דיסני וורלד הוא יותר מעיר; הוא מטרופולין שלם, בנוי על שטח גדול כמו כל גוש דן (תלוי איך בדיוק מודדים את גוש דן), ומבחינת מדינת פלורידה יש לו בשטחו ממש סמכויות של עיר, למרות שהוא מנוהל על ידי תאגיד ולא על ידי תושביו הבלתי-קיימים. הוא מכיל ארבעה פארקי שעשועים שונים, כל אחד מהם לבדו גדול כמו עיר קטנה; מגרשי גולף, פארקי מים, קניונים, עשרות מלונות-ענק, אני מנחש שמאות ואולי אלפי מסעדות, מגרשי חנייה בהיקף של קילומטרים כל אחד, וציים בקנה-מידה מטרפוליני של אוטובוסים, קרונות מונורייל, ומעבורות ששטות על האגמים, החל מסירות בגודל אוטובוס ועד ספינות ענק שמכילות אולי אלף איש, שמשנעים בוקר וערב את מאות אלפי המבקרים היומיים ממגרשי החנייה לפארקים ובחזרה למלונות וחוזר חלילה. והכול-הכול של דיסני (או לפחות בזיכיון, לגבי חלק מהמלונות). כל דולר של תשלום על כל המבורגר שנקנה, כל תמונה של צלם, כל לילה של שהייה, כל כניסה לחניון, הולכים ישר למחלקת הפארקים של תאגיד וולט דיסני בע"מ. לא הייתי ממש מודע מראש לגודל של הדבר הזה וזה היה מדהים וקצת מבהיל.

אחנו חנינו בקניון הקרוואנים וקמפינג של דיסני, שהוא גם ככה החניון הכי גדול שראינו עד עכשיו, עם אולי אלף מקומות. וגם אחד היקרים. אבל גם אחד היפים. הייתי יושב שם עם הילדים לאכול ליד שולחן פיקניקים, ביער ירוק ליד אגם כחול, מוקפים במלא ציפורים וחיות קטנות מסביב וזה בדיוק כמו בשלגיה חוץ מזה שהן לא מסדרות או מלבישות אלא קופצות על הילדים וחוטפות להם אוכל מהידיים. כל בוקר היינו עולים על מעבורת לפארק המג'יק קינגדום, או אוטובוס לאחד הפארקים האחרים, וחוזרים אחרי הזיקוקים עם ילדים ישנים ישר למיטות. בסך הכול היינו בדיסני שבועיים, וביקרנו תשעה ימים בפארקים, ובסופי השבוע היינו הולכים לנוח בחניון באורלנדו, שיש לנו בו מנוי, וככה גם חוסכים קצת כסף על הזמן הזה. ויום אחד במקום ללכת לפארקים בילינו רק בחניון של דיסני ובפעילויות שם (בריכה עם הפעלות; הופעת קאנטרי ליד מדורה עם מרשמלו). היה אינטנסיבי כי בגלל העלות הגבוהה ניסינו לנצל עד הסוף כל יום, אבל הילדים היו באקסטזה ממש, וגם אנחנו נהננו מאוד. ציפיתי מראש לכתוב בסוף משהו ציני על זה שסוף-סוף הסיוט נגמר, אבל זה באמת מקום מאוד נחמד וכיפי, ובלבד שדואגים להימנע מתורים ארוכים, ולא מגיעים לשם בסופי שבוע (עשינו את הטעות הזאת ביום הראשון ובאחרון), שאז הוא הופך לגיהנום של כתפיים ומרפקים.

נראה לי שבכל היבט היה טיפה יותר כיף, יותר מושקע, יותר מהנה ממה שציפיתי מראש. היה מרשים לראות את היעילות שבה הכול מתפקד. נגיד, איך העובדים מצליחים להכניס אלפי מבקרים לשעה לכל מתקן ככה שכולם יהנו. וגם: מכירים את הצלמים האלה שמצלמים בכניסה לכל מיני פעילויות ומתקנים שאחר כך אפשר לקנות מהם את התמונות? אז פה, אחרי הצילום פשוט העברנו את צמיד או כרטיס הכניסה מעל מכשיר שלצלמים יש על החגורה (איזה סוג של סמארטפון אנדרואיד, ממה שראיתי), ותוך דקות הגיעה אלינו נוטיפיקציה לאפליקציה של דיסני וורלד על הסמרטפון, ואפשר היה לראות את התמונה ולקנות אותה ולהוריד אותה מייד באיכות מקורית דרך רשת הוויי-פיי שפרושה בכל מקום. חשבו על כל פרט.

המתקנים והבילויים עצמם הולכים חזק על חוויה אימרסיבית כוללת. זה לא "מתקן לונה-פארק עם דמויות של דיסני עליהם": כל מתקן נמצא בתוך אזור שלם שמוקדש לסרט או לז'אנר או למדינה הרלבנטית (תלוי בפארק), כולל תפאורה, מסעדות ודוכני אוכל בסגנון המתאים, חנות מזכרות, צילומים עם הדמויות המחופשות, כל העובדים בתחפושות מתאימות, וכו'. כך שהמתקן, גם אם הוא מרשים בפני עצמו, הוא בסך הכול אמצעי כדי לספר (או לספר מחדש) את הסיפור שמאחורי הכול. ומכיוון שדיסני בשלב הזה כבר רכשו חלק גדול מתעשיית הקולנוע, יש להם הרבה סיפורים לספר.

עוז נהנה להצטלם עם דמויות של דיסני בכל הזדמנות, שני והגדולים התלהבו מאוד מרכבות ההרים, ובדקו שוב ושוב את הגבולות של עצמם, ושל מגבלות הגובה במתקנים, ושל הוריהם. אני אישית לא אוהב רכבות הרים בגלל הנפילות, אבל נעמה עלתה איתם בכיף. כן אהבתי את הרכבות שנוסעות בתוך סיפורים וסרטים ומספרות אותם עם בובות ומגוון אפקטים, במין סוג של צורת אמנות משל עצמה שלא יוצא לראות כמעט בשום מקום אחר. הכי אהבתי את המתקן של "פיטר פן", שמתחיל בזה שמעופפים בחדר של וונדי והאחים שלה ואז יוצאים דרך החלון ורואים את לונדון הלילית מלמעלה עם כל האורות. נראה לי שהמדיום מאוד התאים לתוכן במקרה הזה, בגלל התעופה. וגם את "שודדי הקריביים", המתקן שבעקבותיו נוצר הסרט. למען החוויה עלינו גם על "זה עולם קטן" העתיק, שהיה קאמפי לגמרי.

