תגית: המיטב

יוסטון נקראת "עיר החלל" בגלל מרכז החלל ג'ונסון שנמצא בה. עכשיו, לנאס"א יש כמה מרכזים ברחבי ארצות הברית ובכל אחד מהם מתבצעת פעילות שונה. בהאנסטוויל, אלבמה, מתכננים טילים, במסיסיפי בודקים אותם, במרכז קנדי בפלורידה משגרים אותם. וביוסטון, נמצאים האסטרונאוטים. בעצם כל פעילות החלל המאוישת מנוהלת מפה, החל מפיתוח כלי רכב מאוישים, הכשרה ואימונים, ועד פיקוח וניהול הטיסות המאוישות שנמצאות בה. לכן גם קוד הקריאה "יוסטון" ברדיו.

יש שם מרכז מבקרים גדול ויפה אז הלכנו לבקר בו. ראינו את הקפסולה המקורית של אפולו 11 שנמצאת שם בהשאלה מהמוזיאון הסמיתסוני, שפספסנו כשהיינו בוושינגטון. ואז יצאנו לסיורים, וראינו את חדר הבקרה שממנו מנהלים את המשימות המאוישות, ואז את ההאנגאר הענק שבו נמצאים העתקים מדויקים של מודולים שונים בתחנת החלל ושל חלליות אחרות, שהאסטרונאוטים מתאמנים בהם. ולא רק רכבים פעילים אלא גם מתוכננים, כמו חללית הדור הבא "אוריון", ואפילו רכבי שטח למאדים שכרגע מפתחים. אסטרונאוטים שעובדים עליהם לא ראינו (טוב, היה סופ"ש) אבל כן היה שם איזה קורס עם בני נוער, וקינאתי בהם מאוד.

 

יש שם גם טיל סטורן V שוכב על צידו ומפורק לשלביו, עם חללית אפולו, במיצג דומה מאוד למה שראינו במרכז קנדי בפלורידה, אולי קצת יותר נוח להתבוננות. בהתחלה הייתי מתבאס מזה שאנחנו לוקחים את הילדים לראות דברים דומים או שכבר ראינו, אבל עם הזמן אני רואה את הערך בזה: בכל פעם הם לומדים דברים מזוות טיפה שונה, בהקשר אחר, והחזרתיות עוזרת להם להבין דברים יותר לעומק. יונתן ועוז התעניינו מאוד בחלקים השונים ובמנועים, ושאלו מה כל דבר עושה. יונתן התעניין במיוחד במגדל שמעל קפסולת אפולו: זו מערכת ההימלטות משיגור, שמכילה טיל נפרד שמופעל אם יש מצב חירום בשלבים ההתחלתיים של השיגור קרוב לקרקע, ואז הוא מושך את הקפסולה עם האסטרונאוטים כמו פקק מבקבוק עד לגובה גבוה מספיק לפתוח מצנח. היו שם פוסטרים עם תיאורים של כל אחת ממשימות אפולו, ויונתן התעניין מה היו ההישגים של כל אחת מהן, במיוחד אלה שקדמו לנחיתות על הירח ורק בדקו את המערכות השונות. היה מרשים לראות את ההדרגתיות של הפיתוח: לא התקדמו לשלב הבא לפני שנבדק כל מה שאפשר במשימה הקודמת.

 

המיצג הכי בולט שם הוא של מעבורת החלל המורכבת מעל המטוס הנושא שלה, ואפשר היה להיכנס לשניהם. המעבורת היא העתק (עם חלק מהרכיבים המקוריים, אומנם), אבל המטוס הוא אחד משני המטוסים שאכן היו מטיסים את המעבורת מקליפורניה לפלורידה כשהיה צריך. זאת היתה ההזדמנות שלנו להתרשם איך המעבורת נראית מפנים, עם לוח השעונים של הטייסים והמרחב הפנימי והמעברים לתא המטען ולמנעול האוויר. בתוך המטוס, לעומת זאת, היו מוצגים והסברים על איך הרכיבו אותה על המטוס ואיך פיתחו את המערכת ואיזו שינויים היו צריכים להכניס במטוס בשביל זה. הילדים נהנו מהמוצגים שמאפשרים להם לנסות להרכיב מודלים של המעבורת והמטוס באמצעות מנוף, ולהריץ אותם במנהרת רוח. אני התרשמתי מאיך שאפילו מערכת יחסית שולית ולוגיסטית, כמו הטסת המעבורת ממקום למקום, זכתה לכל הרבה תשומת לב ומשאבים ופרטים ופיתוח חדשני.

