הלכנו ליומיים לראות את פארק הלאומי Zion, שכולו נהר ומצוקים דרמטיים בתבניות ארוזיה מגניבות. ניצלנו טוב את ההנגשה המצוינת של שירות הפארקים הלאומי ונסענו באוטובוסים הפנימיים לכמה נקודות מעניינות, ושם עשינו סיורים רגליים קצרים.

בזאיון גם עשינו בפעם הראשונה משהו שרצינו לנסות הרבה זמן בפארקים הלאומיים, שזה לתת ליונתן ועוז לעשות את ה-Junior Ranger Program. זו מין חוברת עבודה שמדריכה אותם בכל מיני משימות לימודיות בפארק, ויונתן סוף סוף הגיע לרמת אוריינות מספיקה כדי לקרוא שאלות ולכתוב תשובות בצורה פחות או יותר עצמאית. שניהם התנפלו על המשימות בהתלהבות וחיפשו ביחד עקבות של חיות וסימני ארוזיה למיניהם לפי ההוראות. לאחר שסיימו את החוברת חזרנו למרכז המבקרים והם הושבעו בטקס רב-רושם כ-Junior Rangers, והתחייבו להגן על הטבע וערכיו בפארק ומחוצה לו.

בכל הפארקים הלאומיים של יוטה יש מישור של אבן חול שנסחפה על ידי נהרות ושטפונות, אבל מעניין לראות איך לכל אחד מהם יש תבניות נוף משלו . אז קניון Bryce פשוט מלא במבוכי ענק שנראים כאילו נבנו על ידי טרמיטים, או מאדימאים, או אולי הכי סביר, טרמיטים מאדימאים בגודל של סוס פוני כל אחד. התבוננו מלמעלה והתרשמנו, ואז מצאנו מה המסלול הליכה הכי קצר ויצאנו אליו, ובאמצע גילינו ששכחנו להביא בחשבון גם את המרחק האנכי. אבל הכול הסתדר: ירדנו לתוך המבוך וראינו מלמטה את צורות הנוף המשוגעות, והילדים נהנו מאוד לטפס על הסלעים ועל הגזעים ולהתחבא במערות. באמצע הדרך גם פגשנו את השכנים שלנו מהחניון שהחליטו לעשות את אותו המסלול, אז טיילנו איתם חלק מהדרך והיה שמח. אחרי שהצלחנו לטפס בחזרה ולהיחלץ מהמבוך חזרנו לאוטו ונסענו לאכול ארוחת ערב בדיינר של אופנוענים. ואז ישר הביתה לישון.

נסענו ללאס-וגאס מהר-מהר בלי לראות כמעט שום דבר בדרך, כי מיהרנו למפגש המשפחתי, וחוץ מזה רצינו להגיע כבר לעיר מסודרת להתאושש בה אחרי הנסיעה מטקסס. אבל כשסיימנו שם, יצאנו צפון-מזרחה לסיבוב ארוך כדי לראות את כל דרום-מערב ארצות הברית שדילגנו עליה, לפני שנמשיך בחזרה לקליפורניה. חצינו קודם כול את הגבול למדינת יוטה, ועלינו בנהר קולורדו העליון אל רמת קולורדו, שהיא מדבר מישורי בגובה קילומטר לפחות שמכסה חלק גדול ממרובע המדינות אריזונה, יוטה, קולורדו וניו-מקסיקו. כל הרמה עשויה מסלעי משקע, שהסחיפה של נהר הקולורדו ויובליו יצרה בהם נופים מרהיבים ויוצאי דופן. האמת שזה אזור יפה אפילו בלי ארוזיה – עם עמקים נרחבים של חול אדום-אדום, צמחיה מדברית אמריקאית של שיחים ועצי מחט גמדיים וסחופים, ושמים ענקיים עם עננים יפהפיים, או (מייד לפני או אחרי סוף השבוע) נתיבי המטוסים, שמזכירים לנו את ההפרדה שעשו האחים רייט בין מעשה המרכבה שבשמים לבין ממלכת הטבע שעל הארץ. או, אם תרצו, בין מי שאצה להם הדרך לבין מי שלא כל כך, או בכל אופן, לא כרגע.

