המיטב – עמוד 2 – מתגלגלים את אמריקה

בסנטה פה לקחתי את הילדים לעשות את הדבר המוזר ביותר מאז שהתחלנו את הטיול, והלכנו לראות את "The House of Eternal Returns" של קבוצת Meow Wolf, שבגדול נראה כמו פרויקט הסיום המשותף של עשרת אלפים תלמידי בצלאל. בקטע טוב.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

זה מבוך תלת-מימדי ענק שבהתחלה נראה כמו בית אמריקאי רגיל בין שתי קומות, שאפשר להיכנס אליו ולשוטט בין החדרים ולגעת בחפצים, עד שפותחים איזה ארון או מקרר ונכנסים למנהרה שמובילה ל… כל דבר שהוא. יער עם פיות. צומת של מתקן טלפורטציה לחופשות ברחבי העולם. התת-מודע. עבר, הווה, עתיד. כל אחד מבין כמה עתידים אפשריים. לתוך האקווריום עם הדגים שראינו בסלון כשנכנסנו, מוגדל פי עשר. לשלד של ממותה, זוהר בצבעים, שאפשר לנגן על הצלעות שלו כמו על קסילופון אלקטרוני. לתוך גרסאות שונות של הבית או החדרים שלו, בסגנונות עיצוב שונים. חלק מזה היה קריפי מאוד, הכול היה קריפי באיזושהי מידה, והכול היה מעוצב להדהים ומרתק.

יש סיפור מסגרת, שאפשר להבין חלקים ממנו אם עוצרים לראות מה משדרת הטלוויזיה או מחטטים בניירות על שולחנות הכתיבה או בקבצים על המחשב; משהו שקשור לאיזו יכולת טלקינטית יוצרת-מציאות שפיתח אב המשפחה, וזה גם התחבר קצת לי לכל הקטע של מציאויות מקבילות שהיה נראה כמו אחת התמות של הבית הזה. ה"מטרה", אם אפשר לקרוא לזה ככה, של כל הביקור בפרויקט הזה היא באמת לנסות לפענח את הסיפור. מהבחינה הזאת אולי הוא קצת דומה לחדר בריחה, רק גדול פי מאה, וגם פתוח, כלומר, אין בלעדיות על המקום ואנשים כל הזמן יוצאים ונכנסים, וגם אין הגבלת זמן. אנחנו לא ניסינו בכלל להתעמק בפתרון החידה אלא רק רצנו קדימה וחקרנו את המקום: הילדים היו מרותקים לחלוטין, וגם אני, אבל החוויה היתה כל כך אינטנסיבית שהיינו צריכים לצאת כמה פעמים להתרענן ולהירגע בקפיטריה (המגישה מנות ומשקאות יצירתיים כמעט כמו הבית) ובפינת היצירה לילדים. אם אני צריך לסכם את זה, אני אומר רק שאין לי מושג איך לסכם את זה.

קצת על תכנון הפנים של הקרוואן ואיך אנחנו מנצלים אותו.

קרוואנים מודדים באורך, ושלנו באורך עשרה מטרים. רוחב לא מזכירים כי לא צריך: זה תמיד שניים וחצי מטרים, הרוחב של מכולה, המקסימום שאפשר להעלות על הכביש בלי אישורים מיוחדים. אני חושב שהסלייד-אאוטים שנפתחים החוצה כשחונים מוסיפים לנו עוד אולי 5 מ"ר, אז בסך הכול הבית שלנו בגודל 30 מ"ר. זה נשמע קטן, וזה באמת קטן, אבל בכל זאת הוא עדיין יותר גדול ומרווח מבפנים מאשר דירה בגודל דומה. יש לקראוואנים כמה יתרונות בעניין הזה לעומת דירות, ומזכירים יותר בתים פרטיים.

screenshot_20170526-225826

האחסון: יש נפח אחסון ענק מתחת לרצפות, ובקרוואנים אחרים מתחת למיטות וספסלים, שנגיש מבחוץ. זאת אומרת, זה לא כמו מיטה נפתחת או רצפה שצריך להרים או בוידעם שצריך לטפס אליו, אלא אפשר פשוט לפתוח פתח מבחוץ ולגשת לכל הבגאז' הזה שנמצא בגובה המותניים, מאוד בקלות. אנחנו שמים שם צעצועי הרכבה גדולים, חומרי ניקוי, כלי עבודה, ציוד בריכה, את הכיסא הגבוה של שירה, אוכל יבש או משומר… כל מה שצריך להיות נגיש על בסיס יומיומי אבל לא דווקא לשימוש רציף כל הזמן. אז בתוך הקרוואן צריך יחסית מעט מקום אחסון, וכמעט כל השטח מוקדש למחייה.