הכי-הכי מרשים היה אחד המתקנים החדשים, של "אווטאר", שבו יוצאים לטיסת-חניכה בפאנדורה מעל גב של באנשי. (וכאן אני מספיילר את המתקן אז אולי תרצו לסיים את הקריאה פה). זה, בגדול, סימולטור, עם מסך ענק שמקיף את המבקרים מלמעלה עד למטה, ונותן טיסה דרך פאנדורה וים של אדרנלין. הוא אימרסיבי במקסימום: לא מספיק המסך הענק, ולא מספיק שהכיסאות נופלים קדימה ואחורה ומעלה-מטה ככה שמרגישים את התעופה של הבאנשי ממש בעצמות. אפילו רסיסי המים על הפנים זה כבר משהו כמעט סטנדרטי במתקנים מהסוג הזה. אבל לא ציפיתי להריח את היער כשעוברים דרכו ואת הטחב כשנכנסים למערה. ולהרגיש את הבאנשי *נושם*: הכיסא הוא בעצם אוכף, בעצם יושבים על מה שאמור להרגיש כמו באנשי, ואני הרגשתי שהכריות בצדדים שלו, שהירכיים שלי עליהם, מתרחבות ומתכווצות בקצב יחד עם הפסקול והתרחשויות.

והאימרסיביות גם לא התחילה במתקן עצמו, אלא כבר בכניסה אליו, ובתור אליו, ובהדרכה שעוברים בכניסה, כשכל המסדרונות והאולמות מעוצבים כמו הבסיס על פנדורה, עם קירות המתכת והמיית המכונות ומסכי הווידיאו שמסבירים מה הולך לקרות עם שחקנים מתוך הסרט. ומה שהם אומרים זה "תיכנסו ותשבו על האוכפים, ואנחנו ניצור קשר עם האווטאר שלכם כדי שתוכלו לחוות את התעופה על הבאנשי", בקטע ריאליסטי. פתאום קלטתי שכל הסדרנים בתורים, שלובשים מדים שמזכירים את אלה בסרט, לא מחייכים בכלל. הם מנומסים אבל ענייניים בסגנון כמעט צבאי. זאת אומרת, שזה לא סתם שהם מתאימים את הסגנון שלהם לאווירה, הסגנון שלהם *מהונדס*, על ידי מי שתכננו את המתקן, כדי לתמוך באספקט ספציפי של החוויה הכוללת. וככה, מהרגע שרואים את הסלעים הענקיים המרחפים בתוך הפארק ומתקרבים אליהם כדי לעלות על המתקן, ועד הרגע שטסים דרך הג'ונגלים, אין אף נקודה שמפרידה בין "אני תייר שבא לעשות אטרקציה" לבין "עכשיו אני נכנס לתוך אשליה ומעמיד פנים שאני רוכב על באנשי". הרצף בין המציאות לאשליה כל כך הדרגתי, כל כך מטושטש בקפידה, שלא ברור מתי נגמר אחד ומתחיל אחר. אז המתקן הזה הוא (ממה שראיתי) הכי טוב שדיסני וורלד מציע, אבל הוא מאוד מייצג את הרעיון הכללי של כל דבר בו.

 

לאחר שמיצינו את אטלנטה, נסענו לחווה של חברים שלנו במערב ג'ורג'יה, כמעט על גבול אלבמה.

את מליסה ואייברי היכרנו במפרציה. אני התרשמתי מאייברי כמישהו שיש לו גישה אינטואיטיבית לכל דבר מכני, שמתעניין בהכול ויודע על הכול וגם לא רק קורא אלא גם מנסה ובודק בעצמו כל דבר, לראות איך הוא עובד ואיך אפשר לשפר אותו, ומתחזק את הכול בעצמו. כשנפגשנו הוא עבד בפייסבוק, ולפני כן בגוגל, ותכנן מערכות חשמל לציוד התקשורת שלהם, אבל הבנתי שלפני כן הוא עבד בתחומים אחרים שלא קשורים למחשבים בכלל. לפני שלוש או ארבע שנים, לצערנו, הם התייאשו ממפרציה והחליטו לחזור לג'ורג'יה ולגור בחווה עם הילדות ולגדל תרנגולות. אז זאת היתה נראה לי בחירה קצת משונה, האמת. מי עושה כזה דבר?

החווה על שטח ענקי, ונסענו כמה דקות בכביש עפר עד שהגענו קרוב לבית. הוזמנו לארוחת ערב: ארנבת צלויה, מתוצרת החווה. אף פעם לא אכלתי ארנבת והסתקרנתי; על הצלחת זה נראה כמו עוף, מרקם של עוף, אבל אחרי כמה ביסים שמים לב לאיזה טעם ייחודי נוסף, כמעט חריף, שדווקא מצא חן בעיניי.

מסתבר שאייברי שחט את הארנבת הזאת בעצמו. "זה לא בגלל שאנחנו אוכלים אותה בעצמנו, זה בגלל שזה בשר ארנבת. גם את בשר הארנבות שאנחנו מוכרים אני שוחט בעצמי. זה הכול רגולציה ולובינג של Big Ag. בשר כבש ובקר זה שוק גדול, הם רוצים שליטה עליו, אז דאגו שהחוק יאמר שחייבים לשחוט רק במשחטה מורשית. אבל בשר ארנבת זה נישה, לתאגידים הגדולים לא אכפת, ואז פתאום מסתבר שאין שום בעיה וגם החוואים יכולים."

בסך הכול היינו שם יום וחצי, ולא הזזנו את האוטו בכלל, אלא התלווינו לאייברי ולמליסה בעבודת החווה. יש להם פרות, כבשים, תרנגולות, וארנבות. הכול מכוון ומתוכנן, לכל חיה וצמח שגדל שם יש חשיבות ותפקיד. הם לא מאמינים בלשנע אוכל מבחוץ עבור החיות; הם דואגים שהוא יגדל בחווה עצמה, והחיות אוכלות אותו ישר מהאדמה. ככה הם מבססים מחזור טבעי של תזונה מחיות שונות, צמחים וקרקע, שמתחזקים אלה את אלה עם מינימום תוספות מבחוץ.

כל בוקר מזיזים את העדרים של הפרות והכבשים. אייברי מקים גדר סביב שטח מסוים, פותח שער למכלאה הקודמת, וכל העדרים שועטים למכלאה החדשה לאכול את העשב הקצת-יותר-טרי. אייברי סוגר את השער מאחוריהם וככה זה נשאר עד להזזה הבאה למחרת.

"אני לא יכול פשוט לתת להם לשוטט חופשי, כי הכי טעים להם זה הניצנים של העשב הכי חדש שרק התחיל לצמוח. אם אני אתן להם להסתובב בכל השטח הם יחפשו רק אותו, עד שכל העשב בכל החווה ימות. ככה הם אוכלים הכול בשטח שאנחנו מקצים להם, והעשב בשאר השטח יכול לצמוח חופשי.

"כל החווה מלאה בזבל כבשים ופרות, ככה זה אמור להיראות. ככה האדמה מקבלת דשן. אחרי שהפרות והכבשים עוזבים את השטח, אנחנו מכניסים פנימה את התרנגולות. הן מפזרות את הזבל על האדמה. בעיקרון — לא כרגע, כי קר — מתבסס בזבל גם מחזור של זבובים, אבל התרנגולות אוכלות את הרימות ומפחיתות גם את המפגע הזה. אחרי התרנגולות אנחנו מכניסים את הארנבות. הזבל שלהן טוב במיוחד בתור דשן, כי הן מאוד גרועות בלמצות חומרי תזונה מתוך האוכל שלהן."

