוב, לגו, שמסתבר שהוא בימינו מותג גדול עם סרטים ותוכניות טלוויזיה ועניינים. אני לא זיהיתי כמעט כלום, אבל כן היה חלק של טירה ואבירים, וחלק של פיראטים, ויונתן אוהב סדרה שנקראת "נינג'גו" עם נינג'ות, שגם היה. והכול בשפה העיצובית של לגו, עם בלוקים גדולים וצבעים ראשוניים ואנשי לגו בכל מקום ופסלים גדולים ומרשימים מלגו. היה לי טיפה מוזר, פארק נושאי שמבוסס על מדיום מסוים ולא על, טוב, נושא, אבל בסך הכול הקונספט עבד.

בתור פארק שעשועים זה היה טיפה מאכזב אחרי דיסני וורלד, בתור מקום שמנוהל רק סביר ולא ממש מדהים, מה גם שיש להם הרבה פחות "תרבות" לעבוד איתה. וגם מזג האוויר היה חם ולח מאוד ועם שמש קופחת. אז בקיצור, אם נודה על האמת, די סבלתי שם. אבל הילדים נהנו למדיי, במיוחד שרוב המתקנים מיועדים לגילאים צעירים יותר מאשר בדיסני וורלד. מתוך הכול הכי אהבתי את המיני-וורלד, מודלים ענקיים מלגו של כל מיני אתרים בארה"ב, כולל למשל פסל החירות *וגם* של המודל בלאס-וגאס של פסל החירות. מאוד משעשע.

אבל הנה משהו מגניב: המלון של לגולנד, שצמוד אליו. זה כבר כן היה מדהים. בילינו בו את כל הערבים אחרי הפארק, עם ארוחת ערב, וגם ישנו בו לילה אחד בשביל החוויה. כולו לגו. בלובי יש בריכות ענקיות מלאות בלגו שהילדים משכשכים בהן תוך כדי הרכבה. החדרים — כל קומה לפי נושא אחר, ואנחנו הלכנו לזו של הפיראטים, אז כל החדר היה נראה כמו פנים של ספינה עם פרופס של פיראטים (מלגו!) תלויים מהקירות, ומשחק "חפש את המטמון" לילדים לנסות למצוא את הפרס (נחשו מה) וכו' וכו'. בבריכה — קוביות לגו גדולות וצפות שהילדים הרכיבו מהן רפסודות וטירות צפות ואז פירקו אותן. כל ערב הפעלות לילדים לפי נושאים (טירות, פיראטים) עם ריקודים ותחרויות הרכבה. שיעורי הרכבה. מערכת מיזוג אוויר מעולה. בקיצור, שם הילדים כבר היו באקסטזה מוחלטת וגם אנחנו יכלנו פשוט לשבת ולהירגע ומדי פעם לעזור לרפאל להרכיב ברווז. אם זה היה תלוי בי היינו מבלים שם שבוע שלם אפילו אם זה אומר לוותר על הפארק.

דיסני וורלד הוא יותר מעיר; הוא מטרופולין שלם, בנוי על שטח גדול כמו כל גוש דן (תלוי איך בדיוק מודדים את גוש דן), ומבחינת מדינת פלורידה יש לו בשטחו ממש סמכויות של עיר, למרות שהוא מנוהל על ידי תאגיד ולא על ידי תושביו הבלתי-קיימים. הוא מכיל ארבעה פארקי שעשועים שונים, כל אחד מהם לבדו גדול כמו עיר קטנה; מגרשי גולף, פארקי מים, קניונים, עשרות מלונות-ענק, אני מנחש שמאות ואולי אלפי מסעדות, מגרשי חנייה בהיקף של קילומטרים כל אחד, וציים בקנה-מידה מטרפוליני של אוטובוסים, קרונות מונורייל, ומעבורות ששטות על האגמים, החל מסירות בגודל אוטובוס ועד ספינות ענק שמכילות אולי אלף איש, שמשנעים בוקר וערב את מאות אלפי המבקרים היומיים ממגרשי החנייה לפארקים ובחזרה למלונות וחוזר חלילה. והכול-הכול של דיסני (או לפחות בזיכיון, לגבי חלק מהמלונות). כל דולר של תשלום על כל המבורגר שנקנה, כל תמונה של צלם, כל לילה של שהייה, כל כניסה לחניון, הולכים ישר למחלקת הפארקים של תאגיד וולט דיסני בע"מ. לא הייתי ממש מודע מראש לגודל של הדבר הזה וזה היה מדהים וקצת מבהיל.