 

ממש לקראת הסוף הספקנו גם ללכת לראות העתק מלא של "סקיילאב", תחנת החלל האמריקאית הראשונה, מלאה ומאובזרת ואפילו עם בובות-אסטרונאוטים בתוכה להדגים את קנה המידה. זה סיפור שקצת פחות מספרים אותו, אולי כי הוא טיפה עצוב, אז תשמעו:

במקור היו תוכניות די גדולות להמשך של תוכנית "אפולו" אחרי הנחיתה על הירח. בין השאר תוכננו תחנות-חלל ענקיות, בסיס-קבע על הירח, ואפילו משימת טיסה לוונוס, בהתבסס על הטילים והחללית. אבל בפועל, קצת אחרי הנחיתה, הציבור והדרג הפוליטי איבד עניין. ארצות הברית ניצחה במרוץ והיה כבר מאוד חבל על הכסף. נשארו כמה טילי סטורן V לעוד כמה שיגורים, ואחרי זה, זהו. בנאס"א מיהרו להציל את מעט מהתוכניות שאפשר היה: בנוסף לנחיתות על הירח שעוד נותרו, הם לקחו טיל סטורן V והמירו את השלב העליון שלו, בהתבסס על תוכניות קודמות, לתחנת חלל. מיכל המימן הענקי שלו ישמש כמרחב מחיה עבור האסטרונאוטים, גליל באורך 14.7 מ' ובקוטר של 6.6 מ', נפח עבודה ענקי ורציף שמגמד את מנהרות הקלאסטרופוביות בתחנת החלל הבינלאומית של ימינו. במקום שבו היתה אמורה להיות החללית "אפולו" הורכבו תוספות ציוד ומנעולי אוויר, ואילו שני השלבים הראשונים של הטיל נשארו כמו שהם כדי להביא אותה למסלול סביב כדור הארץ. ושיגרו אותה.

שלושה צוותים של אסטרונאוטים בחלליות "אפולו" הספיקו לבקר בה, עד שתוכנית אפולו הסתיימה כדי להעביר תקציבים לפיתוח מעבורת החלל, שהיתה אמורה להיות זולה בהרבה לתפעול בגלל הרב-שימושיות שלה. בינתיים סקיילאב נשארה במסלול, ממתינה לצוות האסטרונאוטים הבא שיבוא, הפעם במעבורת, לעבוד בה ולתחזק אותה. אבל פיתוח המעבורת הלך והתעכב, ואילו המסלול של סקיילאב הלך ודעך בגלל החיכוך בשולי האטמוספירה. היה ברור שבלי ביקור קרוב של חללית כלשהי שתחזיר את סקיילאב למסלול, היא תיפול ותיהרס. אבל חללית כזאת לא היתה, כי תוכנית אפולו כבר לא היתה מבצעית, והמעבורת עדיין לא היתה מוכנה, והדרג הפוליטי לא היה מוכן לאשר תוספת תקציב להאיץ את פיתוח המעבורת כדי להציל את סקיילאב. ב-1979, בדיוק עשר שנים פחות תשעה ימים אחרי הנחיתה הראשונה על הירח, נכנסה סקיילאב לאטמוספירה ונשרפה. כמה מחלקיה נפלו במערב אוסטרליה, ועירייה אחת שם תבעה את נאס"א על סך $400 בגין זריקת פסולת בציבור, ובזה נגמר העניין. כך הסתיימה סופית תוכנית אפולו, עם השמדת השריד האחרון והמונומנטלי שלה. מבחינתי היה משהו מיוחד בלראות את המרחב הענקי והשאפתני הזה, ואת החזון הנועז וארוך-הטווח שהתבטא בו. לראות את שרידי הטילים מהנחיתה על הירח, או ממעבורת החלל, זה לראות עבר גדול שהשיג את מטרותיו ואז הסתיים. אבל לראות את סקיילאב זה לראות דוגמה אחת, צעד ראשון בסך הכול, מתוך עתיד שלם, גרנדיוזי ומלא באפשרויות, שנגדע וכבר לא יקרה.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

 

כל ניו-אורלינס היא בעצם נמל אחד ענק, אז יצאנו לשיט על המיסיסיפי ששילב ארבעה בילויים מעולים באותו ארוע: סיור ברחבי העיר, ארוחה מצוינת, הופעת ג'אז מעולה, והכי שווה מבחינתי שהספינה היא ספינת-נהר שנבנתה לפי דגם של ספינות הנהר הקלאסיות של נהר המיסיסיפי, וגם עם חלק מהמערכות המקוריות. כולל גלגל בירכתיים, ומנוע קיטור, עם בוכנות ענקיות ושסתומים, טלגרף פנימי לתקשורת בין הגשר לחדר המכונות, ושריקה צלולה ומהדהדת. חדר המכונות היה אפילו פתוח לציבור, אז יכולתי לקחת את הילדים לראות איך הכול עובד.