מה אתם עושים אם ארנבות בורחות?

"מנסים לתפוס אותן. הכליאה בכלוב דופקת אותן מנטלית ואין להן מושג איך להתחבא ולברוח, אז זה לא מאוד קשה. אבל הן מתאפסות על עצמן תוך כמה ימים בשטח. אחרי יום בחוץ, הרבה יותר קשה לתפוס אותן. אחרי יומיים, כמעט בלתי אפשרי."

ואז מה אתם עושים?

"במקרה כזה אנחנו למעשה, אה, יורים בהן. אין ברירה, אלה ארנבות אירופיות, הן משמידות שטחים שלמים ביעילות. אם הן יתחילו להתרבות בחופשיות תהיה לנו כאן בעיה גדולה מאוד."

 

הסתקרנתי איך הם החליטו פתאום לעשות את השינוי הדרמטי הזה באורח החיים שלהם.

"היינו הולכים לשווקי איכרים לקנות בשר ומוצרים אחרים. ואני דאגתי לחוואים, אם הם מרוויחים מספיק כסף. היה נשמע לי הגיוני שהם מפסידים. אז חזרתי הביתה ובדקתי והתחלתי למלא טבלת אקסל עם הכנסות והוצאות והכול, וגיליתי שדווקא הם מסתדרים יפה. והתחלנו לחשוב יותר ויותר שאולי אנחנו רוצים לעשות את זה בעצמנו.

"בסוף, ההחלטה התקבלה עבורנו. בעלי הבית שלנו בקליפורניה החליטו שהם רוצים למכור את הבית וביקשו שנעזוב תוך שלושה שבועות. זה לא היה אפילו חוקי, אבל כבר לא היה שווה להילחם על זה, אז ארזנו מהר-מהר וחזרנו לג'ורג'יה. גרנו אצל ההורים שלי כמה חודשים עד שהסתדרנו על עצמנו וקנינו את החווה הזאת, ומאז אנחנו כאן.

"החלטנו מה לגדל לפי איזה בשר איכותי אפשר למכור. אנחנו רוצים לבדל את עצמנו. חזירים ופרות לכולם יש. ארנבות, לא כל כך. את הבשר אנחנו מוכרים בשווקי איכרים. לא פה, רק באטלנטה. זה אזור כפרי מאוד, וכשאנשים כאן שומעים "שוק איכרים" הם חושבים "מציאות". בשר בקר אפשר לקנות בשלושה דולר לפאונד, וכשהם שומעים שאני רוצה שמונה הם חושבים שהשתגעתי. אבל בעיר מבינים את הערך.

"כל החיות פה משוטטות חופשי, כך שכמעט כל האוכל של החיות זה עשב טרי שגדל כאן. אני לא משתמש בדשנים מלאכותיים. דשנים מלאכותיים נותנים תוצאות טובות בטווח הקצר כי הם מכילים בכמויות גדולות את חומרי התזונה הבסיסיים, אבל מחליפים ומונעים את המחזור הטבעי של העשרת הקרקע, ואז חוואים נאלצים להמשיך ולהשתמש רק בהם. והם לא מספיקים, כי יש עוד חומרי תזונה משניים שהם לא מכילים."

כל משפט שני שאייברי אומר מכיל איזה ציטוט ממחקר, או אנקדוטה חקלאית היסטורית, או סיפור על חוואי אחר שהוא מכיר אישית או עוקב אחריו ביוטיוב שעשה משהו דומה והצליח או לא הצליח. רפרנסים ספציפיים אני לא זוכר כמעט בכלל, אבל אני מרגיש שאין שום גבול לעומק שהוא יוכל להיכנס לכל נושא ותת-נושא, אם אני רק אמשיך לשאול. מדי פעם אנחנו עוצרים, כשהילדים מתרוצצים מסביב, והוא מתכופף ומסב את תשומת ליבי לאדמה, או קוטף ומראה לי איזה עלה עשב שגדל בה. יש עשבים שמעידים שהאדמה חומצית מדיי, ואולי צריך לפזר עליה אבקת אבן-גיר; יש סוגי עשב שהוא מנסה לגדל למאכל החיות מזה זמן, ולא מצליח כל כך, ויש כאלה שדווקא צמחו יפה, לפחות בחלק מהשטח; יש כאלה שבהינתן תנאים מתאימים צומחים נפלא ומהר והפרות והכבשים אוהבות אותם מאוד אבל קמלים ברגע שהתנאים משתנים קצת, ויש כאלה שגדלים בצורה פחות מרשימה אבל עמידים בפני שינויים. יש גם עשב שנראה מושלם מכל בחינה אחרת, אבל חי בסימביוזה עם פטריה שמייצרת רעלן שפוגע ביכולת ויסות החום של הפרות שאוכלות אותו, ומעריכים שאיזה 20% מהאובדן בעדרים מגיע רק מהסיבה הזאת, ורוב החוואים שהפרות מתות להם בידיים מהיפרתרמיה אפילו לא יודעים את זה וממשיכים לגדל אותו. עשב זה נושא די נרחב, אני מגלה.

"חקלאות בדרום קיימת המון זמן. האדמה הזאת שאנחנו עומדים עליה בטח מעובדת ברציפות כבר איזה חמש-מאות שנה. לפחות. אפילו עוד לפני המתיישבים האנגלים, הילידים-האמריקאים גידלו פה תירס. וזה בעייתי, כי כל חומרי התזונה כבר נעלמו ממנה, והיא מיובשת. החריש קורע את השורשים של הצמחים ואז הם כבר לא מכסים את האדמה. וזה לא טוב שהאדמה חשופה לשמש, עדיף שיהיה מעליה עשב כלשהו, לא משנה איזה.

"כרגע האדמה הזאת ממש על הגבול התחתון של הפרודוקטיביות. אבל אפשר לשפר את המצב שלה, אם עובדים נכון. אני אמשיך ככה, ותוך עשר או חמש-עשרה שנה היא תגיע לגבול העליון של היכולת שלה, ואז יצמח עשב ירוק לגובה ובמהירות. אני יודע שזה אפשרי כי ביקרתי בחווה שהצליחה לעשות את זה, פה באזור, אולי שעה וחצי נסיעה מפה."

אתם מגדלים רק חיות לבשר? אתם לא מגדלים גם איזושהי תוצרת צמחית כדי למכור אותה?

"לא, רק בשר. אי אפשר לגדל צמחים כי– רגע, הבעיה הזאת נפתרה לא מזמן, בעצם. הפרות והכבשים היו בורחות מהמכלאות כל הזמן ויוצאות לשוטט בחווה, זה היה מאמץ גדול לתפוס אותן מחדש כל פעם. ואז ניסינו משהו: התחלנו לעקוב אחרי *אילו* חיות ספציפיות בורחות, או בורחות קודם. ניהלנו טבלה ומיפינו את כל הטראבל-מייקרים. ואז, ביום אחד, אספנו את כולן — זה היה קשה, כי אלה היו החיות הכי חכמות — ופשוט שלחנו את כולן לשחיטה. ומאז בקושי יש בריחות. החיים שלנו קלים בהרבה."