התכנון: הקרוואן הוא לא שטח פנוי שצריך למלא, אלא מגיע עם כל הרהיטים בילט-אין, כשהמקום של כל רהיט מתוכנן בדיוק, החל בספה וכלה במיקרוגל. והקרוואן גם מתוכנן מסביב לרהיטים. בדירה בבניין יש הרבה אילוצים – הדלת צריכה להיות במקום ספציפי, חלונות אפשר רק לכיווני אוויר, יש לה צורה מסוימת. אבל הקרוואן הוא יחידה מבודדת על שטח ולכן הדלת יכולה להיות במקום הכי יעיל, חלונות בדיוק במספר ובגודל ובמיקום שמתבקשים לפי עיצוב הפנים, וגם הצורה מותאמת אליו: כשמושכים את הסלייד-אאאוטים החוצה הם מהווים גומחות שמכילות פינות כמו שולחן האוכל, ספת הישיבה וראש המיטה, בזמן שבמרכז נשאר שטח פנוי רציף. אין פינות שלא ברור מה לעשות איתן או מסדרונות מתפתלים. כל השטח מנוצל.

וגם, החוץ זמין כל הזמן, וכשמזג האוויר יפה אפשר לשבת בחוץ, להביא בקלות דברים מהאוטו, וכו'.

אז בסופו של דבר, למרות הקוטן, יש לנו בית עם חדר מגורים/אוכל/מטבח מרכזי, חדר שינה עם מיטה בגודל קינג, ארון קיר, ושירותים והמקלחת, ועוד רבע חדר (לא הייתי קורא לזה אפילו חצי) עם מקום בדיוק למיטת קומותיים, מקום לעמוד לידה, וארון בגדים. זה בטח שונה מהדירת שלושת החדרים הגדולה שגרנו בה קודם, בה היה לנו חדר שינה עם מיטה ענקית (קינג+קווין) לכולנו, חדר משחקים גדול וסלון. שונה לא רק בגלל הגודל, אלא כי גם עכשיו אנחנו צריכים להתפצל בלילה. כשעברנו לקרוואן ניסינו כל מיני סידורים ובסוף מה שעובד הכי טוב זה שנעמה ואני ישנים עם שירה במיטה הגדולה, ושלושת הגדולים במיטת קומותיים התחתונה ביחד. היא לגמרי גדולה מספיק כדי ששלושה ילדים יוכלו לישון בה בנוחות, והם ישנים יותר טוב כשהם קרובים. בהתחלה היינו משאירים את המיטה העליונה פנויה למקרה שנצטרך אותה (נגיד, אם אחד הילדים צריך שאני אישן איתו פתאום), אבל לאחרונה יונתן ועוז הפכו אותה לממלכה שלהם ושם הם משחקים ביחד ורואים טאבלט או מרכיבים דברים בלגו, איפה שהקטנים לא יכולים לטפס.

אז אחרי כל זה, נשאלת השאלה: זה מספיק? זה לא צפוף מדיי למחייה לטווח ארוך? אז ובכן, אם הכול מסודר, זה מספיק בדיוק. יש מקום לכולם, ויש מספיק פינות וחדרים כדי שכולם תהיה פרטיות אם צריך, ובסך הכול נעים. כשלא מסודר, אז קצת פחות… המקום פחות יעיל ונהיה יותר צפוף. מכיוון שארבעה ילדים מייצרים הרבה בלגן, אנחנו מתעסקים הרבה בלסדר ובאיך לסדר: מתי, עד כמה, איזה חלקים של הבית קודם. בדיעבד, אם היינו יודעים שאנחנו יוצאים לטיול של שנה ולא של ארבעה חודשים היה עדיף לקנות קרוואן קצת יותר גדול. אבל זה לא שווה להחליף בשלב הזה.