תדמיינו שגודזילה עולה מהאוקיינוס ומחריב חצי מטוקיו, ולאחר ששבע הרס ונשנושים פשוט נרדם על ההריסות. במשך שנה, חמש שנים, עשר, מאה. והתושבים משקמים את עירם, בונים בניינים וסוללים כבישים. גודזילה הנוחר לא זז לשום מקום, ולהזיז אותו הרי אי אפשר. אז הם בונים שורות בניינים בין ציפורניו, טיילת לאורך זנבו, תחנת-כוח תרמואלקטרית מול נחיריו, גשר ענק מעל צווארו כדי לקצר את ההגעה מצד אחד לצד שני. וממשיכים לחיות את חייהם. ואין להם מושג מתי, או אם, הוא יתעורר מחדש, או יתמתח, או יזוז.

אז ככה נראית לי ניו-אורלינס, והמיסיסיפי.

הנסיעה ממרכז פלורידה לניו-אורלינס לקחה יומיים ועברה לאורך חופי מפרץ מקסיקו, דרך צפון פלורידה, והחופים של המדינות אלבמה ומיסיסיפי. אבל האמת שרובה הגדול היתה פשוט בצפון פלורידה, שמרגישה ונראית כמו חלק מהדרום העמוק, עם יערות עבותים של עצי מחט שמשכשכים בתוך ביצות, וצריפים שמונחים על לבנים, ואנשים עם מבטא עמוק ומתנגן שאומרים y'all ו-fixin. עצרנו ליומיים בחניון קרוואנים בצפון פלורידה, ועוד חניית לילה אחת בוולמארט במדינת מיסיסיפי, והגענו לפאתי עיר הסהר.

ניו-אורלינס, יותר מכל עיר אחרת בארצות הברית או בקנדה, מרגישה כמו חו"ל. היא לא ממש חלק מרצף התרבותי של הדרום, או של אמריקה בכלל. הבנייה שלה שונה, האנשים נראים אחרת, האוכל חריף ומתובלן ובשילובים שלא דומים לשום מטבח אחר שטעמנו, שהזכירו מאכלים אפריקאיים וצרפתיים וספרדיים עם מרכיבים מקומיים.

חנינו בפארק מדינתי מהצד השני של הנהר, ונסענו לעיר לטייל ברובע הצרפתי ובדאון-טאון. העיר כולה מתכוננת לחגיגות ה-300 להיווסדה, מלאה בתיירים פרטיים ומבקרי כנסים מקצועיים, ותזמורות-רחוב ולוליינים ורקדנים ואמני רחוב.

 

מביקור לילי ברחוב בורבון עצמו התלהבתי קצת פחות, האמת. הוא מפורסם בזה שחוקי העזר העירוניים מתירים בו לשתות אלכוהול ממש בציבור, ולא רק בתוך הפאבים, שעבור האמריקאים זה שיא של התפרקות ופריצת כל גבולות. אבל התוצאה נראית פשוט כמו המון תיירים אמריקאיים שיכורים שעושים דברים שתיירים אמריקאיים שיכורים עושים, עם מלא עסקים שתומכים בהם בזה כמו פאבים ומועדוני חשפנות (לשמחתי עם שלטים טקסטואליים בלבד). קצת סליזי ולא נעים, בשבילי. אומנם אסתטית זה מהמם, כל המרפסות הצרפתיות והאורות והמוסיקה והלהקות והאנשים השיכורים הלבושים יפה, וגם הילדים היו מבסוטים מהמסיבה. אז בכל זאת טוב שבאנו.

 

וגם, אני צריך להגיד, בניו-אורלינס פגשתי את האנשים הנחמדים ביותר מכל המקומות שהיינו בהם עד עכשיו. זאת אומרת, בכל מקום אמריקאים הם ידידותיים כברירת מחדל, אבל פה קיבלתי מאיך שהמקומיים מתייחסים אלה לאלה הרגשה של אחווה כלל-אנושית שחוצה גבולות של מעמד ומוצא, שלא ראיתי בשום מקום אחר. גם בשום מקום אחר לא היו לי כל כך הרבה שיחות נעימות עם כל כך הרבה אנשים שפגשתי באקראי.