אחנו חנינו בקניון הקרוואנים וקמפינג של דיסני, שהוא גם ככה החניון הכי גדול שראינו עד עכשיו, עם אולי אלף מקומות. וגם אחד היקרים. אבל גם אחד היפים. הייתי יושב שם עם הילדים לאכול ליד שולחן פיקניקים, ביער ירוק ליד אגם כחול, מוקפים במלא ציפורים וחיות קטנות מסביב וזה בדיוק כמו בשלגיה חוץ מזה שהן לא מסדרות או מלבישות אלא קופצות על הילדים וחוטפות להם אוכל מהידיים. כל בוקר היינו עולים על מעבורת לפארק המג'יק קינגדום, או אוטובוס לאחד הפארקים האחרים, וחוזרים אחרי הזיקוקים עם ילדים ישנים ישר למיטות. בסך הכול היינו בדיסני שבועיים, וביקרנו תשעה ימים בפארקים, ובסופי השבוע היינו הולכים לנוח בחניון באורלנדו, שיש לנו בו מנוי, וככה גם חוסכים קצת כסף על הזמן הזה. ויום אחד במקום ללכת לפארקים בילינו רק בחניון של דיסני ובפעילויות שם (בריכה עם הפעלות; הופעת קאנטרי ליד מדורה עם מרשמלו). היה אינטנסיבי כי בגלל העלות הגבוהה ניסינו לנצל עד הסוף כל יום, אבל הילדים היו באקסטזה ממש, וגם אנחנו נהננו מאוד. ציפיתי מראש לכתוב בסוף משהו ציני על זה שסוף-סוף הסיוט נגמר, אבל זה באמת מקום מאוד נחמד וכיפי, ובלבד שדואגים להימנע מתורים ארוכים, ולא מגיעים לשם בסופי שבוע (עשינו את הטעות הזאת ביום הראשון ובאחרון), שאז הוא הופך לגיהנום של כתפיים ומרפקים.

נראה לי שבכל היבט היה טיפה יותר כיף, יותר מושקע, יותר מהנה ממה שציפיתי מראש. היה מרשים לראות את היעילות שבה הכול מתפקד. נגיד, איך העובדים מצליחים להכניס אלפי מבקרים לשעה לכל מתקן ככה שכולם יהנו. וגם: מכירים את הצלמים האלה שמצלמים בכניסה לכל מיני פעילויות ומתקנים שאחר כך אפשר לקנות מהם את התמונות? אז פה, אחרי הצילום פשוט העברנו את צמיד או כרטיס הכניסה מעל מכשיר שלצלמים יש על החגורה (איזה סוג של סמארטפון אנדרואיד, ממה שראיתי), ותוך דקות הגיעה אלינו נוטיפיקציה לאפליקציה של דיסני וורלד על הסמרטפון, ואפשר היה לראות את התמונה ולקנות אותה ולהוריד אותה מייד באיכות מקורית דרך רשת הוויי-פיי שפרושה בכל מקום. חשבו על כל פרט.

המתקנים והבילויים עצמם הולכים חזק על חוויה אימרסיבית כוללת. זה לא "מתקן לונה-פארק עם דמויות של דיסני עליהם": כל מתקן נמצא בתוך אזור שלם שמוקדש לסרט או לז'אנר או למדינה הרלבנטית (תלוי בפארק), כולל תפאורה, מסעדות ודוכני אוכל בסגנון המתאים, חנות מזכרות, צילומים עם הדמויות המחופשות, כל העובדים בתחפושות מתאימות, וכו'. כך שהמתקן, גם אם הוא מרשים בפני עצמו, הוא בסך הכול אמצעי כדי לספר (או לספר מחדש) את הסיפור שמאחורי הכול. ומכיוון שדיסני בשלב הזה כבר רכשו חלק גדול מתעשיית הקולנוע, יש להם הרבה סיפורים לספר.

