זה קצת משונה במבט ראשון, אבל אם לוקחים את לאס וגאס ופשוט מוציאים ממנה את הסטריפ, נשארים עם עיר נחמדה למדיי, נעימה, אפילו אופנתית, עם אופי דרום-מערבי חזק, שמזכירה קצת ערים בגודל דומה שהיינו בהן, כמו אוסטין, או אולי אפילו סנטה-פה. בדאון-טאון (שהוא לא הסטריפ! הדאון-טאון זה מקום אחר בכלל) לקחתי את הילדים ל-Downtown Container Park, שזה מרכז הקניות הכי מגניב שהיינו בו: כולו בנוי מכולות ממוחזרות ומשופצות, נערמות בגובה של שתיים ושלוש קומות מסביב לגן-שעשועים מקורי וכיפי במרכז, ככה שהורים יכולים לעשות קניות ולאכול בזמן שהילדים משחקים. ניצלתי את ההזדמנות לנשנש ברביקיו דרומי מהמסעדה ליד, ושירה גנבה ביסים. בכניסה גם היה חרגול ענקי בגובה כמה קומות, בנוי כולו מלוחות פלדה חלודים ממוחזרים. חשבתי שהחרגול היה מספיק מעניין כשלעצמו אבל אחרי השקיעה גם פתאום האירו אותו באורות צבעוניים, והמחושים שלו נדלקו בלהבות-ענק, והוא התחיל לנהל ויכוח עם כמה שחקנים אנושיים שעמדו ליד. זה השאיר על הילדים רושם עז, לטוב ולרע.