זה נשמע פוליטי.

"לגמרי", הוא מגחך.

מסתבר שבאותו לילה היו להם המלטות של כמה כבשים, מאורע משמח, ואפשר היה לראות בעדר טלאים לבנבנים ליד אמהותיהן. במהלך היום אייברי ומליסה עקבו בזהירות אחרי הטלאים הטריים, וגילו ארבעה בריאים, אחד מת בלידה או קצת אחריה (עם מום ברגל), ועוד אחד חי עדיין, אבל מסתבר שאימו דחתה אותו.

"יכול להיות שזאת שזו אשמתי", אייברי אמר. "הזזתי אותם מהר מדיי בבוקר, והאצתי גם באמהות הטריות. בדרך כלל הן רוצות להתרחק מהעדר אחרי המלטה. אולי היה עדיף לאפשר להן להישאר מאחור לעוד יום או יומיים."

אייברי ומליסה הכניסו את הטלה הדחוי והפועה הביתה לחום. אייברי נסע לחווה שכנה, וחזר אחרי חצי שעה עם קולוסטרום עיזים בבקבוק, וניסה להאכיל אותו. הטלה סירב בהתחלה, וכולנו התבוננו בחרדה. אחרי כמה נסיונות אייברי גילה בדיוק עד כמה צריך לחמם את החלב, והטלה התחיל לאכול יפה. עוז החליט שקוראים לו "שיפי".

"בטלה בן-יומו קשה לטפל ממש כמו בתינוק אנושי. צריך לקום להאכיל אותו כמה פעמים בלילה, וכל זה."

אוי, כמה זמן תצטרכו להמשיך ככה?

"עד שנוכל להיפטר ממנו."

להיפטר ממנו? אתה מתכוון…

"פשוט נמכור אותו לחווה אחרת. יש מספיק חוואים משוגעים שממש רוצים לטפל בטלאים צעירים כאלה עד שהם גדלים, אולי יהפכו אותו לכבש הרבעה. נפרסם בפייסבוק ובקרייגסליסט, בדרך כלל אנחנו מקבלים פניות מהר מאוד."

בינתיים הטלה סיים את קולוסטרום העיזים והתחיל לאכול ברעבתנות גם פורמולה, ואחרי כמה שעות נראה ונשמע הרבה יותר טוב. אייברי ומליסה צילמו אותו מזווית מחמיאה ופרסמו מודעה.

בערב הילדים שלנו שיחקו בבית עם הילדות של אייברי ומליסה, וראינו סרט ("טרולים"), וליטפנו את שיפי שלא יהיה לבד. עד שהשעה נעשתה מאוחרת וחזרנו לקרוואן לישון.

***

ביום השני התלווינו לאייברי לראות את שאר חלקי החווה. ראינו את הארגזים המחוממים שבהם גדלים האפרוחים לתרנגולות: "הם לא בקעו פה. אנחנו קונים את האפרוחים כבר חיים, הם מגיעים בקרטונים. כן, באמת." ואת האסם שבו מרבים את הארנבות: "זה זן של ארנבות-מחמד. מספיק טוב בשבילנו."

אחר כך המשכנו לטיול בחלק של הלא-מעובד של החווה. בדרך ראינו את אנה האתון, שנראתה שמחה לראות אותנו.

"במקור הבאנו אותה כדי להגן על הכבשים מפני זאבים וכלבים משוטטים. את זה היא באמת עשתה די טוב, אבל מתישהו היא החליטה שגם את הכבשים היא לא אוהבת והתחילה לנשוך אותן. אז העברנו אותה לפה. יש לה שטח גדול להסתובב ולרעות בו, ואנחנו אפילו לא צריכים להשלים את התזונה שלה."

גם ביקרנו את הכוורות שחבר של אייברי מציב בחווה, והסתכלנו לתוך אלה שננטשו כדי לראות את המבנה המשושה של חלות הדבש.

אחר כך חצינו בזהירות את הנחל שזורם בחווה ועברנו לחלק המיוער שלה. כאן העצים גבוהים וצפופים, והקרקע מוצפת מים בחלקה וצריך להיזהר איפה דורכים. קשה לראות את הקרקע: כולה מכוסה עשבים ושיחים ועלים שנשרו מהעצים, וענפים מתים ופטריות. אקולוגיה שלמה של קרקעית יער. ענף מת על הקרקע יכול להיראות קשה, אבל הוא פשוט מתפורר מתחת לנעל מרוב רקב, והאדמה שחורה ולחה בהרבה מזו של החלק המעובד של החווה.

"מתישהו נרחיב את הגידולים גם לפה, אבל לא כרגע. בינתיים אנחנו עוד מסמנים פה את גבולות החווה. אבל אתה רואה את הבלוט הענק הזה על הקרקע? אחד האלונים פה משיר אותם, הוא שייך לזן שונה מהאחרים. כבר כמה זמן אני מחפש את העץ הספציפי. כשאני אמצא אותו אני אוכל להכין ממנו ייחורים ולשתול עוד כאלה, ואז יהיו המון בלוטים ענקיים על הקרקע. זה טוב לגידול חזירים, שאוכלים אותם. חזירים ותרנגולות, הם לא אוכלים עשב. בדרך כלל מאכילים אותם דגנים, ואת הדגנים מגדלים כולם במערב התיכון ומביאים אותם לפה במשאיות. כשיקרה משבר הנפט, ענפי החקלאות האלה פשוט יתמוטטו. אבל אלה כבר תוכניות לטווח ארוך. אין לי זמן לזה כרגע."

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

חזרנו אל העדרים לראות מה שלום הפרות והכבשים. נראה שהטלאים מתאקלמים יפה, וגם שיפי הוחזר למכלאה ומסתובב בה. אייברי ומליסה מעדכנים שהוא אוכל הרבה והתחזק. נראה שגם הפרות מגלות בו עניין ומלקקות אותו.

"אצל חוואים אחרים, כל הכבשים ממליטות, ביחד, בתקופה של שלושה-ארבעה ימים. והם מאכילים את הטלאים מבקבוק, ככה. עשרות מהם, בו זמנית. אבל הכבשים שלנו מזן שידוע באינסטינקט אימהי חזק במיוחד, הן ממליטות בזמן שלהן ומטפלות בטלאים בעצמן. חוץ מיוצאי דופן כמו שיפי, אנחנו לא צריכים לעשות כלום. חוואים חושבים שסגנון החוואות שלנו זה עבודה קשה, אבל לי זה נראה קל בהרבה ממה שהם עושים. לנהל הכול, המלטות, דשן, אוכל לחיות… כל מה שאני עושה זה להעביר את העדרים ממקום למקום. אבל יחד עם עבודות לשיפור החווה, זה כבר יוצא יום עבודה מלא."