אחרי שבועיים בדנבר, תוקנה סוף סוף המשאית שלנו אז יכולנו להמשיך לנוע, ובתזמון מושלם בדיוק גם סיימנו את השבועיים המותרים לחניה רצופה בחניון של מחוז ג'פרסון, אז ממילא גם היינו צריכים להמשיך לנוע. מה שהיה בתזמון קצת פחות מושלם היה שבדיוק התחיל סוף השבוע של יום הזיכרון האמריקאי, שמסמן רשמית את תחילת הקיץ, ושבו כולם יוצאים לטבע לעשות על האש, מה שאמר שלא היה מקום פנוי בחניונים בכלל. כולם כבר הזמינו חודשים מראש. לאחר מאמצים כבירים נעמה מצאה מקום לשני לילות בפארק מדינתי בדרום קולורדו, ומכיוון שזה היה במרחק כמה שעות נסיעה ופחות או יותר בכיוון שלנו, אמרנו למה לא.

שלא כהרגלנו, החלטנו לנסוע לא באינטרסטייט אלא לחתוך דרך כבישים יחסית כפריים בהרים, וזה השתלם. הנוף אלפיני ממש, עם הרים תלולים, חלקם מכוסים עדיין שלג וחלקם מיוערים בצפיפות, וביניהם עמקים רחבים מכוסים בעשב ירוק ונחלים קטנים בצבע כחול-עמוק זורמים בהם, והרבה חוות קטנות במרחק כמה קילומטרים זו מזו עם גדרות ושערים מסוגננים. עצרנו בעיירה בסאות' פארק (!) לאכול במסעדת ברביקיו זעירה, עם חמישה-שישה שולחנות, וגם תכשיטים וכל מיני אבני חן למכירה, ובעלת מקום היפית שנראתה כאילו יצאה ישר מסרט משנות השבעים אל מאחורי הדלפק. היא התלהבה מכל עיירות ההיפסטרים שהיינו בהן, אוסטין במיוחד, ושמחה בשבילנו שאנחנו מתכננים להגיע לסנטה-פה, והמליצה על האוכל המקסיקני המצוין שם.

המשכנו לנסוע ולפנות ערב הגענו לפארק המדינתי "מקורות הארקנסו", לרגלי ההרים וליד הנהר. תפסנו כמעט את המקום האחרון בחניון, כי כל השאר היה כבר מלא במשפחות נרגשות. זה החניון הכי פשוט שהיינו בו, לא רק בלי מים וחשמל לקרוואנים אלא גם בלי מים וחשמל בכלל, גם לא בשירותים הציבוריים. אבל לנו יש מיכל מלא ותכננו להיות שם רק יומיים אז מה אכפת לנו. היה כיף, אחרי שבועיים בעיר, לצאת קצת החוצה למרחבים, ולמנוחה: אכלנו ס'מורז במדורה וראינו סרטים וקראנו ספרים. בבוקר הלכנו כולנו לראות את הארקנסו, שבנקודה הזאת הוא עוד קטן אבל כבר מלא עזוז ומרשים למדיי.

נעמה לקחה את הילדים ל-Wild Animal Sanctuary בעיירה ליד. זה בעצם מרכז שיקום, שמקבל חיות בר שהצילו משבי לא הומני וטיפול לא נאות. שם מטפלים להן בטראומה מרגילים אותן לחיים קצת יותר נורמליים: כל פעם מעבירים אותן לכלובים יותר ויותר גדולים כדי שיתרגלו למרחב, ובסוף מרגילים אותן שוב לשהות גם יחד עם חיות אחרות. לא פוגשים שם את החיות פנים אל פנים, אלא במרכז השיקום בנו גשרים באורך שני קילומטרים מעל כל המכלאות והכלובים וכך אפשר לתצפת על החיות מלמעלה.