האזורים היפים והמיוחדים ביותר בנוף הזה נמצאים בפארקים הלאומיים, ואנחנו תכננו לבקר בארבעה מהם, ולהתחיל ב-Bryce ו-Zion במערב המדינה, מרחק כמה שעות נסיעה מגבול נוואדה שממנה הגענו. חנינו בעיירה גלנדייל (אוכלוסיה: 381), שנמצאת בדיוק באמצע בין שני הפארקים האלה, שעה נסיעה מכל אחד מהם, בחניון משפחתי חמוד ונוח, למרות קוטנו וקוטן העיירה. מהר מאוד גילינו שממש לידנו חונה משפחה נוספת, עם שני ילדים בגילאים של עוז ורפאל, גם הם מאזור מפרץ סן פרנסיסקו, שבדיוק התחילו טיול גדול משלהם. ושהילדים של בעלי המקום גם משחקים באזור, ושכולם שמחים וחמודים ועם כלבה ידידותית והרבה צעצועים שווים. אז החלטנו להעביר יום אחד במנוחה וסידור הבית, ולצאת רק למחרת לברייס.

המטרה העיקרית שלנו בזה שנשארנו באזור לאס-וגאס אחרי המלון הייתה לנסוע לראות את סכר הובר שעל נהר קולורדו, פחות משעה נסיעה מהעיר. והוא מרשים מאוד בגובהו ובנקיק העמוק והדרמטי שהוא בנוי בתוכו, למרות שמפלס המים נמוך מבעבר.

והוא גם אתר היסטורי, בהיותו הפרוייקט הפדרלי הענק מתקופת השפל הגדול בשנות ה-1930, והסכר שהיה בתקופתו הגבוה ביותר בעולם וכלל את תחנת הכוח ההידרואלקטרית הגדולה ביותר. הגענו מהצד של נוואדה ונסענו מעל הסכר, והסתכלנו בו מלמעלה, ואז עברנו את הבדיקה הבטחונית הקשוחה ביותר שעברנו בכל מקום בארצות הברית כדי להיכנס למרכז המבקרים ולצאת לסיור בצינורות הענקיים שנקדחו בתוך הסלע להוביל את המים לתחנת הכוח שלמרגלות הסכר, ולראות את הטורבינות עצמן. אני התרשמתי במיוחד מכמה שהסכר יפה, עם הקפדה על אסתטיקה ועיצוב ועיטורים שהיום אף אחד לא משקיע בהם. בסגנון הארט-דקו שלו הוא הזכיר לי קצת על גשר שער הזהב, דווקא, למרות שהוא בנוי כולו מבטון אפור ולא מפלדה צבועה באדום.