כמובן שהלכנו למקומות המוכרים והאהובים שלנו בלאס-וגאס מביקורים קודמים. וניסינו את מוזיאון הטבע של לאס-וגאס, שהיה נחמד וסביר לגמרי לז'אנר, עם שחזור של קבר תות ענח אמון.
וגם, יצא לנו טוב ובדיוק היה פסטיבל שנקרא Age of Chivalry שחשבתי בהתחלה שהוא לתיירים ומסתבר שלא! פסטיבל למקומיים לגמרי! שבו אנשים מתחפשים בקוספליי של ימי הביניים והאזור, ונלחמים בקרבות חרבות, וכו'. הוא היה ענק, עם עשרות אלפי אנשים, נראה לי. הפסטיבל לא ממש היה מיועד לילדים, ובכל זאת היה להם די מעניין, ואף ניסו כוחם בג'וסט עם רמחי ספוג וסוסי מקלות.
לאס וגאס היא עיר מצוינת ללקק בה את הפצעים. במחיר של מה שהיה עולה לנו חדר קטן במוטל מפושפש במפרציה, אפשר למצוא, אם מחפשים בזהירות, סוויטה גדולה ויפה עם שני חדרי אמבטיה ומטבחון, ונוף, וחניה חינם, ובופה כמעט חינם, בזמן שאנחנו מתעדכנים בטלפון בעלויות המאמירות ובזמן המתמשך של תיקון המשאית שלנו בבארסטו.
צריך לדעת איך לחפש, אומנם. באמצע שבוע, לא בזמן כנסים, ולהפעיל בדיוק את כרטיס המועדון הנכון ולנצל את הנקודות שלו בזמן. לי אין מושג איך עושים דברים כאלה אבל נעמה מעולה בזה, אז הילדים יכלו ליהנות לקפוץ בין המיטות ולהתרוצץ במרחב הגדול בהרבה מהקרוואן, ולראות טלווזיה ולהרכיב יצירות בלגו, ואנחנו מהראש השקט שלא צריך לסדר ולנקות כל הזמן, וכולנו התעגלנו היטב בבופה אכול-כפי-יכולתך הענק והעשיר שבו אכלנו בראנץ' כל בוקר עד שאחר כך לא יכולנו להכניס אפילו פירור לשארית היום. בעיקר נעמה העסיקה את הילדים, בזמן שאני השלמתי שעות ופרוייקטים בעבודה, רוב הזמן מהלובי. היה לי נוח שם. מסתבר שבשנים האחרונות הרבה מהמלונות הגדולים על הסטריפ בנו מגדלי מלון ממותגים צמודים בלי קזינו ובלי עישון, וזה התאים לנו.
בסך הכול היינו בלאס וגאס בדיוק שלושה שבועות, רוב הזמן במלונות Vdera של Aria ו-Delano של Mandalay Bay, ובזמן שהיה כנס הלכנו לדירת Airbnb. ולסיום התאכסנו לשני לילות במלון Luxor, שהיה הרבה פחות נוח לנו אבל עם ארכיטקטורה מדהימה, בנוי כולו כמו פירמידה ענקית עם חדרים בפאות ומעליות אלכסוניות (למעשה רכבל) בצלעות. שם גם לקחתי את הילדים לתערוכה עם חפצים שהוצלו מהטיטאניק הטבועה. עניין אותי מאוד לראות איך אנשים חיו אז, ולמרות שזה ספציפית פחות עניין את הילדים, הם התעניינו בסיפור עצמו, שממילא רציתי שיכירו. עשו את זה נחמד: בכניסה כל אחד מאיתנו קיבל עותק כרטיס עלייה להפלגה של אחד הנוסעים האמיתיים מהטיטאניק, וכשסיימנו את התערוכה יכולנו לעבור על כותרות העיתונים מאותה תקופה שהוקרנו על הקירות ולבדוק אם הנוסע של כל אחד מאיתנו שרד או טבע, מורבידי ככל שיהיה. וחוץ מזה נעמה לקחה את הילדים להופעת קרקס ב-Circus Circus, ועשינו עוד פעילויות בעיר, אבל על זה אכתוב בהמשך.