קווי פרשת מים תמיד ריתקו אותי: הרעיון שהארץ, בכל מקום, מתחלקת בחלוקה טבעית ואובייקטיבית, ושאפשר גם לראות אותה בשטח ממש. בהסתכלות הזאת, הגבולות השרירותיים בין רוב המדינות בארצות הברית קצת מגוחכים, במיוחד בהתחשב בזה שהמדינות בדרך כלל קרויות על שמות הנהרות מלכתחילה. מדינת קולורדו קיצונית בעניין הזה כי לא רק שאין לה קשר מיוחד לנהר הקולורדו שאין לאף אחת משש המדינות האחרות שבהם עוברים הוא ויובליו, אלא שרוב שטח המדינה לא נמצא בכלל באגן הניקוז של הנהר. למעשה מדינת קולורדו מתחלקת בין לא פחות מארבעה נהרות-ענק שונים לגמרי: במערב הקולורדו, שנשפך לאוקיינוס השקט; בדרום הריו-גרנדה, שממשיך דרך ניו-מקסיקו וטקסס אל מפרץ מקסיקו; בצפון ובאזור דנבר, יובלי המיזורי; ובמזרח נהר ארקנסו, כששני האחרונים נשפכים בסופו של דבר למיסיסיפי. זה מפגש-פסגה של הנהרות הגדולים ביותר בארצות הברית, שמתרחש ממש בפסגה פיסית, בשטח שאפשר לחצות אותו בשעה נסיעה. לו רציתי, יכולתי לשים פתק בבקבוק, ולדאוג לכך שיגיע לכמעט כל מדינה ממערב למסיסיפי, לפי בחירתי. זה רק עניין של לזרוק את אותו לערוץ הנחל הנכון.

יצאנו לשלושה ימים לפארק הלאומי Rocky Maintain, בסך הכול שעה נסיעה מדנבר. טיפסנו צפון-מערבה בחזרה בהרים, וחנינו בעיירה Estes Park, על גבול הפארק הלאומי. אבל אם דנבר נמצאת בגובה מייל, כפי שאומר כינוייה The Mile-High City, אז החניון שלנו נמצא כבר בגובה 2300 מ'. האוויר דליל מאוד, והקשה עלינו גם בשינה וגם בפעילות גופנית. הנוף, לעומת זאת, מהמם, וחיי הבר גם. במיוחד נפוצים איילי אלק יפהפיים, גדולים כמו סוסים, בצבע חום עמוק ועטורי קרניים מרופדות בקטיפה, שמסתובבים בחופשיות בעיר כולל ממש ליד הקרוואן שלנו, מלחכים את הדשא ומחפשים נשנושים אחרים. הקפדנו מאוד לנעול.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

בבוקר נסענו לתוך הפארק. ויתרנו על לעלות לפסגות הגבוהות של קו פרשת המים (גובה של 4000 מ' ומעלה ואקלים אלפיני ממש), ובמקום זה יצאנו לטיול סביב Bear Lake. בחרנו אותו כי זה מסלול קצר וקל, ויפה. אבל גילינו מאוחר מדיי שחלק גדול ממנו מכוסה עדיין בשלג, למרות מזג האוויר החמים. לא היה לנו ציוד מתאים ולילדים היה קשה בחלקים המושלגים, אבל כשיכולנו לעצור היה יפה מאוד, עם אגם עגול כמעט לגמרי ומכוסה עדיין חלקית בקרח ובשלג, וההרים והעצים והכול.

גם שם וגם בנסיעה לשם ובחזרה ראינו עוד מחיי הבר באזור, כולל עוד אלק, ומוס (קרחים מקרניים בעונה הזאת, מה שגורם להם להיראות די מכוערים לדעתי), וסתם צבאים. וסנאי-קרקע, שאומנם לא מיוחד לאזור בשום צורה אבל היה מאוד פוטוגני.