איפה חונים? במגורים בקרוואן אנחנו נמצאים במצב המשונה שבו אנחנו בעלי הבית שלנו אבל עדיין צריכים לשלם שכר דירה או למצוא סידור אחר, כי מה שבבעלותנו זה הבית אבל לא הקרקע שהוא נמצא עליה.

אז יש כמה אפשרויות: קודם כול, לחנות בחניון קרוואנים מסחרי. חוץ משטח הם מספקים חשמל, מים, הרבה פעמים אבל לא תמיד חיבור ביוב, ולפעמים חיבור אנטנה לכבלים (שאנחנו לא משתמשים). תמיד יש שירותי איסוף זבל (בדרך כלל מכולה גדולה באמצע האתר), שירותים ומקלחות ומכבסה ציבוריים, ולפעמים וויי-פיי מעצבן. רובם במתכונת של כפר נופש, אז יש גם בריכה ומגרשי ספורט ולפעמים גם איזו הפעלה לילדים בצהריים. אחרים פשוט טריילר-פארקים שגם משכירים מקומות זמניים לקרוואנים. בכל מקרה מדובר בדרך כלל במגרשי דשא או עפר או אספלט גדולים, עם שורות של מקומות לקרוואנים, כל אחד עם מקום לרכב וקצת חצר וכמה עצים, וכבישי גישה ביניהם. המחיר לילה נע בדרך כלל בין $40 ל-$70 ללילה, למרות שכבר יצא לנו לשלם גם $20 וגם $110.

לנו יש מנוי ברשת החניונים הארצית Thousand Trails, מה שמאפשר לנו לחנות בחינם בכל חניון שלהם כל עוד אנחנו לא משתקעים יותר מדיי במקום אחד. זה מעולה אבל לא בכל מקום יש חניון שלהם, והם גם בדרך כלל נמצאים שעה עד שעה וחצי נסיעה מחוץ לערים, אז כשאין צריך לשלם על מקום מחוץ לרשת.

אפשרות שנייה: יש חניוני קרוואנים שמהווים חלק מפארקים ציבוריים, לאומים או מדינתיים, ומופעלים על ידי שירות הפארקים הרלבנטי. הם בדרך כלל זולים הרבה יותר ($20 עד $30), ועם הרבה יותר פרטיות, ומרחב, ואסתטיקה וערכי נוף, וקרבה לדברים המעניינים לעשות באזור הפארק. מצד שני, הם מתמלאים נורא מהר והרבה זמן מראש, אז צריך להקדים לתכנן או להיות עם יד על הדופק. רובם גם קודם-כול אתרי קמפינג, אז השירותים שהם מספקים לקרוואנים בסיסיים למדיי: כמעט אף פעם אין ביוב, חשמל ומים הרבה פעמים יש אבל זה לא מובן מאליו, והחניה עצמה לפעמים מאוד מאתגרת עם תוואי השטח והעצים. בקיצור, כשזה רלוונטי ומסתדר זה אחלה.

הפיתרון המועדף עלינו תמיד הוא לבקר חברים ומכרים, ולחנות אצלם ליד הבית. אפשר לחבר חשמל ומים (לא תמיד זה מספיק בשביל מזגן, אומנם), אבל ביוב לא. היתרון הגדול הוא כמובן שמבקרים עוד משפחה, ואפשר לבלות איתם בבית או בארוחות ולצאת איתם לפעילויות עם הילדים, ולקבל המלצות לאזור, אבל בכל זאת עדיין לישון בבית שלנו בלי לפגוע בפרטיות של אף אחד ובלי שהם יצטרכו להכין בשבילנו שום דבר או לשנות את סדר היום. לפעמים התארחנו אצל חברים ישראלים או אמריקאים שאנחנו מכירים טוב וזה היה כיף מאוד, לפעמים גם אצל אנשים שאנחנו כמעט לא מכירים והיה כיף להכיר אותם.

והפיתרון הכי פרטצ'י: פשוט לחנות במקום שמותר לחנות בו קרוואן, בחינם. רוב סניפי וולמארט מקדמים בברכה קרוואנים שחונים אצלם בלילה, וגם סניפי המסעדות Cracker Barrel, כי זה מביא להם לקוחות. כמובן שאין חשמל או מים (מה שקוראים boondocking או drydocking), ואין מה לצאת החוצה מהקרוואן למגרש החניה. זה גם רק ללילה, וצריך להגיע מאוחר ולעזוב מוקדם לפני שמגרש החניה מתמלא, ולכן זה לא רלבנטי אם מחפשים חניון כדי לצאת ממנו לפעילויות באזור. זה שימושי למטרה אחת: אם מפצלים נסיעה ארוכה לשני ימים או יותר, אפשר פשוט לעצור שם בלי שום התעסקות, לישון לילה ולהמשיך בבוקר. לא צריך לשלם כלום, אפשר תמיד לסמוך על זה שיהיה איזשהו וולמארט או קראקר-בארל על המסלול, וכשקמים בבוקר אפשר לעשות קניות לרענן את המקרר, או לאכול ארוחת-בוקר דרומית (על כל הכולסטרול המשתמע מכך), לפני שממשיכים בדרך.