דאגתי קצת איך הילדים, ואנחנו, נתמודד עם השינוי באורח החיים, להיות מחוץ לבית לתקופה כל כך ארוכה. אז השינוי עצמו לא היה קשה בכלל, לאף אחד מאיתנו לא שינה כל כך איזה מלון זה בדיוק. אבל מה שכן היה קשה, גם לנו וגם לילדים, היו ההבדלים בתנאים: פתאום יש מכונת כביסה, פתאום אין, בחדר מלון הזה יש מקרר גדול אז צריך לקנות אוכל כדי שלא נצטרך לאכול בחוץ, ואז בחדר החדש אין מקרר אז צריך להיפטר מכל האוכל מהר, ובשני הלילות האחרונים כשהילדים גילו שאין להם סלון לשחק בו הם היו מאוד אומללים. לא נראה לי שהיינו יכולים לעשות את הטיול הזה רק במלונות. אי-הוודאות לגבי סדר היום מציקה כל הזמן.
לכן, כשהגיעה ההודעה שהמשאית שלנו מתוקנת, שמחנו להתארז לאוטו ולנסוע. וגאס היתה טובה אלינו, אבל די, מספיק. קצת אחרי מעבר הגבול לקליפורניה עוד יצא לנו לראות מהכביש את תחנת הכוח Ivanpah, תחנת הכוח הסולארית בגדולה ביותר בעולם, שדה המראות שלה נראה כמו ים כסוף ומגדלורי-ענק זוהרים מתוכו. עצרנו לחצי יום שוב בבארסטו, בשביל הסידורים של להחזיר רכב השכרה ולהעביר כיסאות בטיחות וכל זה, בזמן שאני לקחתי את הילדים לדיינר החמוד שאכלנו בו בפעם הקודמת. בסוף נכנסנו כולנו שוב למשאית המוכרת שלנו, עם הקרוואן מאחורינו שצריך, וחזרנו לדרכים. התחנה הבאה: סן-דייגו.
mvimg_20181015_1218422
היינו איפשהו סביב בארסטו, על קצה המדבר, כשפגם הייצור התחיל להשפיע. אני זוכר את עצמי אומר משהו כמו "זאת הדרך לנסוע. עם הקרוואן שלנו מאחורינו, חופשיים לנוע לאן שנרצה" ופתאום היה איזה קרקוש הולך-ומתגבר והמנוע כבה ואנחנו בלמנו על השוליים הצרים של אינטרסטייט 15 כשסמיטריילרים חולפים לידנו כמו כרישי-ענק אדישים.
השוטר שבא לעזור מצא לנו חברת גרירה שהיתה מסוגלת לגרור במכה אחת את המשאית וגם את הקרוואן. כבר היה לילה, הילדים התחילו להתנמנם בכיסאות, בזמן שאנחנו נגררים בעשרה מיילים לשעה בחושך דרך בארסטו. הכול כבר היה סגור, אז הנהג הוריד והשאיר אותנו בחצר של חברת הגרירה. "ממול יש מוסך", הוא אמר. "בבוקר תתקנו, ותמשיכו". התקנו את הקרוואן לשהייה של לילה, והלכנו לישון.
מלכתחילה רצינו להגיע ללאס-וגאס כדי לשפץ קצת את הקרוואן, לסדר כל מיני קלקולים קטנים הצטברו בו. למה דווקא בווגאס? כי שם אפשר למצוא, אם מחפשים באמצע השבוע, מלונות מעולים במחירים מצחיקים לגמרי. אם כבר לחיות שבוע עם ארבעה ילדים מחוץ לבית, זאת הדרך היחידה לעשות את זה. אבל בבוקר, למוסכניק לא היה שום דבר חיובי לומר. "וואו, לא המומחיות שלי, דברים כאלה. כל מה שאני יכול זה להמליץ על מוסך פה בעיר שמכיר את ה, אה, תקלות האלה קצת יותר טוב. אני פשוט לא רוצה להטעות אתכם, אתם מבינים". התקשרנו למלון לבטל את ההזמנה גם להמשך השבוע.