סיימנו אחרי יומיים את פארק ארצ'ז, גם כי די מיצינו אותו וגם כי היינו בחניון שם על בסיס מקום פנוי, שנגמר לקראת הסופ"ש. אז עברנו לחניון מסחרי בעיירה הסמוכה מואבּ (עוד עליה בהמשך) ונסענו לפארק הלאומי Canyonlands. בשטח הפארק הזה נהר קולורדו נפגש עם היובל העיקרי שלו, הנהר הירוק, ומבתר את המישור המדברי לשלושה חלקים ויוצרים נוף דרמטי. הלכנו קודם למרכז המבקרים שעל שולי הקניון, והסתכלנו על הנוף וצילמנו הרבה.

אחר כך נסענו לראות את ה-Mesa Arch (שלמרות שהיא קשת נמצאת בפארק קניונלדס ולא ארצ'ז) ןהיא יפה ממש. תמונות לא מעבירות את הכמות הפסיכית של נוף שיש מאחוריה.

אחר כך הקטנים נרדמו באוטו, אז נעמה נשארה איתם ואני לקחתי את הגדולים לטפס על ה-Whale Rock, שזה סלע ענק בצורת, טוב, לוויתן, מעוגל ונוח וכיפי. עלינו מעלה-מעלה-מעלה מהזנב אל הגב של הלוויתן ועד חור הנשימה שבקצה הראש, והילדים נהנו נורא להתרוצץ על הסלע המעוגל ואני נחרדתי כל הזמן שהם יפלו ויתגלגלו כל הדרך למטה, אבל לא רציתי להפריע להם ליהנות. נשארנו לשבת קצת על הפסגה וסיימנו את החוברת Junior Ranger של פארק קניונלנדס והסתכלנו על הנוף המשגע.

בתור הפסקה מתודית מתמונות של נוף מדברי, קצת על איך זה לחנות חניה מבודדת, בלי חיבורי מים וחשמל וביוב, מה שנקרא בז'רגון קרוואנים drydocking או boondocking. יצא לנו לעשות את זה כמה פעמים, בעיקר בחניונים באתרים מרוחקים שאין בהם חשמל ומים בכלל, לתקופות של כמה ימים עד שבוע. (יש אנשים ומשפחות שבאופן קבוע עושים בונדוקינג הארד-קור, וחונים באמצע המדבר או ביער גם למשך שבועות כל פעם. אבל הם ערוכים לזה במיוחד – למשל, יש להם מערכים סולאריים גדולים מותקנים על הגג).

כתבתי בעבר שזה אומנם לא כמו לגור בבית רגיל, אבל שזה גם לא כמו לגור באוהל. האורות עובדים. יש מים זורמים, חמים וקרים. אם קר, אפשר להדליק הסקה. המקרר ממשיך לעבוד (על גז). את האוכל אי אפשר לחמם במיקרוגל, אבל אפשר על הכיריים. אי אפשר להכין קפה במכונת האספרסו, אבל אפשר במקינטה (ויש לנו מטחנה ידנית). המזגן לא עובד אבל אפשר להפעיל את הוונטה האימתנית. אפשר להטעין טלפונים וטאבלטים, פשוט צריך לזכור לחבר אותם למטען מצת-רכב בארון מתחת לטלוויזיה ולא לשקעים הרגילים.

בקיצור, יש תחליף סביר לגמרי להכול (למעט למזגן, ורק אם חם מאוד) – כל עוד יש משאבים. אם המים נגמרים אז אין מים, ואם אחד ממיכלי הביוב מתמלא אז אי אפשר להשתמש בכיור/מקלחת/שירותים הרלבנטיים, ואם הגז נגמר אז אין מקרר וכיריים והסקה ומים חמים. ואם המצבר נגמר, אז שום דבר לא עובד, כולל מערכות מבוססות-גז וכולל מים, כי המצתים החשמליים ומערכות הבקרה והמשאבה כן עובדים על חשמל. ואז הקרוואן באמת הופך לאוהל (עם כיריים בלבד). אנחנו מאוד משתדלים להימנע מהמצב הזה.

את המצבר צריך למלא כל יום-יומיים-שלושה על ידי הפעלת הגנרטור לאיזה שעתיים (ובזמן הזה גם אפשר להפעיל מזגן, אם רוצים). מיכל ה-200 ליטר מים שיש לנו יכול להחזיק לנו בין כמה ימים לשבוע, אבל אפשר גם למלא אותו מג'ריקנים אם באמת צריך. מביוב אין דרך להיפטר, צריך פשוט לסיים את החניה ולנסוע לבור ביוב. בשימוש זהיר, מיכלי הביוב מספיקים לנו בדיוק לשבועיים, שזה גם השיא שלנו.