מפה לשם, עם המנוי של Thousand Trails וארוח אצל חברים ולינה במגרשי חניה, אני מעריך שאולי בשליש מהלילות ממש שילמנו לחניון. זה בקלות הסעיף התקציבי שהכי הפתיע אותנו לטובה בטיול הזה.

נעמה: חניה ב20$ דרום פלורידה – האוורגליידס. חניה ללא מים חשמל או ביוב, אבל! טבע ויתושים אינסוף.
נעמה: $חניה על פאתי מנהטן 110
נעמה: חניה ב80$ עם ג'קוזי פרטי. צפון קליפורניה.
נעמה: חניה אצל חברים נהדרים, והשלג – בונוס.
נעמה: חניה בדיסני אורלנדו – 80$ עם ביקור חינם של הודו.
נעמה: חניה בthousand trails פאתי בוסטון רבתי.

לאחר שמיצינו את אורלנדו, נסענו שעה וחצי מזרחה לחוף האטלנטי של מרכז פלורידה, שמרוצף כולו באיי Barrier Islands הצרים והארוכים, נטועים בדקלים ובנופשים בבגדי ים וקטנועים בלי קסדה. גם מזג האוויר היה נעים וקיצי, אבל פחות חם ולח מבדרום פלורידה. חנינו כמה ימים ב-Long Point, אי שלם שהוסב לאתר קמפינג ציבורי, מלא בדייגים ושייטים עם סירות מנוע נגררות, וסתם אנשים שנהנים להסתכל על הים.

ביום הראשון נסענו לחוף Sebastian Inlet Beach הסמוך, שהוא למעשה מפרץ קטן ורדוד, חמים ונעים כמו בריכת שחייה, אבל מלא בחיי-ים של האזור. הילדים שיחקו בחול ובמים, וראינו בין השאר שחפים ושקנאים וציפורים אחרות, ומדוזה שנסחפה לחוף, ואפילו דולפין אחד שנכנס למפרץ והשתכשך ליד הרוחצים עד שנמאס לו וחזר לאוקיינוס.

ביום השני חצינו ברגל את הגשר ל-Scout Island, שהוא אי זעיר ולגמרי לא מאוכלס, ומשמש רק לטיולים רגליים ולשיט קיאקים מסביבו. הלכנו קצת ביערות ושיחקנו קצת בחופים שלו, שהם טבעיים ומוזנחים קטע מגניב, עם מלא עצים נפולים וסחופת מהים ועצים ושולחנות פיקניק שמכוסים לגמרי בבלוטי-ים והשפל חושף אותם.

 

כשהתחלנו את הטיול אמרתי שאני אכתוב על מערכות החשמל של הקרוואן והמערכות שלו בכלל, ועכשיו אני מגיע לזה. מניח שיעניין בעיקר מהנדסים ומהנדסים-ברוחם.

הקטע עם המערכות של הקרוואן שהן צריכות לעבוד גם במצב שהוא מחובר לתשתיות חיצוניות, וגם כשהוא מבודד. ובנוסף להיות עמידות, ולפעמים גם לתפקד, כשהוא נוסע ומיטלטל (אז למשל לכל המגירות, ולמקרר, יש תפס שלא ייפתחו פתאום, אין מיכל ניאגרה בשירותים אלא יש מנגנון אחר, וכו'). בנוגע למערכת המים והברזים זה די פשוט: כשלא מחוברים לצינור מים בלחץ חיצוני, יש מיכל מים פנימי (של 200 ליטר) עם משאבה קטנה אך רועשת שמיצרת לחץ מים בצנרת, ואז כל השאר עובד כרגיל. גם הביוב עובד כרגיל, חוץ מזה שבמקום להישפך ישר לפתח חיצוני, הוא עובר דרך מיכלים פנימיים (450 ליטר סה"כ), כך שאפשר פשוט לסגור את השסתום החיצוני במשך כמה ימים עד שבועות ולהמשיך לחיות כרגיל, עד שיוצא להגיע למקום שיש בו פתח ביוב מתאים.