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

בינתיים הגיעה שעת הצהריים והגיע הזמן שלנו להיפרד. התקשינו לסובב את הקרוואן אחורה באדמה הלחה אחרי הגשם, והמשאית התחילה להתחפר בבוץ. אייברי פשוט הביא את הטרקטור, חיבר שרשרת ומשך אותנו החוצה, את המשאית עם הקרוואן ביחד. אז סיימנו את הסיבוב, עלינו על האספלט, נפרדנו ממנו ומהחווה (מליסה והילדות נסעו בדיוק לעיירה), והמשכנו בדרכנו.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

וושינגטון די.סי!

ביום הראשון שלנו יצאנו לטיול לאורכה של השדרה הלאומית הענקית, חצי קילומטר רוחבה ושמונה קילומטרים אורכה, שפרושה בין בניין הקפיטול לבין המונומנט לזכר לינקולן, ובמרכזה האובליסק הענק של ג'ורג' וושינגטון. כל השדרה נטועה דשא ומלאה בריכות ואנדרטאות ופסלים של נשיאים קצת-פחות-נחשבים, ומשני צידיה עשרות מוזיאונים לאומיים ובנייני משרדי הממשלה הפדרליים, כולם מכובדים ועתיקים ובסגנון ניאו-קלאסי. בסך הכול היא נראית כמו איזו מרכז עיר רומית עתיקה, כשהפסלים והאנדרטאות של נשיאי העבר הם מקדשים שהתושבים הקימו לאליהם.

כל מרכז העיר, נשלט טופוגרפית, ויזואלית, ואסתטית על ידי בניין הפנתיא– אה, הקפיטול, שניצב על גבעה גבוהה בנקודת ההתחלה של השדרות והרחובות. כיפת השיש הצחורה שלו מולכת בקו הרקיע ומעמידה סטנדרט מוסרי שאי אפשר להתעלם ממנו. לעומתה, ולעומת המונומנטים הענקיים של וושינגטון ולינקולן, הבית הלבן לא נראה כל כך מרשים. אנחנו רגילים לראות אותו בתמונות מקרוב ומלמטה, בלי שום דבר מסביבו, אבל האמת שהוא אפילו לא נמצא על השדרה עצמה אלא מצפון לה (ישר מול האובליסק של וושינגטון, גם כן, לספק עוד תזכורת), בארכיטקטורה צנועה, בן שתי קומות בסך הכול, ונעלם בין בנייני המשרדים הממשלתיים שמקיפים אותו. בהשוואה לכל השאר, הוא נראה קצת כמו מגורי משרתים. אני מנחש שבכוונה.

dsc_0190img_20171207_115451dsc_0200

ברכות מלאנקאסטר, פנסילבניה! או כמו שהיא מכונה בפרסומי התיירות, "ארץ האיימיש". אם אני צריך לתאר איך זה נראה, אז בקירוב ראשוני, זה כאילו ביקרנו בישראל במציאות אלטרנטיבית שבה התנועה הקיבוצית בעצם הוקמה על ידי פלג של נטורי קרתא. כולל היידיש.

כל המלונות פה בעיירה נקראים בשמות כמו "איימיש-וויו" ו"איימיש-מוטל", וכל הזמן מגיעים אוטובוסים עם תיירים. נראה שקצת הפכו אותם לספארי. הייתי די נבוך בשבילם, אבל אז הבנתי שחלקם מתפרנסים מתיירות דווקא, אז מצב שזה בסך הכול חיובי להם. ברחובות נוסעות עגלות רתומות לסוסים, ואופניים בלי דוושות (בעצם קורקינטים שנראים כמו אופניים), ואנשים בכובעים מלפני מאתיים שנה, ועם זקנים בלי שפמים, או שמלות ארוכות מבדים כהים, חלקן שנראו תוצרת בית אבל לפעמים היו סתם בגדים כהים מרשתות אופנה עממיות, עם שמות המותגים עדיין מודפסים עליהן. סיקרן אותי מאוד לראות את זה, וניסיתי להבין: למה הם נמנעים מכל כך הרבה מודרנה אבל כן מאמצים דברים מסוימים מתוכה? מה המשמעות של החיים האלה מבחינתם, ושל היחסים עם החברה הכללית?

חנינו בחניון, צמודים לגדר שמעברה השני חווה, ככה שתרנגולות הסתובבו לנו בין הרגליים במשך כמה ימים והילדים האכילו אותן בליבות תפוחים.

49346023_10155579947491537_7341863322515406848_n

ביום הראשון שלנו הלכנו לארוחת ערב אצל אישה בשם סיידי, שבשמונה השנים האחרונות מארחת "אנגלים" כמונו תמורת תרומה. היה מעניין להקשיב מהצד לשיחת הטלפון שלה עם נעמה מנסה לברר אם המבוגר הנוסף שהיא מגיעה איתו זה גבר, לא שיש איזו בעיה או שום דבר בכלל, היא לא מתכוונת להיכנס לנו לעניינים, פשוט היא צריכה לדעת ספציפית כדי לתכנן איזו כמות של אוכל להכין, כי גברים כידוע אוכלים יותר. זה היה כל כך חמוד שאפילו לא נעלבתי. וגם נראה שחשוב לה להכין בדיוק את הכמות הנכונה.

הבית שלה נראה כמו בית אמריקאי רגיל, כולל השלטים הקטנים האלה של "בבית של סבתא מקבלים אקסטרה חיבוקים", וכיסא נדנדה וכאלה. היה צריך מבט שני ושלישי כדי לשים לב להבדלים. נגיד, אין לה חשמל בבית. אין. כן יש לה מנורת גז, ויש מכשירי חשמל נטענים פשוטים על סוללות, כמו מקדחה חשמלית שהיא משתמשת בה לעיבוד מזון. טלפון (קווי!) יש רק לבית אחד בכל רחוב בערך, והמשפחות משאירות זו לזו הודעות. וכמעט כל הספרים בבית הם ספרי דת או על דת, חלקם באנגלית וחלקם בגרמנית פנסילבנית.

בתפריט: לחם לבן עם חמאה וריבה, אפונה, פירה עם רוטב בשר, אטריות, וחמוצים. הכול בכמויות קטנות שסיידי הגישה בעצמה לכל סועד, אוכל פשוט ומזין שעבד טוב בטעם הישראלי שלי (למעט סלט הירקות החסר-תמידית). לקינוח גלידת וניל, וג'לי פירות, ופרוסת עוגת שוקולד ועוגת תפוחים.

הרעיון היה להכיר קצת את אנשי האיימיש ולשאול שאלות, וכזה, אבל היה… מגושם, ומתסכל. אולי בגלל הטיפול השוטף בלהקת הבנדיטים שלנו שלא ממש איפשר לפתח שיחה של יותר משני משפטים, מה גם שהם לא כרגע לא חזקים בנימוסי שולחן או בנימוסים בכלל אז הדרכנו אותם תוך כדי תנועה בעוד סיידי צופה בזעזוע. גם עלתה הבעיה הרגילה שלנו כשמכירים אנשים במקומות חדשים: אורח החיים שלנו כרגע בעצמו מעורר סקרנות, ואנחנו דווקא שמחים לדבר עליו, אז יוצא שמדברים יותר מדיי עלינו ופחות מדיי עליהם. בדרך כלל אני מנסה להימנע מזה מלכתחילה, אבל הפעם זה לא הצליח. גם פער הדורות קצת הפריע, אני חושד (אני מנחש שהיא מתקרבת לשמונים). אבל היא הביאה איתה לארוחה גם נכדה שלה, בת שמונה, שדיברה איתה בגרמנית פנסילבנית ואיתנו באנגלית, וזה היה יופי כי הילדה היתה מתוקה להפליא וגם הקריאה אחרי האוכל סיפור לילדים, והם התחברו מצוין.