בקיצור, ההבדל גדול בין חניה עם חיבורים לחניה בלי חיבורים הוא לא כל כך במה יש ובמה אין, אלא בזהירות שצריך להשתמש בה בכל דבר. אנחנו באמת צריכים את האור הזה דולק בלילה? אולי נדחה את שטיפת הכלים ליום האחרון, ליתר ביטחון? לא נרוקן את האמבטיה בין הילדים, הם יכולים להתרחץ באותם מים. יש לנו מספיק דלק לגנרטור? באילו שעות, אם בכלל, מותר להפעיל אותו מבחינת רעש?

אורח החיים הזה דורש להיות מודעים לכל המשאבים שאנחנו משתמשים בהם. זה לא סדר יום ספרטני, יש לנו הכול, אבל שום דבר לא מובן מאליו, כל דבר אנחנו צריכים לספק ולשים לב. מבחינתי זאת חוויה חזקה מאוד של חיבור לצרכים הפיסיים של החיים שלנו.

נפרדנו מהחברים החדשים שלנו ועזבנו את מערב יוטה לכיוון מזרח המדינה, לפארקים הלאומיים ארצ'ז וקניונלנדס. זאת היתה נסיעה של בערך ארבע שעות אבל ישנתי את רובה אז אני לא יכול להגיד על הדרך כמעט כלום. ואז חנינו בחניון קרוואנים של הפארק הלאומי Arches, שלמרות שלא מספק חשמל ומים היה אחד הכיפיים והנעימים ועם נוף נהדר. פארק ארצ'ז נמצא במישור, בלי נהרות או הבדלי גובה משמעותיים, עם סלעים בצורות משוגעות מוקפים בחול אדום-אדום ורך-רך. מה שהופך את הפארק להכי נגיש ונעים עם ילדים קטנים, כי כיף להם גם עם החול וגם עם הסלעים המעוגלים והנוחים-לטיפוס.

שלא כהרגלנו יצאנו לדרך מאוד מוקדם ולכן גם הגענו כמה שעות לפני השקיעה, אז היה לנו זמן לטיול רגלי: הלכנו לראות את Tapestry Arch, ובדרך הלכנו אומנם קצת לכיוון הלא-נכון אבל זה היה בסדר גמור כי הילדים שיחקו החול וחקרו את הטבע באזור. במיוחד נהנתה שירה, שצללה פנימה והחוצה בחול כמו דגיגת-מדבר.

למחרת נסענו לראות את Sand Dune Arch שנמצאת בתוך נקיק בתוך הסלע, שכולו מרוצף בחול נקי. הילדים עברו מתחת לקשת והתגלגלו בדיונות וחקרו את ההמשך הצר של הנקיק, עד שמיצינו את העניין וחזרנו למחנה.

מעניין לראות עד כמה רחוק משפיעות הערים הגדולות על סביבותיהן. במרחק שעה וחצי נסיעה יש פרוורים, כמובן, וערי לווין. ואם ממשיכים עוד, ערים קטנות ובינוניות, עיירות וכפרים, שהעיר הגדולה בשבילם רחוקה מדיי לנסיעה יומיומית, אבל היא כן מקום לנסיעה לבילוי, או לתרבות, או לעסקים, או לקניות לא-טריוויאליות. מעבר לזה, העיר מורגשת עדיין, אבל בדרכים מרומזות יותר. שלטי הדרכים מתייחסים אליה כנקודת ציון. המצרכים בחנויות משונעים דרכה, האופנות מגיעות ממנה, הכלכלה והתרבות מושפעים קודם כול ממה שקורה בה. היא לא נראית מעולם, ובכל זאת תופיה קובעים מרחוק את סדר החיים, וכולם מתכווננים לפיהם, כאילו מרימים מבט מדי פעם לכיוונה הכללי, בין אם בחיוך או בחשש.

