דיסני וורלד הוא יותר מעיר; הוא מטרופולין שלם, בנוי על שטח גדול כמו כל גוש דן (תלוי איך בדיוק מודדים את גוש דן), ומבחינת מדינת פלורידה יש לו בשטחו ממש סמכויות של עיר, למרות שהוא מנוהל על ידי תאגיד ולא על ידי תושביו הבלתי-קיימים. הוא מכיל ארבעה פארקי שעשועים שונים, כל אחד מהם לבדו גדול כמו עיר קטנה; מגרשי גולף, פארקי מים, קניונים, עשרות מלונות-ענק, אני מנחש שמאות ואולי אלפי מסעדות, מגרשי חנייה בהיקף של קילומטרים כל אחד, וציים בקנה-מידה מטרפוליני של אוטובוסים, קרונות מונורייל, ומעבורות ששטות על האגמים, החל מסירות בגודל אוטובוס ועד ספינות ענק שמכילות אולי אלף איש, שמשנעים בוקר וערב את מאות אלפי המבקרים היומיים ממגרשי החנייה לפארקים ובחזרה למלונות וחוזר חלילה. והכול-הכול של דיסני (או לפחות בזיכיון, לגבי חלק מהמלונות). כל דולר של תשלום על כל המבורגר שנקנה, כל תמונה של צלם, כל לילה של שהייה, כל כניסה לחניון, הולכים ישר למחלקת הפארקים של תאגיד וולט דיסני בע"מ. לא הייתי ממש מודע מראש לגודל של הדבר הזה וזה היה מדהים וקצת מבהיל.
אחנו חנינו בקניון הקרוואנים וקמפינג של דיסני, שהוא גם ככה החניון הכי גדול שראינו עד עכשיו, עם אולי אלף מקומות. וגם אחד היקרים. אבל גם אחד היפים. הייתי יושב שם עם הילדים לאכול ליד שולחן פיקניקים, ביער ירוק ליד אגם כחול, מוקפים במלא ציפורים וחיות קטנות מסביב וזה בדיוק כמו בשלגיה חוץ מזה שהן לא מסדרות או מלבישות אלא קופצות על הילדים וחוטפות להם אוכל מהידיים. כל בוקר היינו עולים על מעבורת לפארק המג'יק קינגדום, או אוטובוס לאחד הפארקים האחרים, וחוזרים אחרי הזיקוקים עם ילדים ישנים ישר למיטות. בסך הכול היינו בדיסני שבועיים, וביקרנו תשעה ימים בפארקים, ובסופי השבוע היינו הולכים לנוח בחניון באורלנדו, שיש לנו בו מנוי, וככה גם חוסכים קצת כסף על הזמן הזה. ויום אחד במקום ללכת לפארקים בילינו רק בחניון של דיסני ובפעילויות שם (בריכה עם הפעלות; הופעת קאנטרי ליד מדורה עם מרשמלו). היה אינטנסיבי כי בגלל העלות הגבוהה ניסינו לנצל עד הסוף כל יום, אבל הילדים היו באקסטזה ממש, וגם אנחנו נהננו מאוד. ציפיתי מראש לכתוב בסוף משהו ציני על זה שסוף-סוף הסיוט נגמר, אבל זה באמת מקום מאוד נחמד וכיפי, ובלבד שדואגים להימנע מתורים ארוכים, ולא מגיעים לשם בסופי שבוע (עשינו את הטעות הזאת ביום הראשון ובאחרון), שאז הוא הופך לגיהנום של כתפיים ומרפקים.
נראה לי שבכל היבט היה טיפה יותר כיף, יותר מושקע, יותר מהנה ממה שציפיתי מראש. היה מרשים לראות את היעילות שבה הכול מתפקד. נגיד, איך העובדים מצליחים להכניס אלפי מבקרים לשעה לכל מתקן ככה שכולם יהנו. וגם: מכירים את הצלמים האלה שמצלמים בכניסה לכל מיני פעילויות ומתקנים שאחר כך אפשר לקנות מהם את התמונות? אז פה, אחרי הצילום פשוט העברנו את צמיד או כרטיס הכניסה מעל מכשיר שלצלמים יש על החגורה (איזה סוג של סמארטפון אנדרואיד, ממה שראיתי), ותוך דקות הגיעה אלינו נוטיפיקציה לאפליקציה של דיסני וורלד על הסמרטפון, ואפשר היה לראות את התמונה ולקנות אותה ולהוריד אותה מייד באיכות מקורית דרך רשת הוויי-פיי שפרושה בכל מקום. חשבו על כל פרט.