עוז נהנה להצטלם עם דמויות של דיסני בכל הזדמנות, שני והגדולים התלהבו מאוד מרכבות ההרים, ובדקו שוב ושוב את הגבולות של עצמם, ושל מגבלות הגובה במתקנים, ושל הוריהם. אני אישית לא אוהב רכבות הרים בגלל הנפילות, אבל נעמה עלתה איתם בכיף. כן אהבתי את הרכבות שנוסעות בתוך סיפורים וסרטים ומספרות אותם עם בובות ומגוון אפקטים, במין סוג של צורת אמנות משל עצמה שלא יוצא לראות כמעט בשום מקום אחר. הכי אהבתי את המתקן של "פיטר פן", שמתחיל בזה שמעופפים בחדר של וונדי והאחים שלה ואז יוצאים דרך החלון ורואים את לונדון הלילית מלמעלה עם כל האורות. נראה לי שהמדיום מאוד התאים לתוכן במקרה הזה, בגלל התעופה. וגם את "שודדי הקריביים", המתקן שבעקבותיו נוצר הסרט. למען החוויה עלינו גם על "זה עולם קטן" העתיק, שהיה קאמפי לגמרי.

הכי-הכי מרשים היה אחד המתקנים החדשים, של "אווטאר", שבו יוצאים לטיסת-חניכה בפאנדורה מעל גב של באנשי. (וכאן אני מספיילר את המתקן אז אולי תרצו לסיים את הקריאה פה). זה, בגדול, סימולטור, עם מסך ענק שמקיף את המבקרים מלמעלה עד למטה, ונותן טיסה דרך פאנדורה וים של אדרנלין. הוא אימרסיבי במקסימום: לא מספיק המסך הענק, ולא מספיק שהכיסאות נופלים קדימה ואחורה ומעלה-מטה ככה שמרגישים את התעופה של הבאנשי ממש בעצמות. אפילו רסיסי המים על הפנים זה כבר משהו כמעט סטנדרטי במתקנים מהסוג הזה. אבל לא ציפיתי להריח את היער כשעוברים דרכו ואת הטחב כשנכנסים למערה. ולהרגיש את הבאנשי *נושם*: הכיסא הוא בעצם אוכף, בעצם יושבים על מה שאמור להרגיש כמו באנשי, ואני הרגשתי שהכריות בצדדים שלו, שהירכיים שלי עליהם, מתרחבות ומתכווצות בקצב יחד עם הפסקול והתרחשויות.

והאימרסיביות גם לא התחילה במתקן עצמו, אלא כבר בכניסה אליו, ובתור אליו, ובהדרכה שעוברים בכניסה, כשכל המסדרונות והאולמות מעוצבים כמו הבסיס על פנדורה, עם קירות המתכת והמיית המכונות ומסכי הווידיאו שמסבירים מה הולך לקרות עם שחקנים מתוך הסרט. ומה שהם אומרים זה "תיכנסו ותשבו על האוכפים, ואנחנו ניצור קשר עם האווטאר שלכם כדי שתוכלו לחוות את התעופה על הבאנשי", בקטע ריאליסטי. פתאום קלטתי שכל הסדרנים בתורים, שלובשים מדים שמזכירים את אלה בסרט, לא מחייכים בכלל. הם מנומסים אבל ענייניים בסגנון כמעט צבאי. זאת אומרת, שזה לא סתם שהם מתאימים את הסגנון שלהם לאווירה, הסגנון שלהם *מהונדס*, על ידי מי שתכננו את המתקן, כדי לתמוך באספקט ספציפי של החוויה הכוללת. וככה, מהרגע שרואים את הסלעים הענקיים המרחפים בתוך הפארק ומתקרבים אליהם כדי לעלות על המתקן, ועד הרגע שטסים דרך הג'ונגלים, אין אף נקודה שמפרידה בין "אני תייר שבא לעשות אטרקציה" לבין "עכשיו אני נכנס לתוך אשליה ומעמיד פנים שאני רוכב על באנשי". הרצף בין המציאות לאשליה כל כך הדרגתי, כל כך מטושטש בקפידה, שלא ברור מתי נגמר אחד ומתחיל אחר. אז המתקן הזה הוא (ממה שראיתי) הכי טוב שדיסני וורלד מציע, אבל הוא מאוד מייצג את הרעיון הכללי של כל דבר בו.

 

כל מרכז פלורידה מלאה במקווי מים וכולם מוקפים בשלטים שמזהירים לא להאכיל את האליגטורים. כמו כן הפלורידיאנים לא מפסיקים לנסות לסמלטק אותי וזה בלתי נסבל. האליגטורים, לעומת זאת, שומרים את עצמם בעיקר לעצמם.