אבל אם נוסעים עוד יותר רחוק מזה — כבר לא. חוצים קו בלתי-נראה, וכל המצפנים התרבותיים מפסיקים פתאום לעבוד. שם העיר הגדולה עוד מופיע על שלטי הדרכים, אבל לצד עוד שמות, של ערים גדולות ורחוקות אחרות. הכפרים והעיירות המקומיים הם פשוט כפרים ועיירות, ללא מרכז. הם לא קרובים לעיר או רחוקים מהעיר, הם לא בדרך אליה או ממנה, הם לא חלק משום מערכת. הם פשוט שם, מתקיימים, כשלעצמם. המציאות הפיזית מחרישת-אוזניים, כמו השקט במדבר.

עזבנו את אוסטין, אבל בעצם עזבנו את כל מזרח ארצות הברית, בנסיעה ארוכה-ארוכה מערבה. המרחקים לא ייאמנו. נוהגים כמה שעות, ועדיין נוסעים. נמנמתי שלוש שעות יחד עם הילדים בנסיעה, וכשהתעוררתי עדיין לא השתנה כלום. בדקתי במפה: נוסעים, עדיין על אותו כביש, באותו כיוון, כמעט באותה נקודה במערב טקסס.

אז כבר חצינו את קו האורך 100°. בין מזרח למערב ארצות הברית יש הרבה גבולות, וזה אחד מהם: הקו שממערב לו אין מספיק משקעים (מהלחות שעולה ממפרץ מקסיקו) כדי לקיים חקלאות בעל, ולכן עד לחוף המערבי כמעט ואין חקלאות, ולכן כמעט ואין אנשים. במילים אחרות, מדבר. אני ציפיתי שהשינוי יהיה הדרגתי, אבל הוא היה חד לגמרי: בבת אחת, כל ערוצי הנחלים שחצינו הפכו ליבשים. הכפרים והעיירות נעלמו מהנוף, והסימן הכמעט יחידי לישוב קבע באזור, לאורך שעות של נסיעה, הן הגדרות והשלטים שמכריזים כל כמה עשרות קילומטרים על שטח של חווה כלשהי. אבל גידולים אין בה; בטח רק שטחי מרעה לפרות. באחת הפעמים שבדקתי איפה אנחנו נמצאים גיליתי שבלי לשים לב חצינו את נהר Pecos, שידוע היסטורית בכך שמעבר לו אין דבר פרט לפורעי חוק ולשופט רוי בין. לא אכחיש שעבר בי רעד.

בסוף מצאנו עיירה גדולה בדיוק מספיק כדי שיהיה בה וולמארט, וחנינו שם ללילה.

בוקר טוב מאוזונה, טקסס. ולהלן העדכון: אין שום דבר בכלל באוזונה, טקסס. זה חור. עד כאן עדכוננו מאוזונה, טקסס. תודה שהייתם איתנו.

אז נוסעים עוד. עוד מדבר, עוד שיחים, עוד כביש, עוד גדרות של חוות.

"ככה תמיד דמיינת את אל-פאסו?"

"לא דמיינתי את אל-פאסו מעולם."

ראינו מרחוק את הנהר ריו-גרנדה, שמפריד בין אל-פאסו האמריקנית לסיודד-חוארז המקסיקנית, ובליבה פסל האיקס האדום הענק, בולט לקילומטרים. ואז חצינו את הריו-גרנדה עצמו, למדינת ניו-מקסיקו. תוך שעתיים נסיעה חצינו גם את קו פרשת המים היבשתית, מה שאומר שטכנית עברנו סופית למערב ארצות הברית.

"אם כבר שיחקנו אותה היום, והגענו עד כאן, אולי נמשוך כולה עוד חמש שעות נסיעה עד פיניקס? יש שם סניף של לגולנד".

אלוהים אדירים, הארץ הזאת לא נבנתה בקנה מידה אנושי בכלל.

עד פיניקס לא הגענו באותו יום, אבל כן הגענו לטוסון, אריזונה, וחנינו בוולמארט ללילה. קמנו למחרת בבוקר עם נוף מדברי הררי משגע ומזג אוויר קריר מאוד, אז החלטנו שאם אנחנו כבר נמצאים במרכז קניות זאת הזדמנות לקחת את הילדים לראות סרט. "פיטר רביט".