משמיצינו את ההדוניזם של הסטריפ בלאס-וגאס, נזכרנו שאחרי כל הזוהר זו עדיין עיר של למעלה ממיליון תושבים, עם דברים לעשות ככזו. אז חזרנו לקרוואן וחנינו בחניון באחת משכונות העיר לכמה ימים. הלכנו למוזיאון הילדים DISCOVERY הגדול והמגוון (תמונה ראשונה), ופגשנו חברים, אבל הדבר הכי שווה היה Springs Preserve, שז פארק ושמורת טבע גדול משובץ במוזיאונים ופעילויות וגנים בוטניים, מין סוג של מוזיאון טבע פתוח. עכשיו, כל מוזיאון טבע או מדע שראינו עד עכשיו כלל איזו תערוכה או שתיים על העיר והסביבה שהוא נמצא בה, אבל פה, זה ממש היה כל הנושא שלו. הטבע של אזור לאס-וגאס, ההיסטוריה העתיקה והמודרנית שלה, הגיאולוגיה, האקלים, מאמצי שמירת הסביבה, כל נושא שהיה התמקד בסביבה המיידית, והכול היה יפהפה ובארכיטקטורה נוחה ומשתלבת בסביבה. אז למדנו על חיות הבר באזור, ואיך מעיין גורם ליצירת תל מעליו ואיך ארכאולוגים ופליאונטולוגים יכולים ללמוד עליו כשהם חופרים בו, ומה קורה כשיש שיטפון במדבר, ואיך חי שבט הפאיוט הילידי באזור, והשתתפנו במכירה פומבית של אדמות כשהעיר רק הוקמה, וראינו את תחנת שאיבת המים האזורית ולמדנו איך מטפלים במים ומוודאים שהם בריאים לשתייה. הילדים אהבו מאוד גם את התערוכה הנודדת, שהיתה היחידה שלא עסקה באזור לאס-וגאס, אלא הדגימה איך מתמטיקה היא חלק מכל תחומי החיים. הם עדיין צעירים מכדי להבין את המתמטיקה אז נשאר לשחק, שזה גם נחמד.

על הסטריפ בלאס-וגאס בילינו כמעט שבוע, חמישה ימים במלון MGM Grand ועוד אחד במלון Excalibur, במפגש פסגה משפחתי (השלישי במספר מאז יצאנו לטיול!) עם אח שלי והאחיינים. היה מרחב לשחק, והילדים היו מאושרים להיפגש סוף סוף והראו אלה לאלה את סרטוני היוטיוב האהובים עליהם, ובנו יחד בלגו, ועשו תחרויות ריצה במסדרונות. חוץ מזה הסתובבנו בסטריפ ובין המלונות וראינו את את האטרקציות, ואת המזרקות של בלאג'יו, והלכנו לבריכה, ואכלנו כל יום בבופה אחר. כל הקטע של וגאס זה להרשים, בכל דרך שהיא. גינות עשירות, פסלים ענקיים, שכפולים של אתרים מפורסמים, בופה עם מאות מנות לבחירה מכל העולם.

שתי הופעות ראינו: קא́ של סירק דו סולייל (לשם לקחנו רק את הגדולים), סיפור שמתרחש בעולם פנטזיה שלא ברור אם הוא סיני או אצטקי או אפריקני או צפון-אירופי, עם סצנות סינמטיות מרהיבות שמבוצעות על ידי שחקנים-לוליינים, כמו אנשים זעירים שמדלגים כמו חרקים בין גבעולי העשב, וקרב אפי שמתרחש על משטח שמנוף מרים במאונך, עם השחקנים/לוליינים עושים סנפלינג וקופצים ונלחמים ככה שזה נראה כאילו אנחנו מסתכלים על הקרב מלמעלה. אף פעם לא ראיתי שום דבר שדומה לזה. הופעה השנייה היתה במלון אקסקליבר: טורמנט אבירים עם סוסים ממש ותחרויות הפלה ברומח וקרבות בחרב.

פיניקס, אריזונה היא כנראה יעד פופולרי מאוד למתגוררי-קרוואנים בעונה הזאת, ורק לאחר מאמצים מצאנו מקום בחניון שנמצא ברחוב שלם של חניוני קרוואנים, באחד הפרוורים המזרחיים של העיר, מלאים כולם בפנסיונרים. הכוונה היתה שהילדים יעשו דברים וישחקו וילמדו וינוחו קצת מהנסיעה הארוכה. לשמחתנו גילינו שפיניקס היא עיר גדולה ומגוונת ונעימה (טוב, אולי בקיץ היא פחות נעימה) עם המון פעילויות. היינו שם שלושה ימים אבל בכיף היינו יכולים להישאר שם גם שבוע.

