קולורדו היא במקור, ועד היום, מדינת מכרות, ובעיירה גולדן שבה אנחנו נמצאים נמצא בית הספר לכרייה של קולורדו, ולבית הספר לכרייה יש גם מוזיאון גיאלוגיה. בחודשים האחרונים הגדולים מאוד מתעניינים בתערוכות של סלעים ומינרלים, ובכל מוזיאון טבע שאנחנו מגיעים אליו, זה הדבר הראשון שהם מבקשים לראות. אז חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת לזרום עם תחום העניין הזה. אז גולדן היא, כאמור, עיירת אוניברסיטה, וגם נראית כמו עיירת אוניברסיטה, עם סטודנטים (צעירים מאוד, כמקובל בארה"ב) מסתובבים בכל מקום, חוץ מזה שהם לעיתים קרובות מאובקים ולבושים בגדי עבודה.

לא הייתי חושב שמוזיאון גיאולוגיה ירתק את ילדים לפרק זמן ארוך, והוא באמת מוזיאון די קטן, אבל הוא מסודר ממש יפה, עם תצוגות של סלעים שונים מכל מיני מחוזות בקולורדו, ומארצות הברית, ומהעולם, ועם תערוכות על מאובנים ועל כלי כרייה ועל סיווג של סלעים שונים. איך שנכנסנו עדכנו אותנו שבמיוחד לילדים יש משחק "חפש את המטמון" וילדים שיענו על כל השאלות יקבלו מינרל אמיתי. יונתן ועוז לא יכולים לעמוד בפני פיתוי כזה, והתרוצצו מעלה ומטה וחיפשו צינורות לבה ומינרלים מסין ומוני גייגר ואבנים מהירח ואיך מודדים קושי של סלעים. אני אהבתי במיוחד את המאובנים, שכללו דברים מופרכים כמו זרוע תמנון שלמה מאובנת (באמת?!) ומאובני טרילוביטים שנראו כל כך ריאליסטיים שנדמה כאילו הם תיכף יזחלו לנו לתוך התיק לחפש אוכל. וגם את התצוגה של עורקי זהב בכל מיני תצורות.

אז יצא שנשארנו שם ממש עד שעת הסגירה, ואז המשכנו לפארק וגן שעשועים גדול ויפה בעיירה על גדות הנהר, ושיחקנו שם והסתכלנו על קיאקים ששטים במעלה ובמורד הנהר. אחר כך גם נעמה הצטרפה אלינו אז הלכנו ביחד לאכול ארוחת ערב, וחזרנו הביתה.

יצאנו ממואבּ, יוטה, ונסענו מזרחה, במעלה נהר הקולורדו. הנהר והדרך הובילו אותנו מעלה-מעלה, מעבר לגבול המדינות, בין הרים שהלכו וגבהו, בעוד הצמחיה עליהם משתנה ממדבר, לשיחים, לעצים, ליערות מחטניים גבוהים ומרשימים, ואז לפסגות מושלגות שביניהן גאיות ירוקים עם עיירות קטנות. ולכל אורך הדרך, הקולורדו, שככל שהמשכנו לנסוע חזרנו איתו לתקופת ינקותו: קטן, שליו, מפכפך, שבילי טיולים לאורכו וגשרים כפריים מעליו, וסירות וקיאקים שטים בו לעת ערב. קשה להאמין שזה אותו הנהר שיהפוך לקולורדו האדיר של אריזונה ונוואדה, שיחתוך את המישור הסלעי לעומק של כמעט שני קילומטרים, ושיידרשו מיטב המשאבים ההנדסיים של אומה תעשייתית שלמה כדי לסכור אותו.

בסופו של דבר עזבנו את אגן הניקוז של הקולורדו ויצאנו מזרחה מבין ההרים, לתוך מישור וגבעות ירוקות בצל הרי הרוקי. זו דנבר. האביב כבר התחיל, אבל החניונים הציבוריים לא נפתחו עדיין, ואנחנו התקשינו למצוא מקום פנוי בפרטיים. לאחר חיפוש חנינו בחניון נוח ומטופח מאוד (גם אם יקר קצת לטעמנו) בעיירה המערבית גולדן. באחד הימים הראשונים נסענו לבולדר לפגוש חברים ולראות את מרכז העיר, וברוב שאר הימים נסענו לפעילויות בדנבר.

העיר אומנם נמצאת מחוץ להרי הרוקי, אבל היא עדיין בגובה של יותר מקילומטר וחצי, והאוויר דליל מאוד. באזור שלנו, המערבי, שנמצא ממש בשולי ההרים, פני השטח סוערים: עם גבעות, ומצוקים, וקצוות של שכבות גיאולוגיות אלכסוניות, חשופות כמו שבר פתוח. הבניינים והרחובות לפעמים פשוט בנויים ביניהם, מוקפים בדשא, עם חלונות שנפתחים ישר לסלעים.

ואנשים מטיילים, בכל מקום. אי אפשר לנסוע מטר בלי לראות אותם עם מקלות הליכה או רצים או עם אופניים או קיאקים, בכל גיל ובכל הרכב. וגם אופנועים כבדים, אלפים מהם נוסעים בשיירות שלוקח להן עשרים דקות לעבור. הקולורדיאנים נראים נמרצים מאוד, הרפתקנים, ובהרכב האתני שלהם גם מאוד לבנים. האווירה הזכירה לי מאוד את הצפון-מערב, שעזבנו לפני יותר מחצי שנה, למרות המרחק משם. החלטנו להישאר שבועיים.