לגבי חשמל זה קצת יותר מורכב, ובקרוואן יש שתי מערכות חשמל מקבילות: אחת של זרם חילופין 120 וולט ביתי אמריקאי סטנדרטי, שבה משתמשים כשמחוברים לחשמל חיצוני, ושל זרם ישיר 12 וולט כמו של רכב. או כמו של יאכטה, האמת, כי מהן התפתחו קרוואנים. זרם חילופין יש אך ורק כשמחוברים לזרם חשמל חיצוני (בעיקרון צריך 50 אמפר דו-פאזי, אבל יש לנו מתאם ואפשר להסתדר יופי גם עם שקע 20 אמפר חד-פאזי ביתי רגיל, ובנוסף גם קנינו גנרטור קטן). זרם ישיר 12 וולט יש כמעט בכל מצב, כי יש בקרוואן שני מצברים גדולים שיכולים להחזיק מעמד עד כמה ימים בשימוש יומיומי זהיר, והם נטענים כל פעם שמתחברים לחשמל חיצוני; וגם אם לא, המשאית יכולה לספק לקרוואן חשמל 12 וולט כשמתניעים אותה.

ה-12 וולט מפעיל את כל המערכות הקריטיות, כמו המנועים של הרגליים ההידרואליות והפתיחה/סגירה של החדרים הנשלפים, ואת משאבת המים, ואת האורות בקרוואן, ועוד כל מיני מכשירים חשמליים כמו וונטות ומערכת הסטריאו, ואת האלקטרוניקה והחיישנים של המערכות הלא-חשמליות. ובנוסף יש גם שקע של מצת רכב שאליו חיברנו מתאם USB להטעין טלפונים וטאבלטים. אבל חייבים זרם חילופין בשביל להפעיל את המזגן, ואת מאוורר התקרה, ואת הטלוויזיה ואת המיקרוגל. (המקרר זה סיפור אחר, עוד בהמשך). וכמובן שגם כל השקעים החשמליים הביתיים מתים כשהקרוואן לא מחובר לחשמל חיצוני. אני חושד, אבל לא הצלחתי לוודא, שבמקור גם המאוורר, הטלוויזיה, והמיקורגל עבדו על 12 וולט והבעלים הקודמים החליפו אותם מסיבותיהם-שלהם. אבל היום הם צריכים זרם חילופין אז זה מה יש.

כמה שיותר בקרוואן עובד על מבערי גז פרופן ולא על חשמל. זה כולל את הכיריים, את הבוילר של המים החמים, ואת ההסקה. וגם את המקרר. מקרר ביתי רגיל עובד על עיקרון של דחיסת גז עד שהוא הופך לנוזל חם ואז מעבירים אותו ברדיאטור כדי לפלוט את החום ואז להפוך אותו בחזרה לגז קר כדי לקרר את השוקולדים. זה דורש משאבה אימתנית והרבה חשמל. מקרר של קרוואן עובד על עיקרון של המסה, ממיסים את הגז (אמוניה) במים, ואז מאדים אותה בחזרה לגז עם מבער קטן. לוקח לו הרבה יותר זמן לקרר אבל הוא מאוד חסכוני באנרגיה, יש לו פחות (או בכלל לא) חלקים נעים והוא לא צריך חשמל כמעט בכלל, חוץ מכדי להפעיל את המצת של המבער, ובשביל זה ה-12 וולט מספיק די והותר. המקרר גם יודע לנצל זרם חילופין 120 וולט כשנותנים לו, ואז הוא מאדה את האמוניה באמצעות משאבה קטנה, כרגיל, במקום לבזבז גז.

התוצאה של כל אלה שהרבה מאוד מערכות, ודווקא הקריטיות ביניהן, עובדות יופי גם כשהקרוואן עומד לבד באמצע שדה, ובחיסכון יפה של משאבים. לגור בו בתנאים כאלה זה ממש לא כמו לגור באוהל קשיח, אבל מצד שני זה גם לא בדיוק כמו לגור בבית; עוד על זה בפוסט אחר.

 

image-20170617_094245

אחרי שיגורי הטילים של חברת SpaceX אני עוקב כבר כמה שנים, אז קיוויתי שכשנגיע לפלורידה תהיה לי הזדמנות לראות אחד כזה בלייב. כמה מאוד שמחתי כשהתברר שבתקופה שלנו בפלורידה מתוכנן לא סתם שיגור, אלא שיגור הבכורה של הטיל החדש שלהם, Falcon Heavy! הייתי כותב עוד על הטיל ומה מיוחד בו, אבל עדיף כבר לקרוא אצל יואב לנדסמן כדי להבין על מה אני מדבר כאן: https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1306462242793022&id=140271039412154

בגלל העלות והסיבוך הלוגיסטי החלטנו שרק אני אלך לראות את השיגור, בלי נעמה והילדים. מכיוון שבסופו של דבר היה מדובר בנסיעה של שעתיים בכל כיוון ואולי שלוש או ארבע שעות בסך הכול של עמידה בתורים, כנראה שזו היתה החלטה נכונה.