הלכנו ללגולנד המקומי – לא פארק שעשועים הפעם, אלא מרכז מבקרים, משחקיית-ענק ומרכז יצירה ממוקד-לגו. מאוד נחמד ומהנה, וגם קצת יותר בטעם, מבחינתי. למחרת לקחתי אותם למוזיאון המדע של אריזונה, מוזיאון גדול ומגוון והיה כיף גדול. בין שאר למדנו על מערכות שונות בגוף, ועל איך עובדים איתני הטבע השונים.

ביום האחרון הלכנו למוזיאון הטבע של אריזונה נעים וחמוד שממוקד בעיקר בדינוזאורים (שזה קטע של אריזונה, הרבה מאובנים נמצאו שם) אבל גם עם תצוגות יפות על ההיסטוריה של מדינה, מתקופת הילידים ועד לתחילת ההתיישבות של הספרדים, המקסיקנים, ויותר מאוחר האמריקאים. בדיוק באותו ערב, לאחר שעת הסגירה, היתה מתוכננת שם גם פעילות חיפוש ביצים לכבוד איסטר, עם המון הפעלות לילדים כמו משחקי חפש את המטמון בין המוצגים, ופינות יצירה, ופינות ליטוף לזוחלים, אבל כשביררתי הסתבר שהיא תהיה פתוחה אך ורק לחברי המוזיאון ולמי שהזמינו כרטיסים מראש, והתבאסתי כי הם ממש אוהבים דברים כאלה. למזלנו הגיעה לסקר את הארוע כתבת טלוויזיה של ערוץ 12 המקומי, וביקשה מאנשי המוזיאון לראיין גם ילדים מבעבעים במיוחד ("bubbly kids"). עוד לא סיימה את המשפט וכבר חלפו לידה עוז ויונתן מתלהבים ומקשקשים ביניהם בדרכם למאובני הפטרנודונים, והיא קראה מייד "אותם! אני רוצה אותם!". וכך זכו יונתן, עוז, ורפאל להופיע בשידור חי מחפשים ביצי איסטר (לצערי אין וידיאו), וגם קיבלנו כרטיסים חינם למסיבה בערב ולכל הארועים, וגם מצאתי סידור להעסיק את הילדים עד הלילה, במקום להתחיל לחפש פעילויות בחמש בערב.

מעניין לראות עד כמה רחוק משפיעות הערים הגדולות על סביבותיהן. במרחק שעה וחצי נסיעה יש פרוורים, כמובן, וערי לווין. ואם ממשיכים עוד, ערים קטנות ובינוניות, עיירות וכפרים, שהעיר הגדולה בשבילם רחוקה מדיי לנסיעה יומיומית, אבל היא כן מקום לנסיעה לבילוי, או לתרבות, או לעסקים, או לקניות לא-טריוויאליות. מעבר לזה, העיר מורגשת עדיין, אבל בדרכים מרומזות יותר. שלטי הדרכים מתייחסים אליה כנקודת ציון. המצרכים בחנויות משונעים דרכה, האופנות מגיעות ממנה, הכלכלה והתרבות מושפעים קודם כול ממה שקורה בה. היא לא נראית מעולם, ובכל זאת תופיה קובעים מרחוק את סדר החיים, וכולם מתכווננים לפיהם, כאילו מרימים מבט מדי פעם לכיוונה הכללי, בין אם בחיוך או בחשש.

אבל אם נוסעים עוד יותר רחוק מזה — כבר לא. חוצים קו בלתי-נראה, וכל המצפנים התרבותיים מפסיקים פתאום לעבוד. שם העיר הגדולה עוד מופיע על שלטי הדרכים, אבל לצד עוד שמות, של ערים גדולות ורחוקות אחרות. הכפרים והעיירות המקומיים הם פשוט כפרים ועיירות, ללא מרכז. הם לא קרובים לעיר או רחוקים מהעיר, הם לא בדרך אליה או ממנה, הם לא חלק משום מערכת. הם פשוט שם, מתקיימים, כשלעצמם. המציאות הפיזית מחרישת-אוזניים, כמו השקט במדבר.