בארסטו היא עיירה שכולה צומת דרכים. הרחוב הראשי שלה הוא כביש 66, שני אינטרסטייטים ראשיים מצטלבים בה, ורוב תנועת הרכבות לדרום קליפורניה עוברת במסילות דרכה. צינור. אז הלכנו ברגל על הצינור הזה, לאורך כביש 66, ומצאנו דיינר, ואחר כך הלכנו עוד קצת ומצאנו גן שעשועים לילדים, וחזרנו לקרוואן להפעיל גנרטור ומזגן. בינתיים הגיעו החדשות מהמוסך: כנראה שהפלאגים לא היו מחוברים מספיק טוב, כמו שקורה לפעמים בדגם הזה. הם נפלו, ושקשקו היטב בתוך הצילינדרים, הורסים הכול בדרכם. אז הלכנו לישון, אומללים באופן יסודי.
למחרת בבוקר פתחתי את האפליקציה של טריפ-אדווייזור ובדקתי מה יש לעשות עם ילדים באזור, והאפליקציה בתגובה פרצה בבכי. לאחר שהתאוששה הסכימה להודות שבעיר יש כמה מוזיאונים ומרכזי מבקרים קטנים, רובם סגורים באמצע השבוע, מה שלא עזר לנו, אבל חלקם אולי רלבנטיים. חבשנו כובעים, התמרחנו טוב בקרם הגנה, הכנסנו ילדים לעגלה ולמנשא, והתחלתי בהליכה הארוכה לאורך כמה קילומטרים של כביש 66 לעבר הדאון-טאון.
העיירה, ובכן, מכוערת. ואולי היא רק נראית מכוערת, רק לי, כי רק אני הולך בה ברגל, ואילו היא בבירור מיועדת לנסיעה. אולי מהירות הנסיעה משפיעה על האסתטיקה, כמו שמהירות התנועה של הכוכבים משפיעה על הצבע שלהם, ונוסעים ממונעים היו רואים סלונים מפנקים למכוניות, ודיינרים, ומוטלים מגניבים על כביש 66 ההיסטורי, בזמן שכל מה שאני ראיתי זה מדרכות סדוקות ואבק. אולי. בסופו של דבר חצינו גשר ארוך מעל מסוף רכבות-משא ענקי, עם המון מסילות מקבילות, ורכבות נכנסות ויוצאות ומתחברות ומתנתקות שנושאות כל מטען שאפשר לדמיין, ממכולות דרך מיכלי דלק וקרונות פחם ועד תותחי ארטילריה צבועים בצבעי הסוואה מדבריים. כשירדנו בצד השני של הגשר הגענו למחוז חפצנו: אי שם במדבר מוהאבי נמצאת תחנת המעקב "גולדסטון" של נאס"א לתקשורת עם גשושות חלל מרוחקות, ובבארסטו יש לה מרכז מבקרים קטן. הוא היה באמת קטן — שני חדרים עם בעיקר פוסטרים על הקירות — אבל זאת היתה הפעילות היחידה שעשינו מזה כמה ימים, וגם היתה שם אנטנת צלחת שהילדים היו יכולים לדבר דרכה ולהעמיד פנים שהם כדור-הארץ וגשושות לדבר באמצעותה זה לזה ברחבי החדר.
נעמה, בינתיים, כיתתה רגליה בין המוסכים, נושאת בזהירות את ראש המנוע שלנו והפלאגים בתוכו כמו שנושאים אקווריום עם דג זהב משתעל בסיבוב וטרינרים. אבל כל המוסכניקים רק נענעו את ראשם באמפתיה. "לא, גיברת. אין מה לעשות. זה רק להחליף מנוע". שבועיים עבודה, במינימום, והמון כסף. בלית ברירה אישרנו את התיקון, ונעמה מצאה רכב השכרה עם מספיק מקום לכולנו. את הקרוואן נשאיר בחצר של חברת הגרירה עד שהמשאית תהיה מוכנה לגרור אותו שוב. נעמה אספה אותנו עם רכב ההשכרה ממוזיאון הטבע המדברי הזעיר שהמשכנו אליו, ולמחרת בבוקר ארזנו חפצים ומזוודות, ונסענו למלון בלאס-וגאס, לפי התוכנית המקורית. את התיקונים בקרוואן נצטרך לעשות כבר בהזדמנות אחרת, אבל לפחות נצא מבארסטו.

