בלוס אנג'לס נשארנו כמעט שבוע, אבל לא כדי לראות את העיר אלא כדי להתארגן לטיסה לישראל, לביקור של חודשיים, אחרי ארבע שנים שלא היינו בה. היו לנו דרכונים להוציא, טיסה להגיע אליה, והמון המון אריזות וסידורים. אז ביקרנו חברים, ולקחתי את הילדים למוזיאון המדע המעולה (ScienCenter) ולמוזיאון הילדים (Discovery Cube) שזכרנו לטובה בפעם הקודמת, וגם למוזיאון ילדים חדש ומוצלח (Kidpace), כדי לאפשר לנעמה לארגן בינתיים בשקט את כל מה שצריך.

לוס אנג'לס היא לא עיר שאני אוהב במיוחד, כשלעצמה. אבל החזרה אליה היתה מוכרת ומרגיעה. ביקרנו בה אחרי ארבעה חודשים בדרום-מערב מועט האכלוסיה, בעל המדברי הנוף המאדימאי, הארכיטקטורה הזרה, והאוויר הדליל והיבש. אז בלוס אנג'לס שעל חוף האוקיינוס יכולנו פתאום לנשום לרווחה אוויר צפוף של פני הים, לנסוע ברחובות עם בניינים בני שלוש וארבע קומות, עם דקלים בכל פינת-רחוב, ולראות על המדרכות אנשים אופנתיים ומרוכזים-בעצמם במכנסיים קצרים וסנדלי-אצבע וגופיות שמדברים לתוך טלפונים סלולריים באקלים הסובטרופי. זה כבר קצת כמו בארץ, נכון?

בבוקר הארבעה ביולי החננו את הקרוואן במגרש אחסון, השארנו את המשאית אצל חברים ונסענו לנמל התעופה. בדרך לשם עברנו דרך העיירה אקטון, שבה התארחנו בשנה שעברה למצעד יום העצמאות של 2017. באקטון אנשים כבר התחילו לחכות עם כיסאות מתקפלים ושמשיות לצידי הכביש הראשי, אבל הפעם לא נהיה איתם.

הטיסה היתה… איומה נוראה. שזה לגמרי היה כמו שציפינו. בנמל התעופה, סחבנו פי שלוש וארבע יותר מזוודות ממה שיש לנו ידיים, במשך כמה שעות ולאורך קילומטרים, והילדים התחילו במצב הרוח הכי מתוק ומשתף-פעולה שיש להם בתחילת הטיסה עצמה, אבל עד סופה, עם העייפות, כולם הגיעו לתחתית שלהם, כל אחד לפי סגנונו. וגם אנחנו. היתה לנו עצירה יומית של 12 שעות בפאריס, שזה היה מאוד לא נוח מבחינת הנסיעה עצמה אבל ככה היתה יכולנו לצאת לעיר.

אז הנה: עיר אירופית גדולה. אירופית, שזה אמור להיות יותר כמו ישראל, עם הסגנון עירוני הצפוף, וההיסטוריה הארוכה של מדינות לאומיות, וכל זה. אבל הכול היה כל כך אחר, גם ממה שאנחנו מכירים מארה"ב וגם מהארץ, עם הבניינים הישנים, והז'נדרמים עם הכובעים שלהם, והסירנות המוזרות של מכבי האש, והשפה שאנחנו לא מדברים (נעמה ממש קצת). וכל זה אחרי שראינו כל כך הרבה ערים שונות בארה"ב התרגלנו לסטנדרטיזציה שלהן, ואיך שבכל מקום מדברים אותה שפה ויש סניפים של אותן רשתות והתנועה ברחובות והמוסדות הממשלתיים עובדים אותו דבר. והנה צרפת: עולם משל עצמה. לא דומה לארה"ב, לא ממש דומה גם לארצות אחרות באירופה. איך הם מסתדרים שמה, עם השונות הזאת? בכל אופן, גם זה לא דומה לישראל.

אז נסענו במטרו, וחצינו את הסיין, וראינו את מגדל אייפל מלמטה והתרשמנו (במיוחד יונתן, שחיכה לזה), ורפאל רדף אחרי יונים, ואז הלכנו לאכול במסעדה של תיירים, וחזרנו לנמל התעופה. יצא שהילדים ואנחנו היינו ערים כל היום, ובחוץ, כמעט בשעון ישראל, אז קיווינו שזה יסגור מהר את הג'טלג. זה לא הצליח, ובכל זאת היה נחמד.

עלינו לטיסת המשך לתל-אביב. לפחות היתה טיסת לילה, אבל הילדים נרדמו והתעוררו חליפות. אחרי ארבע וחצי שעות נחתנו תשושים בנתב"ג, ביום שישי בשמונה בבוקר. השמש זרחה, ואנחנו עלינו על הכביש לבת-ים. ישראל, בהשוואה לדרום-מערב ולדרום-קליפורניה, ירוקה ונעימה (גם אם הבניינים והמכוניות מוזנחים קצת), והעיר נראית כמו קיבוץ גדול: כל הדברים קרובים זה לזה, שכונות מגורים ליד הכביש ליד העסקים ליד העצים. אין מרחבים ומגרשים גדולים שמפרידים ביניהם. בערב קידוש.