אני בהתחלה חשבתי שהאיימיש מקפידים להפריד את עצמם מה"אנגלים" ולא להיות תלויים בהם לשום דבר, אבל כששאלתי את סיידי איך היחסים שלהם עם האוכלוסיה הכללית הבנתי שלא: הרבה מהם עובדים כשכירים, הם קונים מוצרים ואוכל בחנויות, הם משתמשים בשירותי רפואה וכו'. אז נראה שהעניין הוא לא תלות. וזה גם לא נגד טכנולוגיה באופן גורף, כי הם כן משתמשים בה בכל מיני מקומות. נראה לי שהם מנסים להימנע מדברים שמעודדים פינוקים וסמלי סטטוס ועצלנות. ויש איסורים עקרוניים על דברים ספציפיים (חשמל, מכוניות, דוושות באופניים) שהם חיים איתם ומסביבם. וגם מתוך שמרנות קיצונית כשלעצמה: העולם מבחינתנו יכול להתהפך, אנחנו לא משנים כלום. בשנים האחרונות האוכלוסיה שלהם גדלה מאוד כי יש להם איזה עשרה ילדים בכל משפחה בכל דור, ולסיידי יש המון נכדים וגם כמה נינים. וכולם גרים קרוב.

***

ביום השני הלכנו לנסיעה בעגלה עם סוסים. מאוד מעניין לילדים וגם לנו. העגלות שלהם באמת יפות מאוד ומתוחזקות היטב, צבועות בשחור, עם חלונות פרספקס גדולים ומושבים מרופדים ואורות איתות חשמליים. לא מותרות, אבל בבירור כלי תחבורה מסודר ופרקטי ומודרני, ככל שאפשר לקרוא לזה ככה. והן מהירות! זה לא הדשדוש של סוס של אלטע-זאכן, הסוסים ממש דוהרים, אני מנחש שאולי בשלושים קמ"ש. לגמרי תחליף סביר למכונית, בתוך העיר.

הכימיה שלנו עם העגלון היתה טובה בהרבה, וגם הסיטואציה היתה נוחה יותר לשיחה. שאלתי איך זה שכל העגלות באזור נראות דומות — נאמר לי שזה בגלל שכולן מיוצרות במקום אחד מרכזי בפנסילבניה, ואלה של האיימיש באוהיו באמת נראות קצת אחרת. באופן פרטי יש לו שתי עגלות, אחת פיק-אפ למטען, ואחת לנוסעים. חוץ מזה יכולנו לראות ברחוב שיש גם עגלות-אוטובוס שנמשכות על ידי שני סוסים כל אחת.

הוא הסיע אותנו לחווה וראינו איך מגדלים וחולבים פרות ברפת (שם דווקא יש להם חשמל למכונות), ותרנגולות ופרדות. לסיום קנינו עוגיות וחטיפים תוצרת בית, וגם לימונדה ובירת שורשים. נפרדנו מהעגלון ומהסוס וחזרנו הביתה.

אני מתפתה להגיד ש"מכון פרנקלין" בפילדלפיה זה מוזיאון המדע הטוב ביותר שהיינו בו, והסיבה שאני בכלל מתלבט זה כי אני חושב שאולי פשוט נעשינו טובים יותר במוזיאוני מדע עם הזמן, מה גם שהילדים גדלו. בכל אופן — בזה הכי נהננו ולמדנו בו עד עכשיו. הוא נמצא בבניין ישן ומרשים, ישר עם נוף למוזיאון האומנות של פילדלפיה עם המדרגות המפורסמות מ"רוקי", ובסך הכול מרגיש מאוד רציני. והוא ענק — היינו שם יומיים שלמים ובדיוק הספקנו להציץ כמעט על כל התערוכות, ובכיף היינו יכולים להיות שם עוד הרבה. כל תערוכה עוסקת בנושא מדעי לא-טריוויאלי, גם לעומק וגם בהרחבה, עם מוצגים שהילדים יכולים להפעיל בידיים וגם כיף להם וגם מתחבר ישירות לנושא.

בין השאר היו שם (אני שם מלא תמונות כי הכול היה כל כך מגניב, ומצטער שלא צילמתי עוד): תערוכה על הלב ומחזור הדם, כולל לב ענק שהילדים יכולים להתחזות לכדוריות דם ולטפס לתוכו ולעבור סירקולציה, ועוד מלא מוצגים מסביב לזה, כמו סוגי מתכות בהמוגלובין אצל חיות שונות, ומשחק DDR שהילדים צריכים לרקוד לפי התנועה של הדם בין החדרים והפרוזדורים השונים; ותערוכה על גיאולוגיה, איך הנוף מתעצב על ידי כוחות שונים, טקטוניים וארוזיה וכו'; ועל מכונות וחלקי מכונות, ומנגנונים של שעונים; ועל תעופה, וכוחות אירודינמיים, שמתוכו הילדים הכי נהנו ללמוד לקפל מטוסי נייר; ומנגנונים של רכבות, החל במנוע וכלה בצורת הגלגלים, והכי היה להם כיף שהיה שם גם קטר ענקי שהילדים היו יכולים להיכנס אליו, ולהתחבא במכל הפחם ולהעמיד פנים שהם חתיכות פחם עד שתפסתי אותם וזרקתי אותם לתא הבערה ויכולנו להמשיך; ועל חקר פלנטות זרות, כולל משחק בניית רוברים שיצליחו לתפקד על פני השטח במאדים; ועל מבנה המוח. ועל הדרך גם נכנסנו למציאות מדומה ונכנסנו לתוך ספינה טרופה ופגשנו לווייתן, ולתוך כלי דם.

קודם כתבתי על אתר הזיכרון ל-9/11 ופספסתי הכול, כי בעצם לא סיפרתי בכלל על הרושם שהוא עשה עליי, רק כתבתי שהוא עשה רושם. אז ככה:

כל האנדרטה הזו, בכל אספקט שלה, היא ניגודים. קיום מול אין, מים מול אש, החיים מול הנצח. כאב מול השלמה. איפה שעמדו יסודות שני המגדלים וצמחו כלפי מעלה, עכשיו יש שני בורות מרובעים ומדופנים באבן שחורה. ודפנות הבור, לאורך כל היקפו, הם מפלי מים. והמים הנופלים נראים בדיוק כמו שולי העשן והאבק מסביב למגדלים בזמן ההתמוטטות שלהם. וגם קצת כמו הנפילה של האנשים שקפצו מהם. אז הכול שם, מתואר, רק הפוך: פנימה-החוצה, מעלה-מטה, הפוך בחומרים, הפוך בקיום. והמבקר, זאת אומרת אני, נתלש, בלי אוויר בריאות, לבנות מאפס את כל מה שחשבתי שהיא המשמעות של קריסת המגדלים.