היה מאוד מוצלח, ואז התקפלנו בחזרה לאוטו והמשכנו צפונה לכיוון פיניקס, כשאנחנו מתחמקים מסערות חול על הכבישים וקוראים בקפידה את השלטים שמדריכים את הנהגים איך להתנהג במקרה שהם נקלעים לתוך אחת כזו בכל זאת.

פיניקס, בירת אריזונה, היא עיר נאה ונעימה, גדולה יותר משציפיתי, עם כמה מיליוני תושבים באזור המטרופוליני שלה, "עמק השמש", על אחד היובלים של נהר קולורדו. ואריזונה עצמה היא המדינה הצעירה ביותר בארה"ב היבשתית, מתחילת המאה העשרים. במקור האזור כולו התבסס על כריית נחושת, גידול כותנה, ותיירות-מרפא לחולי שחפת מהחוף המזרחי שבאו להשתעל קצת באוויר המדברי החם והיבש. היום, כשהמזגנים זולים והנדל"ן יקר, פיניקס פורחת מחדש כעיר הייטק.

נשארנו שם כמה ימים להתאושש קצת מהנסיעה, לאגור כוחות לחלק האחרון של המסע, ולתת לילדים ליהנות מהפעילויות שיש לפיניקס להציע (עליהן אני אכתוב בהמשך). סגנון הבנייה הייחודי של דרום-מערב ארצות הברית מאוד בולט בה — וגם בטוסון ובאל-פאסו — עם בתים מאבן-חול אדומה וחומה, עם כרכובים מעוגלים, ועיטורים גיאומטריים על בניינים וגשרים, פרחים אבסטרקטיים וספירלות, שנראים כמו סמלים ילידיים. אי אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בכל מקום אחר.

מבחינת השייכות של פיניקס לאזור מטרופוליני — היא נמצאת בדיוק… על הגבול. ממזרח, שטח ההפקר השטוח והאינסופי, שרק עכשיו סיימנו לחצות. וממערב, כמעט כלום. אלא רק רמז, התחלה, של נפילה ארוכה-ארוכה, איטית בהתחלה אבל הולכת ומואצת, מורגשת ויותר ויותר, לתוך אזור ההשפעה הענקי של מטרופולין לוס-אנג׳לס.

אחרי שלושה ימים התארזנו ונסענו צפון-מערבה, לכיוון לאס-וגאס. כל קילומטר שאנחנו נוסעים, הנוף והצמחיה הופכים להיות יותר ויותר טיפוסיים לאזור. תילי-סלעים שחוקי רוחות ושטפונות, צמחיה משונה, שנראית אחרת כל כך מצמחי המדבר של המזרח התיכון, עם קקטוסי-ענק ושיחים מוזרים, חלקם בפריחה אביבית מלאה.

בצהריים עצרנו בתחנת הדרכים Wikieup, האותנטית כמעט עד כדי פרודיה, אכלנו והתרעננו, ואז המשכנו בדרכנו.

לקראת ערב חצינו את נהר קולורדו לנוואדה, ובילינו את הלילה בחניון של וולמארט. ולמחרת בבוקר החנינו, סוף סוף, את הקרוואן בחניון ליד מלון גראנד, ועשינו צ'ק אין.

בלאס-וגאס כבר היינו כמה פעם-פעמיים, אבל אף פעם לא הגענו אליה ממזרח ארצות הברית. וההבדל בפרספקטיבה מורגש. הצורה שבה אורחי המלון והתיירים מתלבשים, הכיתוב על החולצות שלהם, הסנדלים האופנתיים, התסרוקות, הדיאלקט, נושאי השיחה, המוסיקה שהם שומעים או שמשמיעים להם: אלה אנשים מלוס אנג'לס. רשמית, העיר הגדולה עדיין במרחק של לפחות ארבע שעות נסיעה וגבול-מדינה אחד. אבל הנה: מעבר לכל המרחק, היא כבר פה.