עזבנו את אוסטין, אבל בעצם עזבנו את כל מזרח ארצות הברית, בנסיעה ארוכה-ארוכה מערבה. המרחקים לא ייאמנו. נוהגים כמה שעות, ועדיין נוסעים. נמנמתי שלוש שעות יחד עם הילדים בנסיעה, וכשהתעוררתי עדיין לא השתנה כלום. בדקתי במפה: נוסעים, עדיין על אותו כביש, באותו כיוון, כמעט באותה נקודה במערב טקסס.

אז כבר חצינו את קו האורך 100°. בין מזרח למערב ארצות הברית יש הרבה גבולות, וזה אחד מהם: הקו שממערב לו אין מספיק משקעים (מהלחות שעולה ממפרץ מקסיקו) כדי לקיים חקלאות בעל, ולכן עד לחוף המערבי כמעט ואין חקלאות, ולכן כמעט ואין אנשים. במילים אחרות, מדבר. אני ציפיתי שהשינוי יהיה הדרגתי, אבל הוא היה חד לגמרי: בבת אחת, כל ערוצי הנחלים שחצינו הפכו ליבשים. הכפרים והעיירות נעלמו מהנוף, והסימן הכמעט יחידי לישוב קבע באזור, לאורך שעות של נסיעה, הן הגדרות והשלטים שמכריזים כל כמה עשרות קילומטרים על שטח של חווה כלשהי. אבל גידולים אין בה; בטח רק שטחי מרעה לפרות. באחת הפעמים שבדקתי איפה אנחנו נמצאים גיליתי שבלי לשים לב חצינו את נהר Pecos, שידוע היסטורית בכך שמעבר לו אין דבר פרט לפורעי חוק ולשופט רוי בין. לא אכחיש שעבר בי רעד.

בסוף מצאנו עיירה גדולה בדיוק מספיק כדי שיהיה בה וולמארט, וחנינו שם ללילה.

בוקר טוב מאוזונה, טקסס. ולהלן העדכון: אין שום דבר בכלל באוזונה, טקסס. זה חור. עד כאן עדכוננו מאוזונה, טקסס. תודה שהייתם איתנו.

אז נוסעים עוד. עוד מדבר, עוד שיחים, עוד כביש, עוד גדרות של חוות.

"ככה תמיד דמיינת את אל-פאסו?"

"לא דמיינתי את אל-פאסו מעולם."

ראינו מרחוק את הנהר ריו-גרנדה, שמפריד בין אל-פאסו האמריקנית לסיודד-חוארז המקסיקנית, ובליבה פסל האיקס האדום הענק, בולט לקילומטרים. ואז חצינו את הריו-גרנדה עצמו, למדינת ניו-מקסיקו. תוך שעתיים נסיעה חצינו גם את קו פרשת המים היבשתית, מה שאומר שטכנית עברנו סופית למערב ארצות הברית.

"אם כבר שיחקנו אותה היום, והגענו עד כאן, אולי נמשוך כולה עוד חמש שעות נסיעה עד פיניקס? יש שם סניף של לגולנד".

אלוהים אדירים, הארץ הזאת לא נבנתה בקנה מידה אנושי בכלל.

עד פיניקס לא הגענו באותו יום, אבל כן הגענו לטוסון, אריזונה, וחנינו בוולמארט ללילה. קמנו למחרת בבוקר עם נוף מדברי הררי משגע ומזג אוויר קריר מאוד, אז החלטנו שאם אנחנו כבר נמצאים במרכז קניות זאת הזדמנות לקחת את הילדים לראות סרט. "פיטר רביט".