מעדכן שהמנוע שלנו שבק חיים בדרך ללאס-וגאס על אינטרסטייט 15 (שם לפני הנישואים: כביש 66) באמצע מדבר מוהאבי מחוץ לעיירה Barstow, CA, ולכן בימים האחרונים אנחנו חונים במגרש של חברת הגרירה שחילצה אותנו, ברחוב הראשי. בינתיים אין אוטו אז הלכנו ברגל לדיינר.

הדבר החדש הכי מעניין שעשינו בלוס אנג'לס היה ללכת לבורות הזפת של La Brea, במרכז העיר. שם זפת טבעית מבעבעת אל פני האדמה, כבר עשרות אלפי שנים, וכבר עשרות אלפי שנים בעלי חיים נלכדים בזפת, שוקעים ומתים. היום בבורות האלה יש מצבורים אדירים של עצמות ומאובנים בעיקר מתקופת הקרח, שפליאונטולוגים משחזרים מהם את האקולוגיה של האזור.
אפשר לראות שם את בורות הזפת עצמם, ואת המוזיאון היפה שמציג את השלדים והממצאים ושחזורים של בעלי החיים המגניבים שהתגלו: נמרי שן-חרב, ממותות ממינים שונים, מסטודונים, זאבי בלהות, והכי משונה, עצלני-קרקע, שהיו די קרובים לעצלן של ימינו אבל גדולים כמו דובים והלכו על שתיים ואכלו צמחים. מסתבר שרוב השרידים שנמצאו שייכים דווקא לאוכלי-בשר, למרות שהם אמורים להיות מיעוט קטן; זה כנראה בגלל שברגע שנלכדה איזו חיה בזפת, המון אוכלי בשר קפצו עליה ונלכדו גם. יש שם קיר שלם שמוצגות בו מאות של גולגלות של זאבי-בלהות, למשל.
אני וגם הילדים הסתקרנו מהסיפורים ומהמוצגים, במיוחד בגלל ההדרכות המונגשות והמקצועיות במקום (שמופעל על ידי מוזיאון הטבע של מחוז לוס אנג'לס), וגם מהפארק מסביב שמקיף את המוזיאון והבורות. כשנסגר, הלכנו לטייל בין הפסלים של מוזיאון האמנות של לוס אנג'לס הסמוך.
הטיסה בחזרה ללוס אנ'לס כללה עצירת לילה בפאריז, עם מלון. זה אמר, מצד אחד, שהגענו לטיסה הטראנס-אטלנטית רעננים ומסוגלים לכול, ומצד שני שהילדים היו ערים כמעט את כולה. קשה לי לומר מה עדיף. נחתנו בבוקר בלוס אנג'לס, מה שהשאיר לנו מספיק זמן לאסוף את המזוודות, ואת האוטו, ואת הקרוואן, ולחנות בחניון הקבוע שלנו. טוב להיות בבית, גם במצב במעוך.
נשארנו בעיר קצת יותר משבועיים, בעיקר בחניון הקבוע שלנו ועוד קצת בחניון אחר. ההתאוששות היתה קלה בהרבה מאחרי הטיסה לארץ, ותוך כמה ימים התרגלנו כולנו לשעון החוף המערבי, ואחרי שבוע כבר לא נשאר לג'ט לג שום זכר. אז כנראה שקל יותר לעבור לישון ולקום עשר שעות יותר מאוחר מאשר 14 שעות. או שהחזרה לבית שלנו ולאורח החיים המוכר עזרה.
חזרנו לסדר יום רגיל כמה שיותר מהר ומיהרנו לקחת את הילדים למגוון הפעילויות והמוזיאונים בלוס אנג'לס שאנחנו מכירים ואוהבים מהביקורים הקודמים, והוספנו עליהם גם את מוזיאון הטבע של מחוז לוס אנג'לס (יפה וכיפי ומונגש מצוין לילדים), ואת השלוחה שלו בבורות הזפת של לה-ברייה (עוד על זה בהמשך). וגם פה ושם נשארנו בקרוואן ונהננו מהפעילויות בחניון.
בארץ היינו בסך הכול חודשיים, וגרנו אצל ההורים של נעמה בבת-ים וההורים שלי במבשרת-ציון. הג'ט לג היה קשה, ולקח שבועיים עד שהילדים התחילו להתגבש על שעות שינה וכמעט חודש עד שהגענו לסדר יום עקבי, בזמן שאנחנו היינו פחות או יותר ערים במשמרות כדי לשמור עליהם מתעוררים ונרדמים שוב במקומות ובזמנים אקראיים.
אחר כך כבר היה יותר קל, וגם הילדים התרגלו לסבא וסבתא ולבתים החדשים אז הכול היה יותר נינוח. עבדתי שלושה-ארבעה ימים בשבוע מהמשרד בהרצליה, ככל שהתאפשר, אבל עיקר הפעילות היתה לפגוש חברים ומשפחה, ואת זה עשינו במרץ ואני חושב שהספקנו לראות כמעט כולם (למרות שפספסנו כמה אנשים שממש רצינו לפגוש ובסוף לא יצא). חגגנו יום הולדת 40 שלי עם המשפחה, יום ההולדת הכי גדול שלי מאז הבר-מצווה, אני חושב, וימי הולדת לעוז ויונתן בנופש משפחתי גדול ומוצלח, ועזבנו יומיים לפני יום ההולדת שנתיים של שירה, שאז כרטיס הטיסה לתינוקות שלה הופך לדלעת.
לקחנו את הילדים למוזיאון ארץ-ישראל ברמת-אביב, שהיה קצת מאתגר לילדים אבל הרבה ממנו מאוד עניין אותם: במיוחד בנק הזרעים, והתערוכה של מפות באמנות. (עוז סיכם: "אבא, אולי נפתח גם אנחנו מוזיאון? נוכל לשים שם הרבה דברים שאף אחד לא יודע מה הם"). הלכנו גם למוזיאון המדע בירושלים, וברחובות, ובבאר-שבע, ובחיפה. בסך הכול, כל הפעילויות האלו היו מעולות, ברמה של מיטב המוזיאונים שיש לערים הגדולות ביותר בארצות הברית להציע. בין לבין הספקנו כמה הופעות, ומסעדות, וים, ופארק מים. ועשיתי לי יום חופש של טיול בתל אביב, ועוד מגוון של בילויים.
בסך הכול: אוכל מעולה; עירוניות מרשימה; פקקים אינסוף; הרבה חום ולחות; והאנשים, בסך הכול, אותו דבר בכל מקום. (חוץ ממשפחה וחברים, זה שאין בשום מקום אחר). נראה לי שנחזור.