אז באמת, לאחר שעתיים נסיעה, ושעה וחצי המתנה לכניסה עם הרכב למגרש חניה, ושעה המתנה לבדיקה בטחונית, נסענו אולי חצי שעה באוטובוס פנימי, תוך שאנחנו רואים את מרכז החלל על ההיסטוריה שלו ועל חיי-הבר שבתוכו (כולל, למשל, אליגטורים בתעלות בצד הכבישים). בסופו של דבר הגענו לאתר התצפית הטוב ביותר לשיגור, במקום המכונה Banana Creek, במרחק כמה קילומטרים מכן השיגור עצמו, מעבר לנהר. שם התאספו להערכתי כמה אלפי אנשים נלהבים-ביותר מכל הסוגים, על טריבונות ועל הדשא, ממתינים לשעת ההמראה, אוכלים שותים ומפטפטים ומכוונים מצלמות. מסיבה.

 

לאחר שחיכינו שם אולי שעה וחצי, הוכרז שהשיגור נדחה בכמה שעות בגלל רוחות חזקות מדי בגובה. אבל לא היה משעמם: כל המקום היה בנוי מסביב למוזיאון שמוקדש לתוכנית אפולו, עם האנגאר ענק שהכיל גם טיל סטורן V מפורק לשלביו; ועל הבמה עלו אנשי נאס"א שתיארו לפרטים מה הולך לקרות וסיפרו כל מיני אנקדוטות.

חצי שעה לפני זמן ההמראה המיועד החדש מצאתי לי מקום מצוין, ובדיוק ברבע לארבע נדלקו מנועי הטיל והוא התחיל לעלות מעלה-מעלה. אני הסתכלתי במשקפת וראיתי *הכול*. הטיל עלה מעל המגדל, ומעל ענני העשן שהשאיר מאחוריו, מאחוריו עמוד של להבה ארוכה יותר מכל הטיל. והלהבה, היא לא פשוט צהובה-בהירה, כמו בתמונות. במציאות היא ממש בוהקת. בוהקת כמו השמש. הרעש סוף סוף הגיע אלינו, קודם כול כמו רעם שמתחיל בפתאומיות ואז מתמשך, ואז זה נשמע כאילו הליקופטר מרחף לנו מעל הראש. הטיל עלה בקצב הולך וגובר, אני הורדתי לרגע את המשקפת כדי לראות איך זה נראה ישר בשמים, ולא יכולתי למצוא אותו — מסתבר שבאותו רגע הוא נעלם מאחורי ענן. תוך כמה שניות אפשר היה לראות אותו מופיע שוב, בשלב הזה כבר קטן בהרבה וגם הלהבה שלו נראתה חלשה יותר במרחק הזה. באוויר הדליל בגובה הזה גם הלהבות התחילו להיראות פרושות כמו מניפה, ואפשר היה כמעט לראות את הלהבה של כל אחד מהמנועים בנפרד. הקהל ואני היינו באקסטזה, עם צעקות ותשואות על כל הכרזה על פעולה מוצלחת שהטיל ביצע.

 

כשכבר בקושי יכולתי להבחין בפרטים של הטיל ההולך-ומתרחק, גבוה בשמים, הוא התפצל פתאום לשלושה חלקים, כמו פרח שנפתח. החלק האמצעי המשיך ישר ואילו שני המאיצים נפלו משמאל ומימין והתגלגלו לצדדים, ואז התיישרו והדליקו לכמה שניות את המנועים שלהם בלהבה צהובה-כתומה, רחוקה כל כך שכל מה שנשאר ממנה היה רק צבע. המשכתי לעקוב אחרי זוג המאיצים שהמשיכו להתרחק עד שכבר אי אפשר היה לראות אותם. אבל אחרי דקה בערך הם חזרו, ואפשר היה לראות בשמים את הלהבות שלהם, ומעליהם המאיצים עצמם. פתאום הלהבה של אחד מהם כבתה, ואני דאגתי שהמנועים שלו כשלו ושהוא הולך לצנוח ולהתרסק, אבל אז גם הלהבה של השני כבתה אז נזכרתי שזה חלק מהתהליך המתוכנן, ואחד מהם כנראה פשוט מקדים את השני מאיזו סיבה. המאיצים המשיכו להתקרב וליפול ארצה, ונראו כמו קיסמים שנופלים ממגדל גבוה. אבל הם המשיכו להתקרב וכשיכולתי ממש לראות את הפרטים שלהם, הם הדליקו שוב את המנועים וקצב הנפילה שלהם נעשה איטי יותר. הם הלכו והתקרבו לקרקע, רחוק באופק, והאטו עד למגע עדין בקרקע מאחורי שורת עצים.