המתקנים והבילויים עצמם הולכים חזק על חוויה אימרסיבית כוללת. זה לא "מתקן לונה-פארק עם דמויות של דיסני עליהם": כל מתקן נמצא בתוך אזור שלם שמוקדש לסרט או לז'אנר או למדינה הרלבנטית (תלוי בפארק), כולל תפאורה, מסעדות ודוכני אוכל בסגנון המתאים, חנות מזכרות, צילומים עם הדמויות המחופשות, כל העובדים בתחפושות מתאימות, וכו'. כך שהמתקן, גם אם הוא מרשים בפני עצמו, הוא בסך הכול אמצעי כדי לספר (או לספר מחדש) את הסיפור שמאחורי הכול. ומכיוון שדיסני בשלב הזה כבר רכשו חלק גדול מתעשיית הקולנוע, יש להם הרבה סיפורים לספר.
עוז נהנה להצטלם עם דמויות של דיסני בכל הזדמנות, שני והגדולים התלהבו מאוד מרכבות ההרים, ובדקו שוב ושוב את הגבולות של עצמם, ושל מגבלות הגובה במתקנים, ושל הוריהם. אני אישית לא אוהב רכבות הרים בגלל הנפילות, אבל נעמה עלתה איתם בכיף. כן אהבתי את הרכבות שנוסעות בתוך סיפורים וסרטים ומספרות אותם עם בובות ומגוון אפקטים, במין סוג של צורת אמנות משל עצמה שלא יוצא לראות כמעט בשום מקום אחר. הכי אהבתי את המתקן של "פיטר פן", שמתחיל בזה שמעופפים בחדר של וונדי והאחים שלה ואז יוצאים דרך החלון ורואים את לונדון הלילית מלמעלה עם כל האורות. נראה לי שהמדיום מאוד התאים לתוכן במקרה הזה, בגלל התעופה. וגם את "שודדי הקריביים", המתקן שבעקבותיו נוצר הסרט. למען החוויה עלינו גם על "זה עולם קטן" העתיק, שהיה קאמפי לגמרי.
הכי-הכי מרשים היה אחד המתקנים החדשים, של "אווטאר", שבו יוצאים לטיסת-חניכה בפאנדורה מעל גב של באנשי. (וכאן אני מספיילר את המתקן אז אולי תרצו לסיים את הקריאה פה). זה, בגדול, סימולטור, עם מסך ענק שמקיף את המבקרים מלמעלה עד למטה, ונותן טיסה דרך פאנדורה וים של אדרנלין. הוא אימרסיבי במקסימום: לא מספיק המסך הענק, ולא מספיק שהכיסאות נופלים קדימה ואחורה ומעלה-מטה ככה שמרגישים את התעופה של הבאנשי ממש בעצמות. אפילו רסיסי המים על הפנים זה כבר משהו כמעט סטנדרטי במתקנים מהסוג הזה. אבל לא ציפיתי להריח את היער כשעוברים דרכו ואת הטחב כשנכנסים למערה. ולהרגיש את הבאנשי *נושם*: הכיסא הוא בעצם אוכף, בעצם יושבים על מה שאמור להרגיש כמו באנשי, ואני הרגשתי שהכריות בצדדים שלו, שהירכיים שלי עליהם, מתרחבות ומתכווצות בקצב יחד עם הפסקול והתרחשויות.
והאימרסיביות גם לא התחילה במתקן עצמו, אלא כבר בכניסה אליו, ובתור אליו, ובהדרכה שעוברים בכניסה, כשכל המסדרונות והאולמות מעוצבים כמו הבסיס על פנדורה, עם קירות המתכת והמיית המכונות ומסכי הווידיאו שמסבירים מה הולך לקרות עם שחקנים מתוך הסרט. ומה שהם אומרים זה "תיכנסו ותשבו על האוכפים, ואנחנו ניצור קשר עם האווטאר שלכם כדי שתוכלו לחוות את התעופה על הבאנשי", בקטע ריאליסטי. פתאום קלטתי שכל הסדרנים בתורים, שלובשים מדים שמזכירים את אלה בסרט, לא מחייכים בכלל. הם מנומסים אבל ענייניים בסגנון כמעט צבאי. זאת אומרת, שזה לא סתם שהם מתאימים את הסגנון שלהם לאווירה, הסגנון שלהם *מהונדס*, על ידי מי שתכננו את המתקן, כדי לתמוך באספקט ספציפי של החוויה הכוללת. וככה, מהרגע שרואים את הסלעים הענקיים המרחפים בתוך הפארק ומתקרבים אליהם כדי לעלות על המתקן, ועד הרגע שטסים דרך הג'ונגלים, אין אף נקודה שמפרידה בין "אני תייר שבא לעשות אטרקציה" לבין "עכשיו אני נכנס לתוך אשליה ומעמיד פנים שאני רוכב על באנשי". הרצף בין המציאות לאשליה כל כך הדרגתי, כל כך מטושטש בקפידה, שלא ברור מתי נגמר אחד ומתחיל אחר. אז המתקן הזה הוא (ממה שראיתי) הכי טוב שדיסני וורלד מציע, אבל הוא מאוד מייצג את הרעיון הכללי של כל דבר בו.
מתגלגלים את אמריקה 