ואז אפשר להסתכל שוב על האנדרטה: רגע אחד, קפוא בזמן, ממשיך להתרחש ללא הרף, לנצח. כפי שהוא עבור הנספים. אפשר להסתכל עוד, אפשר ללכת, אפשר לחזור; זה לא משנה. המים ממשיכים ליפול לאורך דפנות הבור, נקווים בקרקעית לכמה רגעים, ואז זורמים לפתח באמצע, ונעלמים לתוכו. עוד ועוד מים נופלים למטה, ועוד ועוד מים נעלמים לבלי שוב. דרכו של עולם.

ואין בכלל, בכל האנדרטה הזאת, שום כעס או האשמה. גם לא ברמז. ולא כי אין להם מקום, אלא פשוט כי הם חסרי משמעות. הם מתגמדים ביחס. אין משמעות לסיבתיות בכלל, למה קרה ואיך קרה ומאיזה סיבות התרחש מה ובאיזה סדר. מה זה משנה? קרה. הנה. הבור מול עיניך.

ומול אתר הזיכרון הזה, שכולו הרהור וניואנס, נמצא WTC 1, הבניין החדש שנבנה כדי להחליף את מגדלי התאומים. בדיוק 1776 רגל גובהו, שנת ההקמה של ארצות הברית. מתומן מלוכסן של זכוכית בוהקת, מיתמר מעלה-מעלה כמו אצבע בעין של אלוהים. ושלא יהיה ספק, הוא גבוה בהרבה ממה שמגדלי התאומים היו. למעשה הוא הבניין הגבוה ביותר בצפון-אמריקה. אבל שלא כמו מגדלי התאומים, הוא לא, ואף פעם לא היה, הבניין הגבוה ביותר בעולם, כי התואר הזה היה שייך מלכתחילה לבורג' ח'ליפה, בדובאי. ופשוט אי אפשר להסתכל עליו, זה בלתי נסבל לראות אותו, מרוב חוסר תוחלת. אז העין חוזרת למטה, לאנדרטה, עם הבור והמים הנופלים, שאין בהם לא גאווה ולא תיקון, אבל לפחות יש בהם אמת. ואז הצידה, רק כמה מטרים משם, לתחנת הרכבת המוזרה וחסרת הפשר הזאת, שאין בה לא תיקון ולא אמת, אבל יש בה משהו אחר: שכל אדם יכול פשוט להיכנס אליה ולעלות על רכבת ולנסוע לאן שירצה, ולהמשיך בחייו. וזה מה שעשיתי.

 

לקחתי יום חופש לטייל לבד בעיר! התחלתי בתחנת הרכבת והקניון במרכז הסחר העולמי, אוקולוס. דרכה אנחנו עוברים כל יום, אבל רק עכשיו היתה לי הזדמנות להשתהות קצת ולראות קצת את הדבר המדהים / מטריד / חסר-תקדים / דיס-הרמוני הזה, שנראה כאילו הוא נבנה בתוך השלד של תיאמת. לא לגמרי ברור לי מה הם ניסו להגיד פה, אבל הם ללא שום ספק אמרו אותו.

התחנה הזאת, ענקית ומושכת תשומת-לב ככל שתהיה, נחבאת לעין לחלוטין בין גורדי השחקים שמקיפים אותה, ומהווה חלק מקומפלקס מרכז הסחר העולמי. ממש לידה אפשר גם למצוא את אתר הזיכרון למרכז הסחר העולמי הישן, כלומר מגדלי התאומים. התמונה לא עושה איתו שום חסד ולא מעבירה את ההרגשה בכלל, אז אני אתאר במילים: כל מה שיש שם זה שני בורות ענקיים, בדיוק איפה שמגדלי התאומים פעם עמדו. הדפנות של הבור הם מפלי מים, והמים נופלים לאורכם כל הדרך למטה, ובסוף נקווים על הקרקעית בבריכה, וזורמים לבור ריבועי קטן יותר במרכז, ונעלמים לתוכו לנצח. וזהו. עוד ועוד מים, עוד ועוד נופלים, עוד ועוד נעלמים לנצח. לא הייתי חושב שבצורה כל כך מדויקת ומינימליסטית אפשר להעביר רגש כל כך מורכב. במשך רבע שעה פשוט עמדתי שם בלסת שמוטה.

אחר כך עליתי על הסאבוויי לטיימס סקוור, וקניתי כרטיסים להצגה, ואז המשכתי לטייל במידטאון. אכלתי אוכל רחוב וראיתי את הקתדרלה של סט פטריק, ואז המשכתי לסנטרל פארק, וראיתי מייצג של האמן Ai Weiwei על גבולות והגירה, והקשבתי לזמרת-אופרה ששרה בציבור, והלכתי לראות את טירת בלוודר, שהייתה פעם סוג של מגדל שמירה והיום היא תחנה מטאורולוגית. אחרי שהחשיך כבר היה פחות נעים, אז חזרתי לטיימס סקוור ואכלתי ארוחת ערב (פסטה גולש). ואז ההצגה: School of Rock, שהיתה נהדרת ממש (טוב, אנדרו לויד וובר). זאת אותה הצגה שנעמה ראתה לפני כן ביום חופש שלה, אז מבחינתנו הלכנו ביחד.

לקינוח, הלכתי לראות את האמפייר סטייט בילדינג מקרוב, וטיילתי קצת בסביבתו, שמסתבר שהיא סוג של קוריאה הקטנה. אז נכנסתי לאחד מבתי הקפה באזור, שהיה אופנתי ומאגניב במידה כמעט בלתי-נסבלת, ושתיתי צ'אי ואכלתי פרנץ' טוסט עם גלידת תה ירוק, שסגרו לי את הפינה בצורה כל כך יסודית שלא נשאר לי דבר פרט לעלות על הרכבת ולחזור הביתה לישון.

הלכנו למוזיאון הטבע האמריקני ע"ש טדי רוזוולט בשדרה השמינית, שהיה ענק ומדהים כצפוי. זה מוזיאון טבע בסגנון הישן, שהזכיר לי את מוזיאון פילדס בשיקגו: נגיד, פוחלצי חיות מוצגים מאחורי זכוכית, מוקפים בסביבתם הטבעית, בסיטואציות כאילו-טיפוסיות אבל בעצם דרמטיות ומרגשות שמציגות את מלוא יופיו ואכזריותו של הטבע וכו'. מאוד, אה, תחילת המאה ה-20, שאז באמת המוזיאון הוקם.