בלוס אנג'לס נשארנו כמעט שבוע, אבל לא כדי לראות את העיר אלא כדי להתארגן לטיסה לישראל, לביקור של חודשיים, אחרי ארבע שנים שלא היינו בה. היו לנו דרכונים להוציא, טיסה להגיע אליה, והמון המון אריזות וסידורים. אז ביקרנו חברים, ולקחתי את הילדים למוזיאון המדע המעולה (ScienCenter) ולמוזיאון הילדים (Discovery Cube) שזכרנו לטובה בפעם הקודמת, וגם למוזיאון ילדים חדש ומוצלח (Kidpace), כדי לאפשר לנעמה לארגן בינתיים בשקט את כל מה שצריך.

לוס אנג'לס היא לא עיר שאני אוהב במיוחד, כשלעצמה. אבל החזרה אליה היתה מוכרת ומרגיעה. ביקרנו בה אחרי ארבעה חודשים בדרום-מערב מועט האכלוסיה, בעל המדברי הנוף המאדימאי, הארכיטקטורה הזרה, והאוויר הדליל והיבש. אז בלוס אנג'לס שעל חוף האוקיינוס יכולנו פתאום לנשום לרווחה אוויר צפוף של פני הים, לנסוע ברחובות עם בניינים בני שלוש וארבע קומות, עם דקלים בכל פינת-רחוב, ולראות על המדרכות אנשים אופנתיים ומרוכזים-בעצמם במכנסיים קצרים וסנדלי-אצבע וגופיות שמדברים לתוך טלפונים סלולריים באקלים הסובטרופי. זה כבר קצת כמו בארץ, נכון?

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

בבוקר הארבעה ביולי החננו את הקרוואן במגרש אחסון, השארנו את המשאית אצל חברים ונסענו לנמל התעופה. בדרך לשם עברנו דרך העיירה אקטון, שבה התארחנו בשנה שעברה למצעד יום העצמאות של 2017. באקטון אנשים כבר התחילו לחכות עם כיסאות מתקפלים ושמשיות לצידי הכביש הראשי, אבל הפעם לא נהיה איתם.

הטיסה היתה… איומה נוראה. שזה לגמרי היה כמו שציפינו. בנמל התעופה, סחבנו פי שלוש וארבע יותר מזוודות ממה שיש לנו ידיים, במשך כמה שעות ולאורך קילומטרים, והילדים התחילו במצב הרוח הכי מתוק ומשתף-פעולה שיש להם בתחילת הטיסה עצמה, אבל עד סופה, עם העייפות, כולם הגיעו לתחתית שלהם, כל אחד לפי סגנונו. וגם אנחנו. היתה לנו עצירה יומית של 12 שעות בפאריס, שזה היה מאוד לא נוח מבחינת הנסיעה עצמה אבל ככה היתה יכולנו לצאת לעיר.

img_1602

 

 

אז הנה: עיר אירופית גדולה. אירופית, שזה אמור להיות יותר כמו ישראל, עם הסגנון עירוני הצפוף, וההיסטוריה הארוכה של מדינות לאומיות, וכל זה. אבל הכול היה כל כך אחר, גם ממה שאנחנו מכירים מארה"ב וגם מהארץ, עם הבניינים הישנים, והז'נדרמים עם הכובעים שלהם, והסירנות המוזרות של מכבי האש, והשפה שאנחנו לא מדברים (נעמה ממש קצת). וכל זה אחרי שראינו כל כך הרבה ערים שונות בארה"ב התרגלנו לסטנדרטיזציה שלהן, ואיך שבכל מקום מדברים אותה שפה ויש סניפים של אותן רשתות והתנועה ברחובות והמוסדות הממשלתיים עובדים אותו דבר. והנה צרפת: עולם משל עצמה. לא דומה לארה"ב, לא ממש דומה גם לארצות אחרות באירופה. איך הם מסתדרים שמה, עם השונות הזאת? בכל אופן, גם זה לא דומה לישראל.