היה מאוד מוצלח, ואז התקפלנו בחזרה לאוטו והמשכנו צפונה לכיוון פיניקס, כשאנחנו מתחמקים מסערות חול על הכבישים וקוראים בקפידה את השלטים שמדריכים את הנהגים איך להתנהג במקרה שהם נקלעים לתוך אחת כזו בכל זאת.

פיניקס, בירת אריזונה, היא עיר נאה ונעימה, גדולה יותר משציפיתי, עם כמה מיליוני תושבים באזור המטרופוליני שלה, "עמק השמש", על אחד היובלים של נהר קולורדו. ואריזונה עצמה היא המדינה הצעירה ביותר בארה"ב היבשתית, מתחילת המאה העשרים. במקור האזור כולו התבסס על כריית נחושת, גידול כותנה, ותיירות-מרפא לחולי שחפת מהחוף המזרחי שבאו להשתעל קצת באוויר המדברי החם והיבש. היום, כשהמזגנים זולים והנדל"ן יקר, פיניקס פורחת מחדש כעיר הייטק.

נשארנו שם כמה ימים להתאושש קצת מהנסיעה, לאגור כוחות לחלק האחרון של המסע, ולתת לילדים ליהנות מהפעילויות שיש לפיניקס להציע (עליהן אני אכתוב בהמשך). סגנון הבנייה הייחודי של דרום-מערב ארצות הברית מאוד בולט בה — וגם בטוסון ובאל-פאסו — עם בתים מאבן-חול אדומה וחומה, עם כרכובים מעוגלים, ועיטורים גיאומטריים על בניינים וגשרים, פרחים אבסטרקטיים וספירלות, שנראים כמו סמלים ילידיים. אי אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בכל מקום אחר.

מבחינת השייכות של פיניקס לאזור מטרופוליני — היא נמצאת בדיוק… על הגבול. ממזרח, שטח ההפקר השטוח והאינסופי, שרק עכשיו סיימנו לחצות. וממערב, כמעט כלום. אלא רק רמז, התחלה, של נפילה ארוכה-ארוכה, איטית בהתחלה אבל הולכת ומואצת, מורגשת ויותר ויותר, לתוך אזור ההשפעה הענקי של מטרופולין לוס-אנג׳לס.

אחרי שלושה ימים התארזנו ונסענו צפון-מערבה, לכיוון לאס-וגאס. כל קילומטר שאנחנו נוסעים, הנוף והצמחיה הופכים להיות יותר ויותר טיפוסיים לאזור. תילי-סלעים שחוקי רוחות ושטפונות, צמחיה משונה, שנראית אחרת כל כך מצמחי המדבר של המזרח התיכון, עם קקטוסי-ענק ושיחים מוזרים, חלקם בפריחה אביבית מלאה.

בצהריים עצרנו בתחנת הדרכים Wikieup, האותנטית כמעט עד כדי פרודיה, אכלנו והתרעננו, ואז המשכנו בדרכנו.

לקראת ערב חצינו את נהר קולורדו לנוואדה, ובילינו את הלילה בחניון של וולמארט. ולמחרת בבוקר החנינו, סוף סוף, את הקרוואן בחניון ליד מלון גראנד, ועשינו צ'ק אין.

בלאס-וגאס כבר היינו כמה פעם-פעמיים, אבל אף פעם לא הגענו אליה ממזרח ארצות הברית. וההבדל בפרספקטיבה מורגש. הצורה שבה אורחי המלון והתיירים מתלבשים, הכיתוב על החולצות שלהם, הסנדלים האופנתיים, התסרוקות, הדיאלקט, נושאי השיחה, המוסיקה שהם שומעים או שמשמיעים להם: אלה אנשים מלוס אנג'לס. רשמית, העיר הגדולה עדיין במרחק של לפחות ארבע שעות נסיעה וגבול-מדינה אחד. אבל הנה: מעבר לכל המרחק, היא כבר פה.

תגית: בין הקולורדו לריו-גרנדה

בין הקולורדו לריו-גרנדה