ולכן חוץ מהעניין של לראות את התערוכות עצמן, הסתקרנתי מאוד גם לראות איך בחרו אוצרי המוזיאון, ילידי המאה ה-19 מן הסתם, להציג את הידע והמוצגים, וזה הולך בערך ככה: יש איזה ארבע או חמש תערוכות שונות שמוקדשות כל אחד ליבשת או אזור שונה בעולם: אפריקה, האמריקות, מזרח אסיה וכו'. בכל אחת אפשר לראות הכול על אותה יבשת: בעיקר בעלי החיים המקומיים, והתרבות המקומית, אבל גם קצת נוף, אקלים, וכו'. נגיד, אחרי שעוברים פוחלצי ביזונים יש מיצג של לבוש מסורתי של שבט אינדיאני. לצד הפיל האפריקני, הסברים ודוגמאות של כלים שמשמשים לטכניקות עיבוד מתכת מסורתיות באפריקה. וכיוצא באלה. התיאורים של הערכים, הנורמות, הטקסים והתרבות החומרית של ה, אה, ילידים היו נראים לי מכבדים ומפרגנים ככל שיכלתי לשפוט, אבל היה משהו מוזר ואפילו מערער בתיאור היבש של המאפיינים, כאילו מדובר במשהו שלא שונה מהותית מנגיד צורות הקרניים של איילים, כאילו תרבות של איזה עם או שבט היא בסך הכול סט של תכונות, שכנראה גם נובעות מהסביבה, ולא מופע רגעי של תרבות אנושית כללית שמשתנה כל הזמן ומתערבבת עם תרבויות אחרות ונראית אחרת מנקודות מבט שונות, שזה נראה לי יותר איך שאנחנו מסתכלים על זה היום. היו פה ושם גם מיצגים שהסתכלו על התרבות בצורה יותר רוחבית, ודווקא אלה היו לי הכי מעניינים. היה, למשל, מיצג שהראה שחזורים של כל מיני ערי מסחר בעולם העתיק (בתמונה: בגדד. שימו לב לפינה האוריינטליסטית עם השטיח המעופף). והיה גם הסבר מקיף על תופעת השמאניזם, כעניין עם הגדרה נתונה שמופיע בצורה דומה בתרבויות לא קשורות. אבל הרוב התייחס לכל תרבות כאילו יש לה יותר במשותף עם בעלי החיים באזור שלה מאשר עם בני אדם אחרים. אז בקיצור, העבר הוא אכן ארץ אחרת, ולכן כשלעצמי הייתי שמח לראות גם תערוכה שמראה חוקרים אנגלו-סקסיים משופמים עם כובעי שעם ובגדי חאקי, מסתכלים בזכוכית מגדלת על שרכים ועל בגדים של ילידים, לצד שלט שמתארת את שיטת וערכי חקירת הטבע והאדם שלהם. אבל זה כמובן לא יכול להיות, אז הנה אני משלים פה את החסר.

בכל אופן, הילדים נהנו מאוד לראות את החיות השונות, ופחות התחברו לתיאורי התרבויות. אבל כן ניצלתי את ההזדמנות, כשהיה מיצג רלבנטי, להראות ליונתן את התפתחות כלי צור וכלים אחרים של תקופת האבן המוקדמת לצד ההתפתחות הפיסית של האדם עצמו, וזה היה לו מעניין מאוד. כמו כן! הראיתי ליונתן שאפשר לקרוא את שמות החיות בשלטים ליד הפוחלצים, ועם זה הוא זרם לגמרי. אני חושב שזו פעם ראשונה שקריאה ממש משמשת אותו ללימוד, ולא רק ללוגיסטיקה, וזה היה כיף לראות.

היו גם תערוכות יותר מודרניות, על חלל והפלנטות וטקטוניקת לוחות ועוד כמה מסביב, אבל המוזיאון היה כל כך גדול שבקושי הספקנו לראות אותן, בעיקר בהתחלה ובסוף. דבר אחד שכן הקפדנו לעשות והיה לדעתי השיא מבחינת הילדים (במיוחד עוז), היה כניסה לתצוגה של פרפרים, ואפשר היה לא רק לראות אותם מקרוב אלא גם לתת להם לשבת עלינו.

בחמש סגרו עלינו את הדלתות ונפנפו אותנו החוצה, מה שהיה חבל אבל מה לעשות. בכיף הייתי חוזר לשם לעוד יום לפחות, ולראות עוד קצת מהתערוכות הנוספות, אבל יש כל כך הרבה דברים לעשות בניו-יורק שבאמת אין טעם לעשות משהו פעמיים אלא אם יש סיבה לוגיסטית שהופכת את זה לקל או נחוץ. אז המשכנו הלאה.

 

 

ניו-יורק היא עיר ותיקה. קל לא לראות אותה כך אם משווים אותה לבירות האירופיות הגדולות, אבל בהרבה מובנים גם הבירות האירופיות הגדולות אינן באמת ותיקות, כי חלקים גדולים מהן נבנו מחדש לאחר ההרס הנורא של מלחמות העולם, שניו-יורק יצאה ממנו ללא פגע. "נבנו מחדש" לא רק מבחינה פיסית; כי כל המוסדות והבניינים שינו תפקיד ורוקנו מתוכן. האימפריות הרי התפרקו. מה שנשאר לראות זה היסטוריה, שרידים של גדולת-עבר שנטועים בין גורדי שחקים ובנייני מגורים מודרניים שכמותם יש בכל עיר גדולה בעולם. כמו הפסל של המלכה ויקטוריה בכיכר מחוץ לארמון באקינגהאם, מוקפת כמו השמש בכל מושבות האימפריה הבריטית, מהודו ועד דרום-אפריקה. כמו העיר העתיקה בירושלים, שכבות-שכבות של שלטונות ועמים שהחזיקו בה לזמן קצר, או ארוך, עד שהוחלפו על ידי אחרים. "כאן היה פעם". ואפשר לראות מה היה פעם, בטח, אבל היום כבר יש פה דברים אחרים.

לא כך ניו-יורק. העיר העצומה, העשירה כקורח, המתפרצת און, המתנשאת והזחוחה להדהים, אינה מכירה שום נוסטלגיה או התרפקות על העבר. היא כבר, היא עדיין, היא עכשיו, היא תמיד, פשוט בירתה דה-פקטו של האימפריה האדירה ביותר עלי אדמות. את זה אפשר לראות, כידיעה פשוטה ומובנת מאליה, בכל רחוב וסימטה, החל מהשדרה החמישית ועד לאחרונת מנהרות התחזוקה בקווי הסאבוויי בברוקלין.

ולא שאין לה עבר. הוא שזור בזה של ארצות הברית. ניו-יורק היא הרי מרכז הסחר והפיננסים של היבשת כבר מאז תחילת המאה התשע-עשרה, כשהושלמה תעלת אירי, ועלייתה של ארצות הברית היא גם עלייתה. כמעט כל המקומות שביקרנו בהם, שמרכזיים לחיי העיר, קיימים כבר מאה וחמישים שנה: הספריה הציבורית; השדרות; הסנטראל-פארק. אותם בניינים, אותם רחובות, אותו אורח-חיים משמשים ברציפות את אנשי מרכז העולם. לבקר בניו-יורק, להצטרף לחיים האלה, גם אם באופן זמני, זה לבקר בתוך היסטוריה שהיא כולה הווה.

img_20171116_152706