אז נסענו במטרו, וחצינו את הסיין, וראינו את מגדל אייפל מלמטה והתרשמנו (במיוחד יונתן, שחיכה לזה), ורפאל רדף אחרי יונים, ואז הלכנו לאכול במסעדה של תיירים, וחזרנו לנמל התעופה. יצא שהילדים ואנחנו היינו ערים כל היום, ובחוץ, כמעט בשעון ישראל, אז קיווינו שזה יסגור מהר את הג'טלג. זה לא הצליח, ובכל זאת היה נחמד.

עלינו לטיסת המשך לתל-אביב. לפחות היתה טיסת לילה, אבל הילדים נרדמו והתעוררו חליפות. אחרי ארבע וחצי שעות נחתנו תשושים בנתב"ג, ביום שישי בשמונה בבוקר. השמש זרחה, ואנחנו עלינו על הכביש לבת-ים. ישראל, בהשוואה לדרום-מערב ולדרום-קליפורניה, ירוקה ונעימה (גם אם הבניינים והמכוניות מוזנחים קצת), והעיר נראית כמו קיבוץ גדול: כל הדברים קרובים זה לזה, שכונות מגורים ליד הכביש ליד העסקים ליד העצים. אין מרחבים ומגרשים גדולים שמפרידים ביניהם. בערב קידוש.

ביום הראשון שלנו בגראנד-קניון של הלכנו ל-Trail of Time, מסלול הליכה לאורך השפה הדרומית שמשקיף לתוך הקניון. יצאו תמונות יפות, אבל הן לא מעבירות את נפח האוויר האדיר, מועך הריאות, שהקניון מכיל. ולא את העדינות של אלפי השכבות הגיאולוגיות הדקות, שכל אחת מייצגת מיליוני שנים. ולא את השלווה הדוממת, שאינה מופרעת אלא על ידי כמה קונדורים בני-חלוף שגולשים להם אנה ואנה על פני הנצח.
הקניון עצמו בן כמה עשרות אלפי שנים, בסך הכול, אבל הסלעים שהוא נמצא בהם בני שני מיליארד. יותר ממייל של שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות, כמו ארכיון שכותב את עצמו, חותם את עצמו, וכורך את עצמו. הם עתיקים יותר מיצורים רב-תאיים, עתיקים יותר מרבייה מינית, כמעט מהתקופה שבה חמצן חופשי מהאצות באוקיינוסים הציף לראשונה את האטמוספירה. הריינג'רים של שירות הפארקים הלאומי הציבו משקפות ושלטים לאורך המסלול שמסבירים ומראים איך למצוא את השכבות השונות ולקרוא אותן: כאן כוחות טקטוניים עיקמו את השכבות, כאן נמצאת שכבת הבסיס של סוג חדש של סלעים, פה חסרות כמה מאות מיליוני שנים ואף אחד לא יודע לאן הן נעלמו.
ההליכה היתה נעימה לנו ולילדים, אבל ארוכה. בסופו של דבר הגענו לכפר, ריכוז של חנויות מלונות ומסעדות על גדת הקניון. אכלנו גלידה, והסתכלנו על יצירות אומנות אינדיאניות בחנות, ואכלנו ארוחת ערב טובה במסעדה של אחד המלונות. עד שסיימנו, השקיעה כבר היתה בעיצומה, ואנחנו התחלנו ללכת בחזרה כשהילדים מתנמנמים בעגלה מתחת לשמיכות. ראינו איך הירח המלא זורח ומאיר את קירות הקניון באור בהיר ומונוכרומטי, מוחק את השכבות הגיאולוגיות לקיר אחיד. וכוכב נופל, בטח עתיק בהרבה מהסלעים, התפורר מעל הנקיק בהבזק אדום תוך הרף עין, בלי להותיר אחריו שום סימן.