שמורת Everglades היא השטח הפראי הגדול ביותר בארצות הברית ממזרח למיסיסיפי, וכוללת פחות או יותר את כל הקצה הדרומי של חצי האי של פלורידה (חוץ מרצועת החוף המזרחית שעליה בנוי מטרופולין מיאמי). בעצם אלה לא בדיוק ביצות, אלא רשת נהרות רדודים מאוד, רחבים מאוד ואיטיים מאוד, שמכסים ערבות עשב נרחבות ומנקזים את כמות המשקעים האדירה של פלורידה. היא גם מהווה בית גידול למערכת אקולוגית מורכבת שכוללת ממה שראינו בעיקר עופות, זוחלים ודו-חיים.

אנחנו הלכנו במסלול Anhinga Trail, שמאפשר לראות את אתרי הקינון של ציפורי אנהינגה השחורות והאלגנטיות. קינים לא כל כך ראינו, אבל כן יכולנו לצפות בהן מדלגות על חבצלות המים כאילו הן אדמה מוצקה, מנשנשות מהפרחים ומנסות לתפוס דגים במים. גם ראינו ראשנים (שרפאל התעקש שהם fishies). אחרי שהרגשנו שהתמקצענו, שיחקנו "מצא את האליגטור", שזה די קשה, כי הם שקועים במים כמעט לגמרי ולא זזים בכלל. אבל היו שם לא מעט.

ברגע שסיימנו את דיסני וורלד מיהרנו דרומה, לחוצים על שמש וחום ומנוחה, ולא אמרנו די עד שהגענו ל-Florida Keys, שרשרת איים טרופיים זעירים שנמשכים דרום-מערבה מקצה חצי האי של פלורידה, על שונית אלמוגים עתיקה וענקית. לא צריך לשחות ולא לעלות על מעבורת, כי כביש US-1 ממשיך מהיבשת ועובר על האיים אחד-אחד, לאורך שלוש שעות ו-180 ק"מ של גשרים. זו חוויה די מיוחדת לנסוע שם. קרקעית הים באזור רדודה מאוד, המים תכולים-בהירים, ובכל מקום אפשר לראות סירות ויאכטות בגדלים שונים. אבל עדיין *נוסעים*, עם הקרוואן, על כביש מסודר, כמו מין אזור מפגש נייטראלי בין הים ליבשה.

האיים זעירים: לרובם כל מה שיש זה הכביש האחד הזה, עם בתים ובתי עסק משני עבריו. למרות שלחלקם יש גם כמה רחובות חוצים מדי פעם, ולגדולים ביותר יש אפילו רחוב מקביל או שניים, שנמשכים כמה מאות מטרים עד שהאי נגמר ורק הכביש נמשך. הנוף הוא, טוב, טרופי, עם צמחיית שיחים עבה שמכסה כל פיסת יבשה פנויה, ודקלים, ובתי לבנים וטיח בני קומה אחת שמנסים כמיטב יכולתם לעמוד בקורוזיה של הים. הנזק של הוריקן "אירמה" ניכר עדיין. הרוב תוקן, אבל אפשר לראות מדי פעם בצידי הכביש ערימות של שאריות בנייה שבורה (מסגרות חלונות, לוחות פח) מעורבבים בשברי עצים נפולים, ושלטי פרסומות שבורים וריקים מפרסומות, ופה ושם שלד של קרוואן הרוס.

אנחנו חנינו על האי Grassy Key, בערך באמצע השרשרת. בעונה הזאת החניון, כמו כל החניונים, מלא כמעט לגמרי בפנסיונרים שמעבירים שם את חודשי החורף, ומבלים את זמנם בלבקר אלה את אלה בקרוואנים שלהם ובדיג מהחוף או מהסירות שלהם.

הגענו לשם רק בשעות אחר הצהריים, אז הסתפקנו בלקחת את הילדים לראות את הים ואת הפליקנים המרחפים מעל הגלים ומנסים לאתר דגים. למחרת: קי ווסט.